הטחינייה – צלחו את מחסום השנה

זמן: יום חמישי בערב, יולי 2019

מיקום: לוינסקי 33, פינת המשביר, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני יותר משנה ו-3 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי.

הסיפור: קבענו לצאת עם בת דודה צעירה מארה"ב שנמצאת בארץ כמה חודשים וחשבנו על אזור/מקום מגניב לקחת אותה אליו. הטחינייה, שם לא ביקרנו כבר למעלה מחצי שנה, נראה לנו מתאים – בגלל האוכל והאווירה.

הגענו לאזור השוק, שהיה יחסית רגוע לערב חמישי, בסביבות 21:00, וצעדנו לעבר הטחינייה. גם בטחינייה היה ריק יחסית לפעמים קודמות ואנו בחרנו לשבת בפינת הבר הרחוקה בפנים.

התפריטים טיפה השתנו מהפעם האחרונה שהיינו שם, כשהתלבטנו עם הברמנית המקועקעת (היא לא השתנתה) מה כדאי להזמין. גילינו שבמקום להתלבט יותר מדי לגבי הטחינות המיוחדות פשוט אפשר להזמין צלחת של בא לי הכל – 6 מאזטים של טחינה (45 ש"ח). הזמנו גם את הסטייק בטטה שאהבנו בפעמים קודמות (38) וסלט "הכי של בית" (30), שבתפריט באנגלית נכתב כסלט ישראלי או משהו בסגנון.

הטחיניה – תפריט

הטחינייה – תפריט

בגזרת השתייה ביקשתי טעימה של אוזו בשביל בת הדודה (שבארץ כבר מותר לה לשתות), ואחרי שוידאנו שהיא בסדר עם זה היא הזמינה את הקוקטייל ורוד ומגניב (44 ₪) ע"ב אוזו, אבטיח, קוקוס וליים, כך עשתה גם העכברושית, ומכיוון שהיצע הבירות שם די מצומצם זרמתי איתן גם אני.

בעוד אנו מחכים לאוכל ולשתייה. שאלנו את הברמנית אם יש סיבה מיוחדת למה ריק כל כך. זו השיבה שכנראה זה בגלל המהומות/הפגנות שהחלו יום קודם לכן והיו אמורות להימשך גם באותו היום, ולכן אולי אנשים חוששים לצאת לבלות ולהיתקע.

הקוקטיילים הגיעו ראשונים, חזקים ומתוקים. אח"כ הגיע הסלט הישראלי – פשוט וטעים.

צלחת המאזטים של הטחינות השונות – כתומה, ירוקה, לבנה, סגולה, חריפה ובאבא גנוב, היתה נדיבה ומוצלחת ביותר, כאשר גם הלחם שמוגש עם המנות עבר שינוי ועכשיו הוא עגול, עם שום וטעים גם כן.

דווקא הסטייק בטטה היה פחות עסיסי מפעמים קודמות אך עדיין נחמד.

המקום עצמו נשאר כמעט ריק לחלוטין באופן מפתיע, כשחוץ מאיתנו ישבו רק עוד שלושה מהמגזר הדתי (המקום אינו כשר בהגדרה אלא בהשגחה פרטית – אינו מגיש בשר ואינו פתוח בשבת).

הבנות הזמינו גם קינוח, הפעם לא את הקראק פאי המושחת, אלא את השוקו קוקו (40) – עוגת שוקולד דחוסה כמו פאדג' עם קרמל מלוח שממנה הם מאוד נהנו.

אחרי ששילמנו את החשבון (285 ₪) המשכנו להסתובב קצת באזור, כשכמה עשרות מטרים משם בסמטת השוק היה מלא לגמרי בטוני ואסתר, כך גם בפיצה LILA (כמו בפעם שעברה שעברנו שם), כשגילינו גם מקום חדש שבדיוק נפתח להרצה בסמטא, והבטחנו למלצר/מארח החברותי שאיתו דיברנו שעוד נחזור לבקר.

