א-לה רמפה – עסקים כרגיל

זמן: חמישי בערב, מוצאי יום העצמאות, מאי 2019

מיקום: העמל 21, תל אביב

רקע היסטורי:  א-לה רמפה (Alla Rampa) בר-מסעדה חצי מחתרתי, נפתח במיקום לא שגרתי (באזור דרום רחוב שוקן) לפני יותר מ-6 שנים ע"י שני שותפים מתחום האומנות, להם גם רקע בתחום הקולינרי, כשמדי פעם נערכים במקום אירועי אומנות ומוזיקה שונים.

הסיפור: הא-לה רמפה הוא מסוג המקומות הלא מיינסטרימים והשגרתיים שאני אוהב לחזור אליהם מדי זמן מה (וגם להמליץ לאחרים). לאחרונה ביליתי שם לפני חצי שנה בחבורה (פוסט לא פורסם), וכשקבעתי לצאת עם העכברושית לדייט ולא מצאתי מקום מעניין אחר, שריינתי לנו שולחן שם.

הגענו אל המקום, שנמצא באזור קצת מפוקפק בלילות, בשעה 21:00. למרות שהיה זה מוצאי יום העצמאות, לא נרשמה תכונה מיוחדת במקום או בקהל. הובלנו לשולחן בחוץ על הרמפה מצד ימין, שם על השולחן היו מונחים מפתחות וטלפון נייד מהעידן שלפני הטלפונים החכמים, שכאילו נשכחו, גימיק נחמד שיכול לגרום לבלבול ולהעלות חיוך אצל המבלים.

בעוד אנו מעיינים בתפריטי האוכל והמשקאות, שלא השתנו בשנתיים וחצי האחרונות (חוץ מהמחירים שעלו בשקל, שניים לחלק מהמנות), התברר לנו שמסביבנו מעשנים. למרות שמדובר במקום פתוח, העשן הגיע אלינו עם הרוח, אז עברנו לחלק השני של הרמפה, שם מרווח ומאוורר יותר (אפשר גם לשבת בפנים שם בכלל לא מעשנים).

א-לה רמפה תפריט אוכל

בגזרת השתייה הזמנתי חצי נגב אמבר אייל (34 ₪) והעכברושית הזמינה שליש ווסטונס (27), בעוד שבגזרת האוכל התלבטנו כרגיל. העכברושית החליטה להזמין פסטה ארטישוק (56) ואני החלטתי לנסות את האינדונזיד (58) אותו לא יצא לי לנסות אף פעם. את המנות העיקריות החלטנו ללוות עם סלט באגס באני בזירת רצח (44) שהיה לנו טעים מאוד בפעמים קודמות.

השתייה הגיעה כעבור כמה דקות, כשאת הבירה חזרו להגיש בצנצנות.

הסלט הגיע 2 דקות לאחר מכן, והיה מרענן וטעים כמו בפעמים קודמות, עם הדם (הסלק) הנוטף מתחת לכל הירקות.

המנות העיקריות לא אכזבו אף הן, כשהעכברושית היתה מרוצה מהפסטה שלה, וגם אני שבעתי מהתבשיל העשיר (שהיה יכול להיות רק קצת יותר פיקנטי).

המקום מסביבנו לא היה מלא, כשלא היתה איזושהי הופעה או משהו מיוחד הפעם. בסביבות 22:00 כבר היינו אחרי האוכל כך שהחלטנו להזמין גם קינוח – היחידי שאפשר טבעוני – בננה מקורמלת עם השמנת בצד (38).

דווקא הקינוח השאיר לנו טעם חמוץ בפה (ולא בגלל השמנת אותה כמובן לא אכלתי), כשקיבלנו 3 חתיכות בננה לא הכי טעימות, עם סוכר שרוף עליהם, בתמחור מופרז יחסית לתמורה.

החשבון יצא 257 ש"ח, כשבדרך החוצה מין האזור, היה אפשר לצפות באלו שעובדים/ות שם שעות נוספות.

לסיכום: גם ביום העצמאות בא-לה רמפה העסקים כרגיל, כשלא ניכר שינוי משמעותי מבילויים קודמים. המיקום הנידח והקצת מפוקפק מבטיח שהוא לא יהפוך למקום מיינסטרימי בורגני, אבל גם מקום שכזה צריך מדי פעם לחדש ולרענן קצת את התפריטים (ולא רק להעלות את המחירים).

