השופטים וחברים – Back to basic

 זמן: חמישי בלילה, פברואר 2024

מיקום: השופטים פינת אבן גבירול 39, תל אביב

רקע היסטורי: פאב השופטים (Hashoftim) המיתולוגי חגג לפני שנתיים יום הולדת 40! והינו אחד מהברים הותיקים בעיר ביחד עם העמירם.

הסיפור: אחרי הדייט עם העכברושית הגיעה שוב הזדמנות לצאת לשתות משהו עם חבר מהגולה. כשהפעם לא היה זה עם ההולנדי/חולוני אלא עם ג'וני דילר שהגיע לביקור מולדת מטורונטו שנה וחצי אחרי שעזב.

חיפשתי הפעם משהו בסיסי ונגיש, בלי סיכונים והרפתקאות, בו נוכל לשבת לשוחח בכיף ולשתות. הבחירה נפלה על השופטים הותיק, איתו קשה ליפול, בו הייתי עם מקלאגר ביוני שעבר (מרגיש שמאז חלף הרבה יותר זמן).

לירושלמי צץ משהו ואמר שיגיע באיחור אז כגיבוי הזמנתי את נטול הכינוי (שמכיר אף הוא את החבורה עוד מהטירונות ועוד) שיצטרף אלינו (אחרי שלא יצא לנו כבר זמן מה לצאת).

נטול הכינוי ואני הגענו אל השופטים בדיוק בזמן שקבענו – 21:30, כשג'וני דילר שהגיע בקו האדום מאם המושבות, כבר חיכה לנו בסמוך מכיוון שלא היה שולחן פנוי במקום. עם הירושלמי והמלומד היינו אמורים להיות חמישה, אז נאלצנו לחכות לשולחן מתאים שיתפנה.

כעבור כ-10 דקות התפנה לנו השולחן והמלצרית הגישה לנו את התפריט, כשזה התפצל לשניים – הדף עם הלוגו המוכר עם השתייה (שנראה שלא השתנה למעט המחירים שקצת עלו) ותפריט האוכל היומי (שנראה מצומצם יחסית) על דף מודפס בנפרד.

השופטים – תפריט משקאות

השופטים – תפריט אוכל יומי

ג'וני דילר שמח לגלות שיש טוכר בתפריט והזמין ממנה חצי (35 ש"ח), כך עשה גם נטול הכינוי, כשאני שמחתי לגלות מהמלצרית שיש סאונדווייב IPA ממנה הזמנתי חצי גם (31).

ג'וני היה קצת רעב אז הזמין נקניקיות, ומכיוון שאי אפשר להזמין סתם נשנושים כמו צ'יפס או ירקות כמו פעם הזמנתי לנו גם בוטנים (4) וזיתים (8) לשולחן.

בזמן שחיכינו לבירות סיפר לנו ג'וני קצת על החיים בטורונטו בימים אלו ובכלל, כולל העובדה שאפשר להוציא שם רשיון ולקנות רובי סער, בתנאי שהם לספורט במטווח או לציד (אסור להסתובב סתם ככה מחוץ לבית).

השקנו לחיים עם הבירות, כשהמלומד הצטרף אלינו כעבור מספר דקות והזמין אף הוא חצי טוכר. הירושלמי גם הגיע בסוף והזמין חצי IPA וגם מנת חומוס עם צ'יפס לו ולמלומד שהיו רעבים (29, 8).

השיחה עברה לנושאים אחרים, כשג'וני סיפר לנו על הקריירה החדשה בתחום ההימורים החברתיים, והצדיק את הכינוי שלו עוד משכבר הימים.

בהמשך הזמנו לשולחן עוד מנת חומוס ובירות (אני הלכתי הפעם על שליש גינס – 31), כשבגלל העומס במקום או בגלל המטבח, חלק מהדברים קצת התעכבו הפעם.

השיחה נדדה קצת לשוק הנדל"ן בטורונטו והסביבה – מסתבר שאנשים שמסוגלים גרים שם באחוזות עם קולנוע ביתי ועוד, כשג'וני שואף להגיע לשם גם עוד כמה שנים.