לסיכום: הטחינייה צלחו את מחסום השנה, כשאפשר ליהנות שם גם רק מהאוכל כשיש קצת פחות אווירה. מקווה שימשיכו כך וישמרו על הרמה.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

מודעות פרסומת

מוניס בכרם – חצי הכוס המלאה

זמן: יום חמישי בערב, יוני 2019

מיקום: מל"ן 30, כרם התימנים, שוק הכרמל, תל אביב

רקע היסטורי: בר המוניס בכרם Moonis Bar נפתח לפני קצת יותר מ-3 חודשים, היכן ששכן קפה איינשטיין לפניו שלא החזיק מעמד זמן רב. כשעליו לא ראיתי שרשמו דבר במקומות אחרים.

הסיפור: אחרי המפגש המעושן בסלון ברלין עם המנהל הבכיר והחברים מהעבודה לשעבר, המשכתי לפגישת הבק טו בק שלי עם הראשוני בכיכר מגן דוד בשעה 21:00.

התחלנו להסתובב בסמטאות של כרם התימנים וחיפשנו מקום נחמד לשבת בו משלל האפשרויות לידן עברתי בפעמים קודמות.

הגענו אל רחוב מל"ן, שם על הסמטה גילינו את המוניס, שנראה נחמד ושוקק. ראיתי שיש שם גם נגב מהחבית ואוכל, אז החלטנו להתמקם שם.

ישבנו על הסמטה כשהמלצר הגיש לנו את התפריטים. בתפריט המשקאות הצבעוני יש כמה קוקטיילים מעניינים, 3 בירות טמפו מהחבית מחוזקות בנגב אואזיס במחירים סבירים (והפי האוור עד 20:30), עוד אופציות בבקבוקים, ומשקאות נוספים. תפריט האוכל מכיל מגוון מנות חביב שמתאים לכולם.

מוניס בר – תפריט אוכל

מוניס בר – תפריט משקאות

אחרי הליטר בירה בסלון ברלין הייתי חייב לאכול משהו רציני יותר אז הזמנתי את העשב של השכן (42 ש"ח), לא מה שזה נשמע, ולא ויתרתי על בירה נוספת – חצי נגב (34). הראשוני הזמין אף הוא לאכול – ברוסקטה בטאבון (36) אותה ליווה עם חצי פאולנר (32).

מסביבנו המקום המה, ואנשים אפילו חיכו שיתפנה שולחן. אנחנו רק חיכינו לאוכל ולשתייה שהגיעו די במהרה, כשהבירה נמזגה בנדיבות רבה – הרבה מעל הקו המסומן.

הסלט עצמו היה משביע ומרענן – הרבה עלים ועשבים, עם פיצוחים טריים ופרות חמצמצים מתוקים. גם הברוסקטה של הראשוני היתה גדולה ונראתה טוב למי שאוהב גבינות.

בעוד אנו אוכלים ושותים, סיפר לי הראשוני קצת חוויות מדרום אפריקה ואת תכנוניו למרתון הקרוב בחו"ל. כשניהלנו דיון גם על משמעות החיים כשכיר, רווח והפסד ומה שלימדו אותנו כל החיים לחשוב.

קצת אחרי 22:30 שילמנו את החשבון ופינינו את השולחן לבאים אחרינו. משם חזרנו דרך הסמטאות השוקקות אל המציאות האפורה ברחוב אלנבי.

לסיכום: בלי יחסי ציבור בכלל, במוניס יש אוויר וגם אווירה. מקום נחמד וכיפי בכרם לשבת לדרינק ואוכל בקטנה. לעומת הבילוי בסלון ברלין זוהי בהחלט חצי הכוס המלאה.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר ואפילו כדאי אם אתם משוטטים כבר בסמטאות של הכרם

סלון ברלין – לא אצלי בבית

זמן: יום חמישי בערב, יוני 2019

מיקום: נג`ארה 15 פינת הלל הזקן (בואכה אלנבי, שוק הכרמל), תל אביב

רקע היסטורי: סלון ברלין (Salon Berlin), הבר שלידו היתה גם חנות בגדים (שעברה בינתיים לקינג ג'ורג'), נפתח לפני יותר מעשור, כאשר לאחרונה פתחו הבעלים גם אח קטן – השולי לוצי באבן גבירול.

הסיפור: קבעתי עם מנהל הבכיר (לשעבר המכור) להיפגש לבירה. התברר שהוא עשה דאבל בוקינג וקבע עם הקבוצה מהעבודה במקביל, והציע שאגיע גם למפגש בסלון ברלין. מכיוון שאני מכיר את כולם ובקשרים טובים עם כמה מהם נענתי להצעה, וניצלתי את המפגש בשעה מוקדמת לקבוע בק טו בק משל עצמי (אפרסם פוסט נפרד בהמשך לחלק השני), כמו גם כמובן המנהל הבכיר.