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

מודעות פרסומת

אגנס פאב – דווקא כן*

זמן: חמישי בלילה, מאי 2019

מיקום: אבן גבירול 129 (ליד פינת ז'בוטינסקי), תל אביב

רקע היסטורי: האגנס פאב (Agnes Pub) על אבן גבירול בתל אביב (אחיו הצעיר של האגנס בהוד השרון), עובד בהצלחה כבר עוד מעט 8 שנים, כשיש להם אח נוסף צעיר גם באזור שוק לוינסקי.

הסיפור: קבעתי לבירה עם המכור אחרי זמן רב שלא נפגשנו. הוא הגיע מהדרום הקרוב וחיפש משהו נוח וטוב, והאגנס על צפון אבן גבירול נתן לכך מענה (סוג של ברירת מחדל באזור הצפוני).

הגעתי אל האגנס קצת אחרי 21:30, כשהמכור עדיין היה בדרך והיה צפוי להגיע יותר לקראת 22:00. בחוץ על הרחוב היה מלא, ואילו למטה בפרטר היה ריק, אז התיישבתי בפנים על הבר בקומת הרחוב.

עיינתי במהירות בתפריט שלא השתנה בתוכנו יותר מדי – מגוון בירות פרימיום מהחבית ובבקבוק, במחירים לא זולים כל כך (לפחות זה חצאים אמיתיים), ומבחר מנות מאכלי בר (בורגרים בעיקר) מאזור ה-50 ₪ ומעלה (אין נשנושים קלים – לדוגמא אי אפשר להזמין סתם מנה קטנה של צ'יפס). חוץ מזה שמחתי שהיה גם ברז אורח של ברודוג – אלביס ג'וס (IPA מיוחדת) ממנה ביקשתי טעימה.

אגנס – תפריט בירות

רציתי להזמין ממנה חצי עד שיגיע המכור, אך התברר שהחליפו חבית/ משהו היה בשטיפה ושיקח זמן עד שהבירה תהיה זמינה, אז החלטתי לחכות לו ולבירה יחדיו.

בינתיים "נהניתי" ממופע של בחור שישב ליד על הבר והיה עסוק בלהעיר הערות לברמנית והמלצרית, ששם עבדו, ולהוריד צ'ייסרים עד שהדייט שלו תצטרף אליו (התברר שהוא קבוע במקום ובנות הצוות רגילות ולא לוקחות אותו ברצינות רבה מדי, או לפחות כך הן אומרות).

קצת לפני 22:00 קיבלתי את הבירה שלי, שהיתה איכותית – קרה ומרירה עם מעט טעם של אשכולית. באותו שלב הצטרף אליי המכור, כשמכיוון ששוב היו בעיות עם הברודוג הזמין בינתיים חצי ג'מס 8.8 (34).

התעדכנו והחלפנו רשמים, גם מהשידור החוזר של ברצלונה-ליברפול ששודר על המסכים. ברקע התנגנה לה מוזיקת רוק-בלוז טובה, הדייט של המטרידן שהיה לידינו כבר הגיעה, ויכולנו ליהנות מהבירה והאווירה.

כשסיימנו את הבירות המשכנו שנינו לחצי ברודוג נוסף כל אחד כשהבחור עם הדייט פרש (היא נשארה למזלה).

לקראת חצות היינו כבר קצת אפופים מהבירות החזקות אז החלטנו לסיים, כשבחשבון גילינו שהברודוג לא באה בזול – 40 ₪ לכוס.

האגנס היה עדיין די מלא כשעזבנו. כשהמזג, לידו חלפנו בדרך, היה מפוצץ בקהל צעיר מיינסטרימי.

לסיכום: דווקא כן – האגנס הוא פאב איכותי עם בירות איכותיות, שידורי ספורט, מוסיקה טובה ואווירה. אבל כל זה בא עם כוכבית קטנה בגלל המחירים והמחסור בנשנושים קלים (נכון שמחירי הבירות בעיר גבוהים, בעיקר בברים להמונים, אבל יש מקומות שמוכרים בירות איכותיות בפחות, גם באגנס אפשר ללכת קצת לקראת הלקוחות).