לפני החשבון הרמנו צ'ייסרים (12 כ"א לפני המבצע), כשלקינוח הזמין הירושלמי שלושה מלבי במלביה הסמוכה, אחד לעצמו, אחד נתן למלומד כמעט בכוח, כשאת השלישי לא מצא למי לדחוף, עד שבסוף נמצא מישהו לתת לו בדרך בכיכר החטופים.

לסיכום: השופטים יישאר השופטים, נקווה שלעוד הרבה שנים, שתמיד יהיה לנו לאן לחזור כשצריך.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

שישקו – זמן מנרמל את הכל?

 זמן: שני בלילה, סוף יולי 2023

מיקום: הר סיני 2, רחבת הבית כנסת הגדול, תל אביב

רקע היסטורי: בר/פאב השישקו – Shishko (איש שמן בבולגרית), נפתח בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית, ע"י 3 שותפים מקצועניים ומוכרים בתחום המסעדנות והאלכוהול כחמארה בולגרית.

הסיפור: במהלך הבילוי במוצ"ש בצפון אברקסס (גם הוא מסוף אותו עשור), אמרה הכוכבת התאילנדית שאהבה את בר השישקו בעבר והזכירה לי את המקום בו לא ביליתי כבר כמה שנים. וכך נבחר המקום ליציאה הבאה לכבוד יום הולדתו של נטול הכינוי, כשגם לפטי והראשוני (איתו הייתי שם בפעם שעברה) הצטרפו בשמחה.

קבענו לקראת 21:30, אך בזכות תדירות האוטובוסים הנפלאה בארצנו, הגענו נטול הכינוי ואנוכי רק לקראת 22:00 אל רחבת הבית כנסת הגדול – סמטת הר סיני, שהיתה עמוסה ומלאה במבלים, כולל הפורט סעיד, התאילנדית בהר סיני ושישקו עצמו.

הראשוני, שהגיע בזמן, חיכה לנו כבר זמן רב. לפחות התנחמנו בזאת כשהגענו הוא ולפטי כבר ישבו בשולחן בחוץ (אחרי שהכל היה תפוס עד אז), הראשוני כבר היה עם בירה והם אפילו קיבלו צ'ייסר פינוק בדיוק, כשלפטי בחר בצ'ייסר יין – מה נסגר??

נטול הכינוי ואני עיינו בתפריט וחיכינו למלצר.ית שיגיעו לקחת הזמנה. בגזרת השתייה עברו מהבירות הסטנדרטיות של טמפו לאלו של מב"י, כאשר המחירים עלו ב-20% על פני שש שנים. בעוד שבגזרת האוכל יש מגוון מאזטים ומאכלים בסגנון מזרח אירופאי כשגם כאן המחירים עלו בכ-20 עד 40 אחוזים למנות השונות.

שישקו – תפריט בירות וקוקטיילים

שישקו – תפריט אוכל

מכיוון אך אף אחד לא הגיע לקחת הזמנה, פנינו למארחת שחלפה לידינו שאמרה שתקרא למלצרית, ותוך כדי ביקשנו צ'ייסרים גם בשבילנו, אך אלו לא הגיעו עד סוף הערב.

כשהמלצרית הגיעה לבסוף, היה נראה שהיא פחות בעניין של לקחת הזמנה אך בכל זאת עשתה זאת – אני הזמנתי חצי גינס (34 ש"ח), נטול הכינוי חצי ויינשטפן (34), כשבנוסף הזמנו לנשנש את החצילים השרופים (31), "הפותחים שולחן" (טחינה, חלה וחמוצים – 50), והראשוני, שאוהב את האוכל של השישקו, הזמין גם מנת קבב חריף (68).

אחרי מספר דקות הגיעה גם החצי ויינשטפן שהזמין לפטי עוד לפני שהגענו, ואחריה החצילים, הטחינה, החלה והחמוצים. כשרק אחרי כל זה הגיעו גם הבירות שלי ושל נטול הכינוי.

מסביבנו המשיכה ההמולה, כשהשיחה נסבה בעיקר על המצב במדינה, לאן זה עוד יגיע, ולאן אנחנו עוד נגיע (או שלא).

בסביבות 22:30 השישקו החל פתאום להתרוקן, וגם האזור מסביב די נרגע יחסית (ראו את התמונה למעלה – אפילו המלצרית כבר במנוחה), כשאנחנו המשכנו לנשנש מהמנות הקטנות ולשתות את הבירות הקרות (הצ'ייסר יין נשאר על השולחן כשהיה).