תכננתי להגיע למפגש ב-19:45, והסתבר שהנווט של גוגל (גוגל מאפס) מדייק כשמדובר בתחבורה ציבורית (עזר גם הנהג שעבר בדרך על כמה חוקים ונתיבים).

מאז שנהרס האלנבי 58, האזור של המנזר וסלון ברלין פתוח ומזמין יותר (במיוחד לישיבה בחוץ). המנהל הבכיר וחבר נוסף מהעבודה לשעבר (שגר בבנימינה והגיע מהעבודה בחיפה עם הכלב שלו – מה לא עושים בשביל חבריםו) כבר התמקמו בתוך הבר ואני הצטרפתי אליהם.

לא הרבה השתנה במקום מאז הפעם האחרונה שביליתי בו לפני 9 שנים – מקום צר וארוך, די חשוך ועם חלל פנימי קטן ומקומות ישיבה לא ממש נוחים, כשגם בפנים מעשנים חופשי – כך דאגו להזכיר לי משולחן סמוך שני בחורים (מזל שהמקום היה עדיין די ריק).

התפריט מכיל מגוון יחסית רחב של בירות (רובן סטנדרטיות), קוקטיילים וגם מאכלי בר כאלו ואחרים. כשהערך המוסף הוא ההפי האוור הנרחב של 1+1 – עד 22:30 בכל יום (כשיש תאוריה ששמעתי לגבי איך הם מצליחים למכור כל כך בזול).

סלון ברלין – תפריט

אחרי שהצלחתי לתפוס את תשומת ליבו של אחד המלצרים הזמנתי חצי בזלת אדמונית (30), אותה קיבלתי כעבור כמה דקות. עם הבירות מוגשים גם כל מיני דברים קטנים לנשנש (זיתים, תורמוסים), ואני עם החברה יכולתי לקשקש. עלתה גם השאלה אם את התורמוסים אוכלים עם או בלי הקליפה – אכן סוגיה.

לאט לאט הצטרפו אלינו עוד חברים מהעבודה לשעבר, ואחרי שסיימתי את הבירה, והצלחתי לתפוס מישהו שנראה כמו מלצר, הזמנתי חצי נוסף – גינס הפעם (35).

לקראת 21:00, לפני שנהיה מלא וממש מעושן, נפרדתי לשלום מהחברים, בדרכי לפגישה הבאה במקום ידידותי יותר בשאיפה, תרתי משמע (החשבוון הסופי שלי יצא 35 ₪ בגלל ההפי האוור).

לסיכום: לא סתם נמענתי עד היום מלחזור לסלון ברלין. מקום שהמבלים מזלזלים באלו שלידם (מעניין אם גם אצלם בסלון הביתי שלהם הם כך מתנהגים), וגם המלצרים לא בדיוק תורמים. אפשר למצוא מקומות אחרים נעימים יותר שמציעים גם הם מחירים זולים, או פשוט להשקיע עוד כמה שקלים.

2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לוותר, אלא אם אתם יושבים בחוץ ואז אולי אפשר לבקר

הרצל16 – מעליה וקוץ בה?

זמן: יום רביעי בערב, יוני 2019

מיקום: הרצל 16, תל אביב

רקע היסטורי: הרצל16 Herzl16בר, בית קפה, לאונג', ביסטרו וגם מסעדה בסגנון יפני (דיסקו טוקיו), נפתח לפני כשנה וחצי על ידי קבוצת R2M (רותי ומתי ברודו – בראסרי וכו') במקום רוטשילד 12 שנסגר עקב הריסת הבניין שבו שכן. בחצר הפנימית של הרצל 16, שהוא מבנה לשימור, יש גם את המעלית הראשונה בתל אביב, ושם פעל בעבר גם בר "המעליה".

הסיפור: העכברושית ואני יצאנו לדייט בלי מקום מוגדר. התחלנו באזור לוינסקי, שם חלפנו ליד פיצה LILA בסמטה, שהיתה מפוצצת. לא התחשק לנו פיצה אז המשכנו ללכת לכיוון רחוב הרצל אל ההרצל16 שהיה ברשימה שלי.