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

קן הקוקייה – שאלה של זמן ומיקום

זמן: חמישי בלילה, אפריל 2019

מיקום: נועם 3, שוק הפשפשים, יפו – תל אביב

רקע היסטורי: הבר קן הקוקייה Cuckoo’s Nest נפתח בקיץ 2017 ע"י קבוצה הנסיך והסורא מארה במבנה יפואי סמוך לשוק הפשפשים שמשמש כחנות עתיקות במשך היום. בנוסף המקום משמש גם כגלריה ומקום לאומנות – הופעות, תערוכות, מיצגים ועוד.

הסיפור: אחרי הבילוי המוצלח שלנו בחודש פברואר בקן הקוקייה, קבעה שם העכברושית עם חברותיה הכפר סבתאיות למפגש של חבורת השבת. בסופו של דבר בגלל המיקום, השעה או הגיל הן ויתרו על המפגש, אך מכיוון שהעכברושית הזמינה שם כבר מקום, בדקנו עם חברינו, נערי הפרחים (דמויות חדשות בבלוג), אם ירצו להצטרף אלינו לדאבל דייט שם והם נענו בשמחה.

הגענו ארבעתנו אל הבר ב-21:15, בחוץ כבר שאפנו פסיבית ניחוח ירוק (לא לריאות), ואחת המארחות הובילה אותנו אל השולחן שנשמר לנו בחדר הפנימי בצד ליד הבר.

לא השתנה משהו מיוחד בתפריטים בחודשיים מאז שהיינו שם. בחרנו לחלוק כמה מנות לטבעוניים ולאלו שלא מבינינו – ירקות מהפלטה החמה (44 ₪), סלט כרובית (46), סלט קיץ עם הגבינה בצד (44), כדורי לאבנה (45) וכנאפה דג (59).

קן הקוקייה – תפריט אוכל

קן הקוקייה – תפריט קוקטיילים

בגזרת השתיה דווקא התעוררו קצת בעיות, כשנערי הפרחים חששו קצת מרכיבי התבלינים בקוקטיילים ולכן הזמינה נערת הפרחים כוס גוורצטרמינר (44) וכמוה עשתה גם העכברושית. בהעדר בירות אחרות חוץ ממכבי מהחבית נער הפרחים הזמין בלית ברירה בקבוק גולדסטאר (25), כשאני החלטתי לנסות קוקטייל אחר הפעם – מיס אניס (47).

המקום התמלא שוב במהירות בשלל מבלים, כשהמוסיקה היתה אוריינטלית קצבית ורועשת. במיוחד כשישבנו מתחת לאחד הרמקולים ולא יכולנו לשמוע כמעט אחד את השני.

בקבוק הגולדסטאר וכוסות הגוורצט הגיעו יחסית מהר, אם כי 44 ₪ לכמות שנמזגה זו קצת שערוריה. הקוקטייל התעכב והתעכב (מזל שלא הזמנתי משהו יותר מורכב), והגיע רק אחרי דקות ארוכות כך שלא יכולנו להשיק לחיים לפני. הקוקטייל עצמו היה הפעם קצת אנמי, לא שילוב מעניין כמו בפעם שעברה, וגם נגמר ממש במהרה (קרח דווקא היה בשפע).

לאוכל גם לקח קצת זמן להגיע. המנות היו טובות כמו בפעם שעברה אם כי גם כאן היחס כמות למחיר הוא די רע.

מכיוון שהיה קשה לנו לשוחח בווליום החזק, וגם כאן אין משום מה קינוח טבעוני בהיצע (לא ברור למה במקומות שדווקא מגישים אופציות טבעוניות טובות מוותרים על כך בשלב הקינוחים), החלטנו לעבור למקום אחר שקט יותר בסביבה – קפה מיכלאנג'לו שנמצא לא הרחק משם והתקרב לשעת הסגירה.

ניסינו לתפוס את אחת המלצריות על מנת לקבל את החשבון. אך למרות שיש רבות כאלו הן לא שמו לב אלינו עד שנאצלנו לגשת אל הבר, מה שגם לא כל כך עזר. לבסוף הצלחנו לקבל את החשבון, אולי היה עדיף שלא, ולשלמו, כשהבנות יצאו בינתיים ככח חלוץ לקפה מיכלאנג'לו (בן תרדיון 2), שתי סמטאות ליד.