ב-23:00, כשכבר היינו לקראת סיום, זכינו סוף סוף לקצת יותר יחס ממלצר נחמד, שעם החשבון (285 ש"ח ל-4 בירות וקצת אוכל) אפילו הביא לנו מים לשולחן (שכבר ביקשנו מהמלצרית בהתחלה).

אחרי ששילמנו את החשבון חזרנו אל אלנבי ומשם אל רוטשילד, חולפים בדרך על פניהם של צעירים וצעירות, ברים של תיירים (אולי נעשה סיבוב מתישהו) והרבה שפות זרות.

לסיכום: השישקו נשאר בערך כמו שהיה (פחות מלהיב/מגניב ממה שהיה בהתחלה), חוץ מהמחירים שעלו לא מעט, כשאת הרווח העיקרי הם עושים על האוכל כמובן. האם זה שיחסית מדובר בפאב סביר בעיר, שפעיל כבר תקופה ארוכה (ולפיכך כנראה גם מצליח), אומר שהזמן מנרמל את הכל? ומה זה אומר על המצב במדינה – האם אף הוא (שכנראה עוד יהיה גרוע יותר) יהפוך לנורמלי מבחינתנו עם הזמן, עד שיהיה מאוחר מדי לצאת מכאן?

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר

צפון אברקסס – היו ימים

זמן: מוצ"ש, יולי 2023

מיקום: לילינבלום 40 (ליד פינת נחלת בנימין), תל אביב

רקע היסטורי: מסעדת צפון אברקסס – North Abraxas, נפתחה על ידי אייל שני ושותפו שחר סגל אי שם בסתיו 2009, כהרחבה לבר הפופולרי דאז האברקסס. מאז עברו הרבה מים בירקון, האברקסס המקורי כבר איננו איתנו והם בינתיים הפכו לאימפריה קולינרית (פורט סעיד, רומנו, התדר, המזנון על סניפיו השונים ועוד), תקשורתית ובינלאומית (מקומות שונים בניו יורק, לונדון, סינגפור, וינה ודובאי)

הסיפור: הכוכבים התאילנדים שוב הגיעו לביקור מולדת, הפעם בקיץ החם והסוער, כשהעכברושית ואני שמחנו לקבוע איתם לדאבל דייט. התלבטנו לגבי הלוקיישן, כשתוך כדי הבירורים התברר לי שהבאנה נסגר לפני מספר חודשים לשיפוצים ולא נפתח מאז. לבסוף זרמנו עם הבחירה של הכוכב התאילנדי – הצפון אברקסס, כשעבר יותר מעשור לפחות מאז שהיינו שם עם באזז-וקה ג'ו.

מכיוון שקבענו למוצ"ש ב-21:30, תכננו ואף הספקנו לעבור קודם לכן בקפלן. משם הלכנו רגלית אל הצפון אברקסס בו כבר חיכה לנו הזוג בשולחן בפינה בפנים ליד תיירים נוספים בשולחנות הסמוכים, כשעל השולחן עגבניית מגי כמובן.

עקב השעה, התרכזנו קודם כל בבחירת מנות מהתפריט המשתפך והמתפייט (או המתפלצן) בסגנון הקבוע בהשראתו של אייל שני – הבריאה הכללית, המדויקת והנמסה לתוך עצמה כמובן.

צפון אברקסס – תפריט

לקח טיפה זמן עד שהגיע מלצר והסביר לנו על המנות השונות וגם האופציות הטבעוניות, כשבחרנו להזמין לשולחן כמה מהן לחלוק – לחם (26 ש"ח), פיצה קטנה שהיא בעצם פוקצ'ה עם קרם פרש או משהו כזה כך הסביר המלצר (45), שעועית יריחו (49), תפוח אדמה בוער (48), כרובית תינוקת (53), כרישה חרוכה (52), סלט כללי מאוד (58) ובקבוק יין שבו (194), כשמשום מה אין קוקטיילים או משקאות מעניינים ללא אלכוהול למעט גזוז.