למי שלא מכיר את ההרצל16, מדובר במקום גדול, עם חצר פנימית מקסימה בה הרבה צמחיה וגם המעליה, בר פנימי וכאמור חצר אחורית.

בגלל שהיה זה יום רביעי, לא היה תור מיוחד בכניסה. המארחת בהתחלה רצתה להושיב אותנו בשולחן בחצר האחורית, אך שם מעשנים, אז חיכינו בכניסה עוד מספר דקות עד שהתפנה לנו שולחן קטן בחלל של הבר.

כבר בהמתנה נהנינו מהוייב של המקום, הפלייליסט והסאונד המצוין. גם תפריט האוכל (היומי) והמשקאות נראו מעניינים – עם מבחר מנות, קוקטיילים, יינות ועוד.

הרצל16 – תפריט אוכל

הרצל16 – תפריט יינות

הרצל16 – בירות, קוקטיילים ומשקאות

לקח טיפה זמן עד שהצלחנו לקבל תשומת לב של אחד המלצרים. וכשזה הגיע הזמנו 3 מנות לנשנש – כבושים יפנים (13), תפוחי אדמה מטוגנים בלי הרוטב החריף (24), וכרובית על הרובטה במיסו אגוזי לוז וקרם קייל שרוף (58)

העכברושית התלבטה לגבי הקוקטיילים והזמינה Jasmin Niban בהמלצת המלצר (48). במקום יש בירה מיוחדת של מלכה (חיטה), אבל לי התחשק IPA אז הזמנתי את הברודוג דווקא (32).

קיבלנו לשולחן קודם כל את החמוצים היפנים (הסלק הדק היה נהדר) ותפוחי האדמה עם קטשופ במקום הרוטב. לא מנות מיוחדות אבל עשויות היטב וטעימות.

גם השתייה הגיעה, כשהעכברושית אהבה את הקוקטייל המתקתק חמצמץ שלה. התמחור של הבירה, אפילו שזאת ברודוג, היה קצת מוגזם, כשזו הוגשה בכוס של בערך שליש.

גם המנה של הכרובית שהגיעה היתה טעימה מאוד. הכרובית היתה רכה ופריכה במידה הנכונה, וגם המיסו השתלב איתה היטב. אך גם במקרה זה 58 ₪ לכרובית בסה"כ גם כן מוגזם.

המשכנו ליהנות מהמקום כשמסביבנו באו והלכו מבלים ללא פילוח אחיד. כשסיימנו לאכול ולשתות בנחת התלבטנו האם להישאר לקינוח או להמשיך למקום אחר. בסופו של דבר בחרנו לנסות את הקינוח הטבעוני של המקום – קרם קוקוס עם שקדים קלויים ומשמש צלוי, שבדיעבד לא הותיר רושם מיוחד.

השעה לא היתה מאוחרת מדי אך אנו נאלצנו לסיים ואחרי שהצלחנו לקבל שוב תשומת לב ממלצרית אחרת שילמנו את החשבון (הלא זול) ונפרדנו מההרצל16 לשלום.

לסיכום: כשמקצוענים כמו רותי ומתי ברודו פותחים מקום בלוקיישן שכזה, אין ספק שכזה הוא יהיה. עיצוב, אווירה, מוסיקה וסאונד משובחים, אוכל ומשקאות מושקעים ומדויקים, כשהקוץ היחיד הוא המחירים הגבוהים.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר, רק קחו בחשבון את העומס בסופי שבוע והמחירים

המעוז – משחזר את ימי גדולתו?

זמן: יום שני בערב, יוני 2019

מיקום: רחוב המלך ג'ורג' 32 (פינת בורוכוב), תל אביב

רקע היסטורי: בר המעוז (Hamaoz) המקורי נפתח לפני כמעט עשור ברחוב קינג ג'ורג' והיה אחד מהברים החדשניים והלוהטים באותה התקופה (שווה קריאה) בו בילינו רבות. אחרי מספר שנים החליף בעלים, ירד מגדולתו, הפך לבית קפה (מאירה) ובסופו של דבר חזר להיות בר.