בקפה מיכלאנג'לו הטבעוני הזמנו שני קינוחים – מוס שוקולד (38), וכדורי טחינה בשוקולד (28) עם בננה מקורמלת מעל שהיו שניהם טעימים ומוצלחים, וגם יכולנו לדבר בינינו בנעימים.

לסיכום: גם אחרי ביקור שני קן הקוקייה הוא עדיין מקום שכדאי לבקר בו לפחות פעם אחת בזוג, דאבל דייט או חבורה בשביל האווירה. קחו בחשבון שהזמן שבו תגיעו והמיקום שבו תשבו עלול להשפיע לחיוב או לשלילה על החוויה.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר

מברוק – לא לפה לא לשם

זמן: יום שלישי בערב, דצמבר 2018

מיקום: קינג ג'ורג' 79, תל אביב

רקע היסטורי: פאב/בר המברוק Mabrouk נפתח לפני כשנתיים על קינג ג'ורג' ליד הסנטר, היכן ששכi לפני כן ג'וני קריספי ובעבר היותר רחוק בר הפאבלה.

הסיפור: עברו כמעט חודשיים מהמפגש הקודם עם החבורה שאחרי העבודה, מה שאומר שהגיע הזמן לעוד מפגש.

קינג ג'ורג' הינו רחוב די ראשי ומרכזי בעיר, אבל קצת מבוזבז לטעמי מבחינת מקומות הבילוי שעליו. לכן לא חשבתי עליו כאופציה, עד ששמעתי לא מזמן על המברוק, בו לא יצא לי לבקר, ונראה מתאים למפגש בהפי האוור.

מפאת מזג האוויר החורפי ועשן הסיגריות שריינתי לחבורה מקום בפנים. הגעתי ראשון בשעה שקבענו (19:30), כשבדקות הראשונות הרגשתי קצת כמו בקיץ של אביה. מלצרית צעירה ונחמדה הפיגה את בדידותי והגישה לי את התפריט. תפריט המשקאות כולל 4 בירות מהחבית (מרדסו, מלכה בהירה, טובורג וסטלה), עוד כמה בבקבוק, כמה קוקטיילים וגם יינות ומבעבעים. תפריט האוכל כולל כריכים, סלטים ומאכלי בר אחרים.

המלצרית הסבירה לי גם על ההפי האוור – 1+1 על כל השתייה עד 21:00, כשאת הכוס השנייה אפשר להזמין עד 21:30 ואפשר שיהיה משקה אחר גם. על האוכל לעומת זו אין הנחה מכיוון שלדבריה המחירים גם ככה נמוכים יחסית כי זה תפריט הרצה.

מברוק – תפריט אוכל

מברוק – תפריט אלכוהול

עד שהחברים יצטרפו הזמנתי לי חצי מלכה (36) שהוגשה לי די מהר. אליי הצטרף איש הסלפי ומכיוון שלא ירד גשם, העשן משולחן שישב ליד החלון נכנס פנימה, והמוזיקה בפנים היתה חזקה למדי, החלטנו לעבור לשולחן מוגבה בחוץ שם העשן והמוזיקה פחות הפריעו.

בדיוק שעברנו החוצה אלינו הצטרפה גם הדאגנית, ומספר דקות מועט לאחר מכן גם שאר החברים, כולל דוגמן הבית של היוניקלו (לא ביבי), כשרק הבורגנית מהפרובניציה היתה חסרה (קיבלה פס הפעם). המלצרית ניגשה אלינו שוב והסבירה את כללי ההפי האוור וכולנו הזמנו שתייה ומאכלים שונים.

אני הזמנתי את הארטישוק בגרסה הטבעונית בלי הרוסטביף (41), ובמקביל הזמנתי חצי מלכה נוסף.

השתייה זרמה לשולחן, והאוכל הגיע גם בצורה מדורגת (מדי). מנת הארטישוק היתה טעימה אך גודלה לא הצדיק את מחירה, במיוחד אם זה עוד נחשב תפריט "הרצה".