מכיוון שהגענו אחרי הליכה לא קצרה (בה כמעט נמסנו לתוך עצמנו) ביקשנו גם קנקן מים לשולחן, כשהיינו צריכים לחזור על הבקשה שלוש פעמים למלצרים שונים.

אחרי שהזמנו התפנינו לשוחח בניחותא, כשראשונה הגיעה מנת השעועית יריחו בשקית חומה (התמונה היא מנה חלקית בצלחת האישית) – זאת היתה פשוטה וטעימה ויחסית בכמות סבירה.

רק אחריה הגיעו גם בקבוק היין והמים, והמנות החלו לזרום לשולחן באופן מדורג.

לא צילמתי את כולן, רק את אלו שאכלתי גם אני מהן. מנת הלחם הינה רק פרוסה אחת גדולה ועבה (איך חולקים את זה?) עם מטבל קרם פרש ועגבניות (שלא טעמתי בצד). הסלט הכללי מאוד נראה כמו כמה ירקות, פירות וקצת עלים שנשארו ונחתכו גס ועליהם חומץ ותיבול. את המנה של הכרישה אותה לא טעמתי הבנות דווקא מאוד אהבו. אפילו מנת הדגל של המקום – הכרובית התינוקת, היתה די קטנה (בגלל העונה כך אמר המלצר) ולא ממש הלהיבה כבעבר.

מנת/פרוסת לחם

סלט כללי מאוד – כשמו כן הוא

כרובית תינוקת, אכן כך בגודל

כשסיימנו, היתה דרישה גם לקינוח, אני ויתרתי. כשאחרי שנעשה בירור לגבי ביצים חיות במנת הקרמו לוז (52, אין), זו הוזמנה לשולחן ולפחות ממנה נרשמה שביעות רצון גבוהה.

החשבון יצא 593 ש"ח לפני שירות, כביכול לא נורא יחסית בהתחשב גם בכך שהזמנו בקבוק יין, אבל כן יקר בהתחשב בגודל ובתכולת המנות שהזמנו (מזל שלא היו מנות בשריות).

בדרך חזרה בסביבות 23:30, לא נתקלנו בחסימות ובהפגנות מיוחדות אבל כן במלא מלא ניידות, נראה קצת חסר פרופורציות יחסית לדמוקרטיה (?).

לסיכום: היו ימים יפים יותר בלילנבלום ובצפון אברקסס, בה חוץ מהשם והתמחור הגבוה לא נשאר משהו אטרקטיבי ומיוחד כשגם השירות לא ממש מוקפד. אפילו תיירים (שנראה שהיו הרוב במקום) יכולים כבר ליהנות מחוויה טובה יותר אולי בסניפים השונים במדינות אחרות.

2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לוותר ולמצוא בסביבה מקום אחר טוב יותר (אפילו של אייל שני)

לילי רוז – משווים ומעלים

זמן: מוצ"ש, יולי 2023

מיקום: אבן גבירול 146 (מול בזל), תל אביב

רקע היסטורי: לילי רוז (Lily Rose), הבר שנקרא באותו השם כמו של בתו של ג'וני דפ, שהפכה אף היא לשחקנית, מותיקי הברים באזור צפון אבן גבירול (שעדיין שורד), חי וקיים כבר 18 שנה. לפני זמן מה עבר לבניין ליד כנראה בגלל העבודות והשיפוצים (כשלידו באופן סימבולי סנדלריה).

הסיפור: שוב הגיע מוצ"ש ואיתו ה"בילוי" הקבוע בקפלן. הפעם העכברושית לא הצטרפה כשבמקומה שכנעתי את הראשוני להגיע (נטול הכינוי שוב נשאר בבית), כשזה הציע שנמשיך לאחר מכן לבירה (שנייה באותו השבוע).

אחרי חווייה עוצמתית בקפלן, חיפשתי משהו קליל, בטווח רכיבה ולא עמוס מדי. בבריו 66 הייתי לפני חודשיים וסתם יקר ובשופטים גם הייתי לא מזמן עם מקלאגר, כשנזכרתי שמישהו דיבר לא מזמן על הלילי רוז באבן גבירול בו לא הייתי כבר כמה שנים טובות (או פחות), הזדמנות טובה לחזור ולבדוק.

הגענו אל המקום בסביבות 21:30. זה היה רגוע ולא עמוס – בחוץ מספר שולחנות מוגבהים בתפוסה חלקית, ובפנים בר קטן ,שהיה ריק ובו התיישבנו, כשברקע מוסיקת רוק בלוז טובה ונעימה.

שמחתי לראות שהבירות קצת השתדרגו מהפעם שעברה – מיקלר IPA כלשהי מהחבית, נגב אואזיס וגם מכבי וגולדסטאר כמובן, במחירים יחסית סבירים לחלק זה של העיר. אני הלכתי על חצי מיקלר (34 ש"ח), כשלראשוני המלצתי על אואזיס ממנה הזמין חצי (34).

לילי רוז – תפריט אלכוהול

יש גם קצת אוכל ונשנושים – בהעדר מטבח, חלקו מגיע ממקומות אוכל סמוכים (חבל שלא מיישמים גם בברים נוספים). אנחנו הסתפקנו במנת נאצ'וס עם מטבלים (25) שיהיה משהו לנשנש עם הבירה, אך אלו היו די סתמיים.

לילי רוז – תפריט אוכל ונשנושים

בעוד אנו שותים, דיברנו על כל מיני, כשהראשוני סיפר לי על תוכניותיו להשלים את ששת המרתונים הגדולים שנה הבאה בבוסטון והציע שאצטרף לטיול באזור (כמו שכבר עשיתי עם הבעז"ב לפני כמה שנים).

אופציה שנייה שהציע היא שנצטרף אליו ואל בת זוגו למופע של טיילור סוויפט בפריז במאי 2024. עד אז מי יודע, אולי כבר לא תישאר לנו דמוקרטיה, ונעבור גם ככה לאירופה.

החשבון יצא 93 ש"ח, שילמנו וחזרנו אל האופניים, מדוושים הביתה בלחות של תל אביב.

לסיכום: הלילי רוז נשאר בר שכונתי תל אביבי פשוט קלאסי, ולא פלצני, כשעם כל העבודות באזור, שוב אין ממש כאלו מסביב. כמו המחאה, בכתובת החדשה נראה שהם משווים ומעלים, נזכור זאת לפעם הבאה כשנהיה בסביבה.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר אפילו כדאי בהפי האוור (א-ה עד 20:30)

השופטים במוצ"ש – לפחות אצלם אין סיבה לדאגה

זמן: מוצ"ש, יוני 2023

מיקום: השופטים פינת אבן גבירול 39, תל אביב

רקע היסטורי: פאב השופטים (Hashoftim) המיתולוגי חגג לפני שנה יום הולדת 40! והינו אחד מהברים הותיקים בעיר ביחד עם העמירם.

הסיפור: בחודשים האחרונים מוצ"ש זה הדייט הקבוע עם העכברושית כאמור. אך יצא שהיא לא יכלה להצטרף, אז הצעתי למקלאגר (ראו בהמשך) לקבוע לבירה אחרי (כמו בפעם הקודמת כשלא היתה).

מקלאגר הסכים בשמחה, אך העדיף שלא נצא לשניט, שם אין בירות לטעמו. הצעתי את השופטים, תמיד ברירת מחדל טובה, מה גם שעברה שנה מאז שישבתי שם לאחרונה (כפי שיצא גם בברלין בפלורנטין בשבוע שעבר).

הגעתי אל הפאב קצת אחרי 21:30. זה היה מלא, כמו שאר המקומות באזור במוצ"ש, אז ביקשתי מהאחראי שיגיד לי שמשהו יתפנה. עברו כמה דקות עד שהתפנה שולחן קטן בפנים, ועוד כמה דקות עד שהצטרף אליי המשתדרג שביקש וקיבל כינוי משודרג במקום – מקלאגר.

התפריט נראה כמעט זהה לחלוטין לזה שהיה גם לפני שנה, כשבבדיקה לאחר מכן מסתמן שגם המחירים לא עלו – כבר נקודה לטובה. הבירות מהחבית לא בדיוק מיוחדות אך לפחות יש מכל הסוגים ובמידות הנכונות.

מקלאגר הלך על חצי פילזנר (28 ש"ח) ואני על חצי גינס (34) וגם על המבורגר סלק טבעוני של ריינבו (44), כשהמלצרית אמרה לי שייתכן ויתעכב קצת בגלל עומס על המטבח. חשבתי אולי בינתיים ננשנש קצת ארבעס, אך התברר שאלו כבר לא מחולקים ליושבי הבר מזה זמן מה.

דווקא לבירות לקח כמה דקות יותר מדי עד שהגיעו לשולחן, אך אלו היו טריות, קרות וטובות ללא טעמי לוואי.

דיברנו קצת על עבודה, פיטורים של אנשים, מוסיקה, אפילקציות, הופעות (כולל זו של גילמור באנגליה בה הוא היה לפני מספר שנים) ועוד נושאים מגוונים, כשבינתיים הגיע אליי ההמבורגר סלק עם סלט קטן מרענן, שהיה משביע וטעים (אחרי שבטעות הביאו לי כנפיים לא טבעוניות).

ברקע התנגנה מוסיקת רוק טובה ולא שחוקה מדי, ומקלאגר סיפר לי על פרוייקט רשימות ההשמעה שלו לפי סגנונות בספוטיפיי, ואני הצעתי לו לעבור לעבוד שם כמנהל מוצר.

מכיוון שהייתי עוד צריך לרכב חזרה על האופניים ויתרתי על סיבוב שני הפעם, ואחרי ששילמנו את החשבון הלכנו איש איש לאופניו, כשבדיוק נשמעו קריאות שמחה מהסילביה באמפר הסמוך עם הגול השלישי של הנבחרת הצעירה של ישראל במשחק נגד ברזיל ברבע הגמר (שהתברר גם כגול הנצחון).

לסיכום: ככל שמדובר בשופטים בישראל (או בתל אביב), לפחות לפאב הותיק אין סיבה לדאגה, וגם לא לאלו שמגיעים לבלות שם. אותו פאב קלאסי עם אוכל ושתייה מגוונים, במחירים יחסית סבירים, שיתאימו לכולם, מוסיקת רוק טובה ושירות ידידותי, רק חבל שהארבעס כבר לא שם.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

בריו 66 – משבת לשבת

 זמן:מוצ"ש, אפריל 2023

מיקום: יהודה מכבי 66, תל אביב

רקע היסטורי: הבריו 66 (Barrio 66), נפתח לפני יותר מ-15 שנים, על יהודה המכבי, בצידו המזרחי של אבן גבירול ליד הפארק, באיזור שבו אין כמעט פאבים וברים אחרים ליד.

הסיפור: הסיפור מתחיל הפעם מיום חמישי אחה"צ (חשבתי לפרסם פוסט נפרד אבל החלטתי בסוף לשלב כאן) מהחביתוש אל הים.

חביתוש הינה חנות בירות ברחוב בוגרשוב בתל אביב בואכה בן יהודה, בה יש יותר מ-20 בירות מגוונות מהחבית (ומקרר מלא בפחיות ובקבוקים) אותן ניתן להזמין במשלוח או לקחת בבקבוקי פלסטיק שנמזגים במקום מהמקור, מרוקנים מאוויר וממולאים בגז, כך שהטריות והאיכות של הבירה נשמרת.

ליד החביתוש יוצא לי לעבור לא למעט, אך למרות המבחר, מכיוון שאין במקום מקומות ישיבה, לא יצא לי לקנות שם בירה עד שהגיע הזמן להפי האוור עם חברים מהעבודה.

הגענו אל החביתוש בסביבות 17:00. מבחר ומגוון הבירות כאמור מרשים, אך להפתעתי חלק גדול מהברזים היו עם מדבקות, מה שאומר שהן אינן זמינות (ועוד בחמישי), ביניהן לצערי כאלו שאני אוהב כמו מלכה אדמונית, נגב ועוד.

טעמתי בירה בטעם סברס/קקטוס ובירה בטעם קוקוס – שתיהן ממש, אבל ממש לא טעימות, כשבסוף לקחתי שפירא IPA (בקבוק מהחבית של 450 מ"ל ב-32 ש"ח), והחברים לקחו כל מיני – סיידר, גולדסטאר, בלומון ועוד.

לקחנו את הבירות עם קצת נשנושים וישבנו בטריבונות בטיילת מול הים. מזג אוויר נעים, שמש ועננים, והרבה אנשים – יושבים, משחקים על החול, רצים או סתם הולכים, בקיצור סגירת השבוע בבילוי מהנה עם חברים.

השבוע נגמר והתחיל סוף השבוע כשבסופו הבילוי הקבוע במוצ"ש. העכברושית הפעם לא הצטרפה, ואני הגעתי לשם עם הפסיכולוג ברכיבה.

האירוע נגמר הפעם מוקדם מהצפוי, כך שהחלטנו להמשיך משם לבירה קטנה בדרך חזרה, כשהבריו 66 היה בטווח רכיבה קצרה ומהירה (ככה זה כשהרחובות הראשיים סגורים למכוניות – אוטוסטרדה לאופניים).

הבר הותיק, שהיה ריק יחסית, לא השתנה מפעמים שעברו, ואנו התיישבנו בחדר הפנימי מול המסך שעל הקיר כדי שנוכל לצפות תוך כדי בקצת פלייאוף NBA – פילדלפיה נגד ברוקלין.

מלצרית נחמדה הביאה לנו את תפריטי האוכל (סושי ודברים אחרים) שנמצאים בהרצה (?), כשלקבלת תפריט המשקאות צריך לסרוק את הקוד QR.

זו שאלה אם באנו מהמחאה, ענינו שכן ושאלנו אם זה מזכה אותנו בהנחה – כן, אם זה היה תלוי בה היא השיבה.

חשבנו לנשנש משהו, אך לא היה ברור לנו בדיוק מה זה כל דבר בתפריט, אז שאלנו את המלצרית. בסוף הזמנו צוקומונו (19 ש"ח) וצ'יפס מתובל בפוריקקה – סוג של תבלין אצות (29).

בתפריט המשקאות ניתן למצוא כמה בירות מהחבית במחירים מופקעים – 32 עד 36 ש"ח לשליש, 37 עד 41 לחצי, ולא הקצה העליון של הפרימיום אם תשאלו אותי. אז הסתפקנו שנינו בשליש מלכה אדמונית (36).

הצ'יפס עם התיבול של האצות היה פשוט צ'יפס עם כמה נקודות שחורות, והצוקומונו זה פשוט ירקות מוחמצים. מנות פשוטות שמות מתוחכמים.

תוך כדי ששתינו את הבירה, נשנשנו, וחיכינו למים שרק אחרי 3 פעמים שביקשנו הגיעו, סיפרתי קצת לפסיכולוג על ההיסטוריה של הבלוג של עכברוש העיר, כולל אנקדוטה שקשורה למצב העכשווי:

לפני קצת יותר מעשור, כשעכברוש העיר היה בשיאו (בתפוז), והתוכן היה עוד שווה משהו (כשהאינסטגרם היו עוד בחיתוליו), כתבתי טור ביקורת קבוע באתר "בקבוק" שעסק בתרבות ותעשיית האלכוהול בארץ. בשלב כלשהו התחלף העורך הנחמד של האתר בלא אחרת מאשר מאי גולן, היום השרה לקידום מעמד האישה ואולי בקרוב הקונסולית בניו יורק על פי השמועות, איתה נפגשתי אפילו פעם אחת. אין ספק שהיא מאז התקדמה, ותראו לאן הגענו אנחנו.

בינתיים המקום די התמלא, בעיקר באנשים שהגיעו רגלית אחרינו מקפלן. בצירוף מקרים מעניין, מתוך רבבות אלפי אנשים שהיו שם ואולי אף יותר, דווקא אלו שעמדו ממש לידינו, הגיעו אף הם לבריו והתיישבו בשולחן הסמוך אלינו.

אנחנו לא נשארנו זמן רב, שילמנו את החשבון המופרך לשני שליש בירה ונשנושים קלים, והמשכנו הביתה ברכיבה להוריד קצת את הקלוריות, עד שבת הבאה.

לסיכום: מחירים מופקעים שכאלו לבירה זו סיבה למחאה בפני עצמה. בכל מקרה אין טעם להגיע לבריו 66 במיוחד אלא אם במקרה נקלעתם לסביבה ואין ברירה. עדיף כבר לקחת בירות מהחביתוש הביתה או לשבת מול הים (נקווה רק שמחדשים שם את המלאי).

2.5 כוכבים לבריו 66 – אפשר לוותר