הסיפור: קבעתי עם לפטי ונטול הכינוי לבירה, כאשר בחרתי הפעם את אזור קינג ג'ורג', שם היה מקום שזכור לי לטובה – הפוסט קפה, בו לא הייתי כבר שנים רבות.

אחרי תקרית רב קו בדרך, הגענו אל הרחוב קצת לפני 21:00. בדרך לפוסט קפה ראינו מקום/דוכן בירה קטן, שם הציעו בירות מעניינות במחירים זולים למדי, אך בחרנו שלא להתעכב שם.

נכנסנו אל הפוסט קפה שלא היה נראה שהשתנה במשך השנים. על הקיר עדיין מופיעות כרזות לכל מיני סוגי בירות – קרלסברג, גינס ועוד, לכן התאכזבתי מאוד שבתפריט המבחר מצומצם מאוד. מהחבית יש רק גולדסטאר, הייניקן ופאולנר, ובבקבוק יש גם בירות "פרימיום" כמו קורונה, בקס, מכבי 7.9 וגולדסטאר אנפילטרד – או בקיצור נציגי טמפו הסטנדרטיים בלי אופציות אחרות -אז למה להשאיר את הכרזות המטעות?.

מכיוון שלא התחשק לי אף אחת מהבירות הנ"ל, בחרנו להמשיך ולחפש מקום אחר בסביבה. הצעתי לנטול הכינוי לשבת בדוכן אך הוא לא רצה לשתות את הבירה בכוס פלסטיק, לכן עלינו למעלה ברחוב אל אזור אלנבי שם יש כבר מבחר.

התלבטנו בין סלון ברלין למנזר, שהיו די מלאים, כשלפטי, שהתעצל ללכת אלינו מכיוון הסנטר, הציע שנחזור שוב למלך ג'ורג' אל המעוז, או בר אחר שנראה לו נחמד לידו, ואנו הסכמנו.

נכנסנו אל המעוז שלפחות חיצונית לא עבר שינויים משמעותיים, למעט החדר הפנימי המעוצב שעכשיו פתוח רק לאירועים פרטיים.

בחלל החיצוני התארגנו לקראת הקרנה של המשחק ישראל-פולין, ואנו נכנסנו אל הבר הממוזג בו גם לא מעשנים, וגם לא ממש היו בו מבלים.

ברמן צעיר שלא ידע את ימי המעוז הגדולים, הגיש לנו את התפריטים. באלכוהול אפשר למצוא מהחבית וויינשטפן, סן מיגל וטובורג, קוקטיילים ועוד, ובאוכל מאכלי ונשנושי בר טיפוסיים.

המעוז תפריט אוכל

המעוז – תפריט קוקטיילים ואלכוהול

לפטי ונטול הכינוי הזמינו קנקן וויינשטפן (61 ₪ לליטר), אני הזמנתי סן מיגל גדול (31 ל-470 מ"ל כביכול), ולקחנו גם אדממה לנשנש (23*).

הבירות הוגשו לנו במהירות (המים שביקשנו קצת פחות) והברמן פינק אותנו גם בצ'ייסרים ע"ח הבית.

למרות המשחק המקום לא התמלא או התרומם במיוחד ונשאר די ריק. אולי זה רק סימבולי, כשבמקביל הבנו מלפטי שהוא אכן עובר אל ערי השינה שמעבר לכביש 4, נקווה שלא נאבד אותו לגמרי.

החשבון יצא 116 ₪, כאשר הזיכרון שלי היה מדויק – האדממה בתפריט (ראו כוכבית למעלה) הופיע במחיר של 23 ₪, אך בחשבון יצא משום מה 24 – אמנם זה רק שקל, אבל לא ברור למה אנחנו צריכים לשלם אותו סתם. הערתי לברמן, "עידו הלא משהו" כך כתוב בחשבון, שדווקא היה בסדר, והביא לנו חשבון מתוקן.

בדרכנו חזרה עברנו ליד הבר השני שהציע לפטי – ראמה (Rama), שנפתח במקום השמסיה (וטוב שכך) במצודה. אולי נקפוץ לשם לביקור מתישהו, לפני שנוותר לגמרי על החלק הזה של רחוב קינג ג'ורג'.