כולם המשיכו גם לסביבו שתייה נוסף והיה שמח מאוד כך שהזמן חלף במהרה. השקנו גם צ'ייסרים מתוקים קצת אותם הביאה לנו המלצרית, ובלי ששמנו לב השעה היתה כבר לקראת 22:30, כשכולם היו כבר די מבושמים, אז החלטנו לסיים את הערב המוצלח.

החשבון ל-7 יצא 672 ₪ (אחרי שדוגמן היוניקלו כבר שילם), לפני שהמלצרית הורידה לנו את התוספת צ'יפס בטטה (9) שהבטיחה שלא תחייב בעת ההזמנה. לא כזה זול בהתחשב בכך שהשתייה היתה 1+1.

לסיכום: בדומה קצת לרחוב שבו הוא נמצא שהינו ציר בין רחובות ראשיים יותר, המברוק הוא אמנם בר חביב אבל לא ממש לפה או לשם. ההפי האוור קצת פחות משתלם ממקומות אחרים בגלל מחירי האלכוהול הלא כל כך זולים, והאוכל שהינו די פשוט בסה"כ גם כן לא זול ועוד עליו אין שום הנחה. מזל שמה שהכי חשוב הוא פשוט להיות בחברה טובה.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר בשעות ההפי האוור

גוגיס אנד ביונד – הפעם לא עושים בושות

זמן: יום רביעי בלילה, דצבמבר 2018

מיקום: רמב"ם 14, תל אביב

רקע היסטורי: בר הגוגיס Gugys Public House, נפתח לפני כ-4 חודשים במבנה היפה ברחוב רמב"ם, היכן ששכנה בעבר מסעדת כרמלה בנחלה, ע"י גור ירמיהו, האיש והחד קרן, מדריך טיולים בחו"ל ובתל אביב בין היתר, שבעברו גם מסעדת הופונו-פונו.

הסיפור: האורח מחו"ל איתו היה לי עד לא מזמן קשר מקצועי הגיע לביקור בארץ והפעם הציע שניפגש באופן חברי. אחרי הבושות בארגז בפעם שעברה, הצעתי שניפגש בגוגיס בו עדיין לא ביקרתי אמנם, אך ממה שראיתי בתמונות ובפרסומים נראה די מעניין, ואם לא יש באזור שוק הכרמל-נחלת בנימין-אלנבי, אופציות אחרות וראויות גם כן.

הגעתי אל המקום כמה דקות אחרי 21:00 כשהוא כבר חיכה לי על הבר עם חצי אלכסנדר גרין ביד. המקום אכן מעניין לא רק בתמונות – מקום צבעוני עם בובות, רובוטים ועוד, והיצע בירות יפה מאוד מהחבית במחירים משתלמים ביותר (20 ₪ לחצי) ועוד בקבוקים שלא תמצאו בכל מקום אחר.

גוגיס – תפריט בירות

הצטרפתי אליו עם חצי אלכסנדר גרין גם כן (20) והזמנתי מהברמנית את הטורטיה ירקות עם טחינה (32) הטבעונית שיהיה משהו לנשנש.

מסביב המבלים נראו בחלקם תיירים וחלקם מקומיים, כשהבעלים גור הסתובב ביניהם בלבוש ססגוני ועושה שמח -מפריח בועות, מדביק מדבקות ועוד.

התעדכנו אחד עם השני, שתינו את הבירה הקרה והטעימה ונשנשנו מהאוכל הסביר. היה די נחמד, עד שלקראת 22:00 עם השמחה והאווירה הבנו שמאפשרים גם במקום לעשן חופשי בפנים, ולכן אחרי שהאורח סיים את הבירה הנוספת שהזמין, שילמנו את החשבון (יותר נכון הוא שילם) והמשכנו הלאה רגלית.

חלפנו ליד בית העמודים הסמוך, והראתי לו מלמטה גם את הנסיך, כשמשם עלינו במדרחוב לכיוון כיכר מגן דוד וסמטת הלל הזקן, שם בין המנזר לסלון ברלין נעלם לי פתאום בניין כשבמקומו הופיע לו חניון.

החלטתי שנבדוק את הנורמן, ממנו די ברחתי בפעם האחרונה בגלל סיבה דומה. חוץ מזה שנוספו עוד אורות וקצת מקומות בחוץ על הסימטה, לא הרבה השתנה בנורמן – עדיין אותו מקום אינטימי, עם מבחר וויסקי ובירות מרשים, כשמהחבית יש את הבלגיות הקבועות – מרדסו, לה שוף, צ'רי שוף, שימאי, סן ברנרדוס, בל פילס גם ישראלית אחת – מלכה אדמונית.

התיישבנו בפנים על הבר, שהיה ריק חוץ מאיתנו. האורח היה פחות בעניין של הבירות הבלגיות אך כן טעם ואהב את המלכה, שמשום מה מוגדרת על הברז וגם ע"י הברמנית כ Pale Ale, למרות שלדעתנו היא יותר Amber Ale. הזמנו שנינו חצי (36) ושתינו בלי שמישהו מסביבו הפעם יעשן. בהזדמנות זו הוא סיפר לי שהמשפחה של אישתו מפעילה את הבר הותיק בניו יורק (משנת 1854) – McSorley's Old Ale House, בר אירי ליד הוילג', בו מגישים רק שני סוגי בירות (כהה ובהירה), כשאפשר להזמין בירות רק בזוגות ולשלם רק במזומן, ואני אמרתי שאבדוק אותו בביקורי הבא שם.

משם המשכנו ליעד נוסף ואחרון בשוק הכרמל, כשבדרך חלפנו ליד כמה מקומות שעדיין לא יצא לי לבלות בהם – איסטנבול, היום טוב קפה והליבר בר, עד שהגענו אל הביר בזאר, שם ישבנו על הבר. הוא שתה חצי בינדי (29) , בגלל שחוץ מהפרשר דרופ לא היו בירות אחרות מהחבית שהם לא של הביר בזאר, הזמנתי אני את ההולי פרוט של אלכסנדר ומיקלר בבקבוק (26), כשגם הוא אהב את הריח והטעם שלה.

הולי פרוט – אלכסנדר מיקלר

לסיכום: הגוגיס הוא מקום שונה, צבעוני ומעניין, כשמגוון הבירות הנאה ומחירים מהזולים בעיר רק מוסיפים. חבל רק שעשן הסיגריות נכפה על כל המבלים.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר לגוגיס – אפשר לבקר, אם מתחילים לעשן בפנים אפשר לעבור לשבת בחוץ או לחתוך למקום אחר

3 כוכבים גם לנורמן – אפשר לבקר, עשן אמנם אין, אבל את מחירי הבירות, בהתחשב בהיצע שבסביבה כדאי קצת למטה לעדכן

3.5 כוכבים לביר בזאר – כדאי לבקר, כשכדאי גם שההיצע מהחבית יכלול עוד בירות של מבשלות אחרות (כמו בסניף החדש בשוק הפשפשים) אחרת יש בסביבה עוד אופציות

6 במאי – מה השתנה?

זמן: יום חמישי בלילה, נובמבר 2018

מיקום: בן עמי 13, כיכר דיזנגוף (מול קולנוע רב חן), תל אביב

רקע היסטורי: ה-6 במאי אחיו הצעיר של הבר הירושלמי 5 במאי (סינקו דה מאיו) משוק מחנה יהודה, נפתח לפני קצת פחות מ-5 שנים מול קולנוע רב חן, היכן ששכן לפני כן סניף של לה צ'מפה זכרונה לברכה.

הסיפור: עבר זמן רב מאז שיצאנו לדאבל דייט עם מיס מוואה והחייכן עד שסוף סוף הצלחנו לתאם ערב לצאת יחדיו. התלבטנו לגבי המקום בין הטחינייה, א-לה רמפה (שם הייתי לפני חודש והיה מוצלח), דייגו סאן (שנסגר באופן מפתיע) ואחרים, עד שבגלל אילוצי מיקום של מיס מוואה הפור נפל על ה-6 במאי בו ביקרנו לאחרונה לפני יותר משנתיים והיה זכור לי לטובה.

מכיוון שהמקום נמצא באזור דיזנגוף הזמנתי התקשרתי להזמין מקום בטלפון ליתר בטחון – דרך מענה אוטומטי מעניין שפשוט קולט את הפרטים ומאשר.

הגענו אל המקום לקראת 21:00 בערב, כשבדרך חלפתי ליד כיכר דיזנגוף המשופצת שבלילה עם התאורה והבניינים היפים שמסביב נראית דווקא די טוב (ראוי לציון גם לחיוב שביל האופניים שמקיף את הכיכר). ביום עדיין לא ביקרתי שם – מעניין איך זה נראה כשיש אוטובוסים ותחבורה רבה וכשהשמש קופחת (צל אין שם יותר מדי).

ל-6 במאי יש שלושה חלקים (כמו לכל דבר) – שולחנות בחוץ מתחת לכיפת השמיים מול קופות הקולנוע, שולחנות באזור מקורה וחלל פנימי שם נמצאים המטבח והבר – בו דאגתי שישריינו לנו את הפינה על מנת להימנע מעשן הסיגריות שבחוץ.

מכיוון שקצת התעכבתי, לקחתי לידי את תפריט האוכל והשתייה להשלים פערים. בגזרת האוכל יש סלטים, בורגרים, פיצות ועוד, כשבגזרת השתייה יש רק בירות סתמיות של טמפו, כמה קוקטיילים ועוד.

הבנות הזמינו סנגריה חמה (30 ₪), החייכן הלך על חצי בירה (משום מה לא חויבה בסוף בחשבון שמתי לב) ואני בלית ברירה הזמנתי אוזו לימונים (30) שמוכן במקום כך נאמר לי ע"י הברמן הצעיר (שלא כל כך התייחס אלינו באופן כללי).

בגזרת האוכל הם הזמינו די הרבה מנות – סלט בלאדי (39), סלט אבוקדו (39), 2 חצאי לאפה (8 כ"א), 2 בטטאז' (26 כ"א), 2 כרובית (29) ואני הוספתי לזה את הפיצה הטבעונית (39).

קיבלנו את השתייה די מהר, כשהאוזו לימונים שלי היה סביר ולא יותר. הרמנו לחיים והתחלנו להשלים פערים בכל התחומים.

המנות החלו גם לזרום לשולחן ולא אכזבו את הקהל הרעב שטרף אותן. גם הפיצה שהוגשה עם רוטב עגבניות וסחוג בקערית הפתיעה לטובה עם בצק קשה אך דקיק שאת מה שעליו הצליח להחזיק.

היה לנו נחמד עם האוכל והאווירה, קצת פחות עם העשן שהגיע מהחלק המקורה שבחוץ גם פנימה.

לקינוח הזמנו את העוגת בננה הטבעונית, שהוגשה עם מייפל וטחינה גולמית. גם היא היתה טובה לדעת הסועדים.

פתאום שמנו לב לשעה שבה החייכון ומיס מוואה כבר היו צריכים לעזוב. שילמנו את החשבון שיצא 358 ₪. את החשבון הגבוה יותר הם כבר שילמו קודם לכן על השופינג, אבל לפחות חסכו בכך שמצאו חניה סודית חינמית (לבינתיים) ממש ליד הכיכר המשופצת.

לסיכום: ה-6 במאי נשאר מקום חביב, אבל כבר פחות מלהיב. האוכל פשוט ודי טעים (אבל המחירים כבר לא ממש זולים), כשבבירות והאלכוהול הם לא מבריקים, ולא מובן למה גם מי שיושב בחלל המקורה או לפחות על הבר בפנים צריך "ליהנות" מהריח שנשאר על השיער והבגדים.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר,  מכיוון שבאזור יש היצע ברים די נרחב כדאי שיתאמצו קצת יותר

אבני – מצמצמים?

זמן: שני בערב, אוקטובר 2018

מיקום: אבן גבירול 95 פינת ארלוזורוב, תל אביב

רקע היסטורי: בר האבני Ibni, שנקרא מין הסתם על שם הרחוב (אבן גבירול), נפתח לפני כשנה וקצת ע"י האחים אבידן שמשתלטים על כל העיר לאט לאט (קונסיירז', רום סרוויס, סנטרו קפה ועוד), בפינה מרכזית בה שכנו לפני כן כל מיני בתי קפה סתמיים.

הסיפור: בביקור הקודם באבני לפני כ-3 שבועות עם נטול הכינוי ראיתי שיש הפי האוור טוב עד 21:00, ולכן בחרתי בו כמקום מפגש לחבורה מהעבודה, כשדאגתי לשריין מראש גם שולחן.

הגעתי אל המקום בסביבות 19:40, זה היה כמעט מלא, כשבשולחן שלנו כבר חיכתה אחת מהחבורה, אליה הצטרפתי כשיחד איתי הגיעה בדיוק עוד חברה ואחרי שתי דקות גם הבורגנית מהפרובינציה עם שעון הג'יימס בונד החדש שלה.

היינו רעבים וצמאים כשמלצרית צעירה ונחמדה הגישה לנו את התפריטים (רגיל וההפי האוור). משום מה תפריט ההפי האוור (שבדיוק יצא לדברי המלצרית) הוא לא מה שהיה לפני, כשמשום מה רק שתי הבירות הפחות איכותיות כלולות ב 1+1 (קרלסברג וטובורג) מכלל הבירות מהחבית, וגם מתפריט האוכל יש הנחה של 25% רק על מנות נבחרות.

מכיוון שלא רציתי לבזבז קלוריות מיותרות על בירות פחות לטעמי הזמנתי קוקטייל – האנגאובר (46 ש"ח). הבנות הזמינו שרדונה (39) ושליש קרלסברג (28), כשמתפריט האוכל לקחנו כל מיני לחלוק – סלט קראנצ'י שוק (39 ש"ח, 29 בהפי האוור), כרובית בתזונה (28 בהפי האוור), ירקות צלויים עם טחינה (33) ועראייס (34).

השתייה הגיעה די מהר והשקנו לחיים. הקוקטייל שלי היה חמוץ מתקתק, עם הרבה קרח ולא כזה חזק. המנות גם הגיעו בעקבות השתייה, מנות לא גדולות יתר על המידה (במיוחד הסלט שלפי התיאור היינו מצפים לקערה גדולה) אבל במחיר של ההפי האוור זה עוד סבבה. בשלב זה אלינו הצטרף גם איש הסלפי, שהזמין גם הוא קוקטייל.

למרות החום והלחות לפחות הרגשנו משבי רוח שקיררו קצת את האוויר. המלצרית פינקה אותנו בצ'ייסר, כשהמשכנו גם לסיבוב שני. אני הזמנתי קוקטייל אבן גבירול (42, חינם בהפי האוור 1+1) על בסיס ערק עם טוויסט של גבעול רוזמרין שלא השתלב כל כך בטעמים.

אל השולחן הצטרפו גם הסטודנט הנצחי והדאגנית (כינוי זמני), כך שהיינו בנוכחות מלאה של החבורה בפעם הראשונה מזה כשנה. גם הם הזמינו אוכל ושתייה כשפתאום נשמע בום חזק מהצומת הסמוכה. מכונית שפנתה מארלוזורוב לאבן גבירול לקחה פניה רחבה מדי משום מה, ונתקעה בעץ שעל האי תנועה. לא נראה שהיו נפגעים אך הדבר גרר הגעה של כוחות משטרה רבים יחסית.

רציתי גם להזמין את הקינוח הטבעוני אותו ראיתי לפני 3 שבועות בתפריט, אך זה כבר אינו זמין, כנראה כחלק מהצמצומים.

לקראת 22:00 הזמנו את החשבון שיצא 648 ש"ח (בשעות רגילות היה יוצא כנראה כ-300 ש"ח יותר), אז גם הבנו שלא קראנו נכון את הכרובית בתזונה. גם הפעם הופיעה בחשבון השורה על מס כחלון (הסבר ברשומה הקודמת על האבני) ללא חיוב.

כשנפרדנו לדרכינו חלפנו ליד המכונית ההרוסה, בעוד הנהג היה עסוק בהסברים לבוחן התנועה.

לסיכום: נראה שבאבני כבר ערוכים למס כחלון (למרות שזה עדיין בכלל בדיונים) באופן מעשי עם צמצום מבחר הבירות עליהן חל ההפי האוור (מי עושה כזה דבר?), גודל המנות, ומבחר הקינוחים. עדיין מדובר בבר עירוני טיפוסי וחביב על הרחוב, כשבשעה השמחה למרות הכל משתלם לרוב.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר לאבני – אפשר לבקר בהפי האוור, אבל יש מקומות אחרים בסביבה עם שעות שמחות יותר