לסיכום: המעוז במתכונתו הנוכחית לא מצליח לשחזר את ימי גדולתו (ואנחנו?), ונשאר עוד בר שכונתי תל אביבי סטנדרטי ולא מלהיב (איפה הימים שאי אפשר היה לזוז בפנים?), שאפשר רק לקוות שיש בו קצת יותר וייב בסופי שבוע.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר אם אתם באזור, לא כדאי להגיע במיוחד

דאנסינג קאמל – גם בישראל

זמן: יום ראשון בערב, מאי 2019

מיקום: התעשייה 12 (ליד פינת רחוב המסגר), תל אביב

רקע היסטורי: הדאנסינג קאמל – The Dancing Camel, מבשלת בירת הבוטיק הראשונה בארץ (למעט אולי הברוהאוס שנסגרה כבר) נפתחה לפני כמעט 15 שנה ע"י יהודי אמריקאי חובב בירות בשם דיוויד כהן. למבשלה היה גם בר שפעל בפלורנטין במשך כמה שנים אך נסגר כבר.

הסיפור: שלא כמו בארה"ב (שם ביקרתי לאחרונה) כמות מבשלות הבוטיק בארץ לא גדולה באופן יחסי, רובן נמצאות במיקומים פחות אטרקטיביים, יש כאלו שמפעילות סוג של ביר גארדן, אך קשה למצוא כאלו להן יש פאבים במיקום עירוני מרכזי יחסית (למעט אולי הג'מס בערי השינה של גוש דן). יוצאת דופן היא המבשלה של הדאנסינג קאמל שנמצאת ממש בתוך תל אביב ולה גם פאב קלאסי צמוד.

ניימן, שהגיע לביקור בארץ, קבע בדאנסניג קאמל (בו הייתי לאחרונה לפני 3 שנים) מפגש של הבלוג שלו (כזה 2010 מצידו), אז אמרתי שאצטרף וקבעתי להיפגש שם גם עם הראשוני.

הגעתי למבשלה בסביבות 20:30 יחד עם הראשוני, נכנסנו פנימה אל הפאב, שם ישבנו כבר ניימן וחברים, כשאנו הגדלנו את כמות המשתתפים במפגש ב-25%. אחת מהמשתתפות היתה יעל (לא סוגרת ת'פה), אותה סוף סוף יצא לי לפגוש באופן אמיתי, אחרי כ-10 שנים של הכרות וירטואלית.

במקום אפשר למצוא את הבירות הידועות והקבועות של הדאנסינג מהחבית – Patriot, Old Papa, Eve, Hefe Whit, Leche Del Diablo, Chailander ו- Midnight Stout, וכמו כן תפריט מאכלי פאב ונשנושים.

הבאתי לראשוני לטעום מבירת החיטה ומזאת החריפה, כשהוא העדיף להזמין חצי מהראשונה (32). אני הזמנתי חצי APA – פטריוט (32) וגם פלורנטין טבעוני בטורטיה (27).

ישבנו עם החבורה ושוחחנו בהנאה עם הבירה הטובה, והטורטיה עם הסייטן שהפתיעה לטובה.

בשלב מסוים הבנו שהגענו לערב קריוקי קבוע של הפאב. למרות שהיו שם דווקא כמה זמרים מוצלחים, לא יכולנו לשמוע אחד את השני, אז יצאנו והמשכנו את המפגש בחוץ, כשלקחתי בינתיים עוד שליש מידנייט סטאוט (27).

בחוץ שוחחנו עם יעל לגבי מקומות מועדפים לאכול בעיר היום, והיסטוריה/פיקנטריה של תחום הבלוגים/פורומים ביקורות אוכל, כולל המנהג הנפשע של ארוחות מוזמנים שהיה נפוץ לפני כ-10 שנים. בסופו של דבר פרשנו (עם חולצת ניימן 3.0 מתנה) ונפרדנו לשלום עד הפעם הבאה.

לסיכום: הדאנסינג קאמל נשאר אותו פאב/מבשלה קלאסי בלי המולה (בד"כ) בו תוכלו ללגום בירת בוטיק תל אביבית איכותית מהחבית. אמנם למקום יש את הקהל הקבוע (והכוסות לשתיינים) אבל חבל שלא ממנפים את זה לקצת יותר מכך – כמו במבשלות הבוטיק בארצות הברית.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

א-לה רמפה – עסקים כרגיל

זמן: חמישי בערב, מוצאי יום העצמאות, מאי 2019

מיקום: העמל 21, תל אביב

רקע היסטורי:  א-לה רמפה (Alla Rampa) בר-מסעדה חצי מחתרתי, נפתח במיקום לא שגרתי (באזור דרום רחוב שוקן) לפני יותר מ-6 שנים ע"י שני שותפים מתחום האומנות, להם גם רקע בתחום הקולינרי, כשמדי פעם נערכים במקום אירועי אומנות ומוזיקה שונים.

הסיפור: הא-לה רמפה הוא מסוג המקומות הלא מיינסטרימים והשגרתיים שאני אוהב לחזור אליהם מדי זמן מה (וגם להמליץ לאחרים). לאחרונה ביליתי שם לפני חצי שנה בחבורה (פוסט לא פורסם), וכשקבעתי לצאת עם העכברושית לדייט ולא מצאתי מקום מעניין אחר, שריינתי לנו שולחן שם.

הגענו אל המקום, שנמצא באזור קצת מפוקפק בלילות, בשעה 21:00. למרות שהיה זה מוצאי יום העצמאות, לא נרשמה תכונה מיוחדת במקום או בקהל. הובלנו לשולחן בחוץ על הרמפה מצד ימין, שם על השולחן היו מונחים מפתחות וטלפון נייד מהעידן שלפני הטלפונים החכמים, שכאילו נשכחו, גימיק נחמד שיכול לגרום לבלבול ולהעלות חיוך אצל המבלים.

בעוד אנו מעיינים בתפריטי האוכל והמשקאות, שלא השתנו בשנתיים וחצי האחרונות (חוץ מהמחירים שעלו בשקל, שניים לחלק מהמנות), התברר לנו שמסביבנו מעשנים. למרות שמדובר במקום פתוח, העשן הגיע אלינו עם הרוח, אז עברנו לחלק השני של הרמפה, שם מרווח ומאוורר יותר (אפשר גם לשבת בפנים שם בכלל לא מעשנים).

א-לה רמפה תפריט אוכל

בגזרת השתייה הזמנתי חצי נגב אמבר אייל (34 ₪) והעכברושית הזמינה שליש ווסטונס (27), בעוד שבגזרת האוכל התלבטנו כרגיל. העכברושית החליטה להזמין פסטה ארטישוק (56) ואני החלטתי לנסות את האינדונזיד (58) אותו לא יצא לי לנסות אף פעם. את המנות העיקריות החלטנו ללוות עם סלט באגס באני בזירת רצח (44) שהיה לנו טעים מאוד בפעמים קודמות.

השתייה הגיעה כעבור כמה דקות, כשאת הבירה חזרו להגיש בצנצנות.

הסלט הגיע 2 דקות לאחר מכן, והיה מרענן וטעים כמו בפעמים קודמות, עם הדם (הסלק) הנוטף מתחת לכל הירקות.

המנות העיקריות לא אכזבו אף הן, כשהעכברושית היתה מרוצה מהפסטה שלה, וגם אני שבעתי מהתבשיל העשיר (שהיה יכול להיות רק קצת יותר פיקנטי).

המקום מסביבנו לא היה מלא, כשלא היתה איזושהי הופעה או משהו מיוחד הפעם. בסביבות 22:00 כבר היינו אחרי האוכל כך שהחלטנו להזמין גם קינוח – היחידי שאפשר טבעוני – בננה מקורמלת עם השמנת בצד (38).

דווקא הקינוח השאיר לנו טעם חמוץ בפה (ולא בגלל השמנת אותה כמובן לא אכלתי), כשקיבלנו 3 חתיכות בננה לא הכי טעימות, עם סוכר שרוף עליהם, בתמחור מופרז יחסית לתמורה.

החשבון יצא 257 ש"ח, כשבדרך החוצה מין האזור, היה אפשר לצפות באלו שעובדים/ות שם שעות נוספות.

לסיכום: גם ביום העצמאות בא-לה רמפה העסקים כרגיל, כשלא ניכר שינוי משמעותי מבילויים קודמים. המיקום הנידח והקצת מפוקפק מבטיח שהוא לא יהפוך למקום מיינסטרימי בורגני, אבל גם מקום שכזה צריך מדי פעם לחדש ולרענן קצת את התפריטים (ולא רק להעלות את המחירים).

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר