מהגברת הזקנה למשרת הנודע – אין כמו יפו בלילות

אין כמו יפו בלילות
אין כמו יפו בעולם
כשעוברות החתיכות
עם שפתיים צבע דם. ……

…..בוא נשתה חביבי בירה
כל אחד יגמור עשרים
ונראה אצל אלוירה
מה עושים החברים….

מתוך "אין כמו יפו בלילות" (חיים חפר)

זמן: יום שני בלילה, יולי 2018

מיקום: סמטת רבי חנינא, שוק הפשפשים, יפו-תל אביב

רקע היסטורי: הגברת הזקנה The Old Lady הינו בית אוכל / בר פיצה שנפתח לפני יותר מחצי שנה בפינת מרכזית בשוק הפשפשים היכן ששכן פעם בר הג'יבריש ואחרים. הפספטרו Paspartu (משרתו של פיליאס פוג מהספר "מסביב לעולם ב-80 יום") נמצא בהמשך אותה סמטה ולו יש כבר ותק של כ-5 שנים.

הסיפור: מפגש בירה עם החבורה מהעבודה הקודמת זו כבר מסורת. עם החברים מהעבודה הנוכחית זה היה יותר בעייתי לארגן מפגש שכזה, אבל בסוף זה הצליח. אחרי שחלק ניסו למשוך לראשון (?) התפשרנו על יפו, כשהבשלן העולה הציע את הגברת הזקנה שם הוא כבר בילה ונהנה.

הגענו אל המקום בטפטופים קצת אחרי 21:00, המקומות הרבים במתחם השוק היו מלאים בחלקם, כשהגברת הזקנה היתה יחסית די ריקה ולא היינו בטוחים אם נשב שם. בסופו של דבר כשהגיעו כולם החלטנו להישאר והתיישבנו בשולחן מוגבה בחוץ.

התפריט של המקום מכיל מבחר פיצות מעניינות, כשבגזרת השתייה יש מהחבית את נציגי טמפו הפשוטים – פאולנר, מכבי, גולדסטאר ו"לא מסוננת".

החברים הזמינו ביניהם כמה פיצות לחלוק, חוץ מ"שומר הכשרות והחדשנות המודרני" שלא הזמין מכיוון שיש שם פיצות שמערבבות בשר וחלב. הוא אפילו לא היה מוכן לאכול מהפיצה הטבעונית שהרכבתי לי (57 ש"ח כולל תוספת), כשבנוסף הזמנו גם כמה קנקני בירה לחלוק בהם מכבי (50) ופאולנר (70).

הפיצה הטבעונית היתה טעימה כשחיסלתי לבד את המגש הלא קטן, וגם החברים נהנו מהפיצות שלהם, כשהמקום והשוק מסביבנו המשיך להתמלא, אך לא הגיע למצב צבירה עמוס מדי.

הזמן חלף בלי ששמנו לב, כשהשעה היתה כבר 22:45 כשהחלטנו להמשיך ליעד אחר באזור ולכן שילמנו את החשבון.

עברנו בסמטה המקבילה להגיד לחבר אחר מזל טוב, כשחלפנו ליד האקבר והשאפה שהיו מפוצצים כפי שהם לרוב. הגענו אל הפספרטו שנמצא בקצהו של המתחם, זה לא היה מלא במיוחד ואנו התיישבנו שוב בחוץ בשולחן מוגבה.

שמחתי לגלות שתפריט הבירות מהחבית עבר שדרוג מאז הפעם האחרונה שהייתי במקום, כשחוץ מזה יש מגוון מרשים של בירות בוטיק שונות בבקבוקים, כולל ישראליות שעדיין לא יצא לי להכיר.

בעוד החברים הזמינו בירות יחסית סטנדרטיות בחרתי אני בירת שיטה סטאוט בבקבוק (32) של מבשלת שיטה מערד. זו היתה טובה =  מרירה כמו סטאוט, אך לא כמו גינס, עם טעמי קלייה.

תוך כדי ניגשה אלינו אשת מכירות צעירה וניסתה לעניין אותנו להתקין אפליקציה חדשה של Glassify – סורקים את תחתית כוס הבירה ומקבלים הטבות כלשהן בהמשך לפי כמויות השתיה. זה הסביר את המדבקות בתחתית הכוסות, אך לא את המודל העסקי של האפליקציה, שאותה להסביר לנו לא ידעה.

השוק מסביבנו נשאר די שוקק יחסית לאמצע השבוע ושעה שכזאת, ואנו שתינו לאיטנו בהנאה עד קצת לפני חצות.

לסיכום: לגברת הזקנה יש פיצה טובה, לפספרטו יש בירות – איכותיות ומגוון, כל אחד בפני עצמו נחמד אך שילוב ביניהם היה יכול להיות מצוין. מכיוון שהם אחד ליד השני (וליד מקומות רבים נוספים), כמה טוב שאפשר פשוט לעבור מכאן לשם.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר למתחם שוק הפשפשים – כדאי לבקר, רק לא בסופי שבוע (חמישי עד שבת) אז עמוס ביותר

מודעות פרסומת

ביר בזאר לוינסקי במונדיאל – מוכנים לרבע הגמר

על הביר בזאר בלוינסקי כתבתי כבר כמה ביקורות, ולא השתנה הרבה מהפעם האחרונה. אז למה אני כן כותב עליו פוסט? בגלל המונדיאל כמובן.

כשרוצים לראות משחק בחוץ עם חברים ולא בבית תמיד נשאלת השאלה איפה כדאי לקבוע – מקרן איכותי? אוכל ובירות ברמה? מקום עם אווירת כדורגל חמה? לא פשוט למצוא מקום שנותן מענה לכל השלושה.

הבעז"ב הציע שנצא לראות את בלגיה-יפן, משחק שעל הנייר לא נראה כזה מעניין אבל עדיין, ואני חיפשתי מקום שלא יאכזב כמו הארגז (מזל שאז לא באתי רק כדי לראות את המשחק).

אחרי בדיקות והתלבטויות החלטנו על הביר בזאר בלוינסקי, שם יש בירות טובות, אוכל, מקרן באיכות גבוהה כך בדף שלהם נכתב, ואווירה של פאב, כשליתר ביטחון הזמנתי מקום בפנים מול המסך.

הגעתי אל המקום, שהיה מלא רק בחציו (אולי בגלל האטרקטיביות של המשחק), קצת לפני 21:00 שם כבר חיכה הבעז"ב, במקום טוב כפי שהוזמן. הוא כבר היה בבירה הראשונה שלו ואני הזמנתי אחת גם כן. משום מה בגזרת הפיצוחים יש עכשיו רק גרעינים (פעם היו שם יותר דברים) אז ויתרנו על זה. הזמנו וחלקנו סנדוויץ שוק טעים, וסלט ביג לוינסקי סביר (יותר מדי כרוב, פחות מדי רוטב ודברים אחרים), בזמן שצפינו במחצית הראשונה, שהוקרנה אמנם במקרן איכותי, אבל לא המריאה לגבהים מיוחדים.

עם המחצית השנייה, וגם הבירה השנייה, החל המשחק האמיתי, יפן הובילה 2-0 תוך מספר רגעים. הבלגים לא נלחצו, ועם החילופים הנכונים, חזרו לעניינים (כשהבעז"ב שתה בינתיים גם בירה שלישית ונישנש סאלוף קראנץ'), עד הגול במתפרצת שהכריע את המשחק 3-2 לבלגיה בתוספת הזמן אחרי הדקה ה-90, בהחלט משחק מדהים.

אחרי המשחק יצאנו לסיבוב לילי באזור השוק ופלורנטין, בדרך נכנסנו אל הביר סטיישן, ששוב היה ריק, למרות מבחר הבירות המרשים.

בשורה התחתונה אם אתם מחפשים מקום טוב לראות בו את רבע הגמר או המשך המונדיאל, הביר בזאר בלוינסקי בהחלט מוכן (רק תבדקו אם הוא לא סגור בשישי בערב או בשבת). עם קצת יותר שיווק ומבצעי מונדיאל מיוחדים, יהיה שם גם הרבה יותר קהל.

 

 

 

באנה – לבוא גם בצהרים?

זמן: יום שני בצהרים, יוני 2018

מיקום: נחמני 36 (בין רוטשילד ליהודה הלוי), תל אביב

רקע היסטורי: באנה – BANA, מסעדה על טהרת אוכל מהצומח נפתחה לפני קצת יותר משנה, בלב תל אביב, ע"י צעירים תל אביביים עם רקע בתחום הקולינרי והבלייני.

הסיפור: העכברושית ואני חיפשנו מקום נחמד לצהרים, התלבטנו בין מספר אופציות, עד שהסכמנו שנינו על הבאנה – מקום שאהבנו בערב אך לא יצא לנו לנסות אותו בצהרים וגם עבר זמן די רב מאז בילינו בו לאחרונה, כשיום לפני כן שלחתי לשם חבר עם אשתו הטבעונית, כששניהם (אפילו שהוא ממש רחוק מהטבעונות), ממש נהנו מהארוחה.

הגענו אל הבאנה לקראת 13:00, והתיישבנו בשולחן זוגי בפנים. מלצרית צעירה הגישה לנו את התפריט, והסבירה לנו על המיצים/שייקים של היום, מהם החליטה העכברושית להזמין את השייק אבטיח ונענע (16 ש"ח).

בתפריט הצהרים יש דיל של 69 ש"ח – מנה קטנה (קערית), מנה גדולה (צלחת), שמגיע עם לחם כוסמין מלא, טחינה ועגבניות צלויות, או דיל של 59 ש"ח – אותו הדבר רק בלי המנה הקטנה, כשמכל סוג יש 6-8 אפשרויות. חוץ מזה יש גם שתי מנות עקריות פטריות צלויות ולא בורגר שלא באות כחלק מהדיל.

הלא בורגר (55) קרץ לנו, אז הזמנו אותו בתוספת פטריות יער (6), ובנוסף הזמנו את הדיל הגדול של ה-69, עם קערית סלק שרוף וצלחת קיש קשיו קישואים.

נהנינו לשבת הנעים והירוק בזמן שהמתנו, כשלידינו זוג צעירות אמריקאיות (עולות חדשות או משהו בסגנון), נהנו מהאוכל, כשהותיקה יותר לימדה את הצעירה משפטים בעברית.

כעבור 10 דקות קיבלנו את הלחם כוסמין לשולחן, זה היה גדול ומשביע גם לבדו והשתלב היטב עם הטחינה החלקה, החצילים והעגבניות.

קערת הסלק השרוף הגיעה עם נקטרינות ואפרסק על קרם קשיו ועם עלים – מנה מתקתקה, חמצמצה, מרעננת וטעימה ביותר, כשהעכברושית התעקשה שאשאיר לה את החתיכה האחרונה.

הקיש קשיו קישואים (צלחת) היה פריך או אולי נימוח (לא יודע איך לתאר את זה), מתוק-מלוח, כשבניגוד לקישים טבעוניים אחרים, לא התפורר, התפרק או נמרח בנגיעה, כשהפעם העכברושית קצת התעצבנה שהשארתי לה יותר מהבצק שבקצה ופחות מהמילוי היותר טעים.

הלא בורגר, שמוגש עם תפודים ומטבלים טעימים ואותו חלקנו, היה באמת עסיסי, כשבתוכו קציצת מבטטה צלויה ועדשים,  בהחלט לא נסיון לחקות בורגר בשרי רגיל.

החלטנו להתפנק גם בקינוח – גלידוניות קשיו וניל (20), גרסה קצת שונה לשלגון המצוין אותו כבר אכלנו בערבים.

החשבון יצא 166 ש"ח בלבד לארוחה טעימה ומשביעה כולל קינוח ושתייה.

לסיכום: בבאנה יודעים לעבוד עם חומרי גלם איכותיים וגם להיות יצירתיים כך שהכל יוצא טעים, גם בצהרים ובערבים.

4.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – מומלץ בחום לבקר (הטבעונית הטובה בעיר לטעמי), גם הלא טבעונים יכולים בקלות להתחבר

התאילנדית בסמטת הר סיני – לא צריך לחכות יותר מדי

זמן: יום ראשון בלילה, יוני 2018

מיקום: סמטת הר סיני 1, מתחם בית הכנסת הגדול, תל אביב

רקע היסטורי: התאילנדית בסמטת הר סיני (Thai at Har Sinai) נפתחה בסוף שנת 2015 במתחם בית הכנסת הגדול (שישקו, פורט סעיד, סנטה קתרינה ועוד) עם לא מעט יחסי ציבור והרבה הייפ.

הסיפור: קבענו עם הבעז"ב ובת הטייס לדאבל דייט. מכיוון שאני משתדל להימנע ממסעדות בורגניות/פלצניות/נובורישיות מדי (גם ככה ברובן אין לי יותר מדי מבחר), הזמנתי לנו מקום בבר קוקטיילים נחמד. מכיוון שהם כן רצו משהו יותר מסעדתי הצעתי כמה אופציות, כשמהן הם בחרו את פורט סעיד – בהחלט מקום מתאים לתיירים.

קבענו שם בשעה 21:00, כשהזהרתי מראש שאי אפשר להזמין מקום, צריך להירשם ברשימה ולרוב מתפנה שולחן תוך זמן לא ארוך במיוחד. אנחנו הגענו אל המקום ב-21:15 לערך, הם כבר היו אחרי חצי שעה המתנה וסיבוב שתייה. בדקנו עם המארחת הסנובית, וכשהבנו שמשום מה נפלנו על ערב עמוס במיוחד וזה עוד יקח זמן, הבעז"ב ואני הלכנו לחפש בינתיים מקום אחר בסביבה.

נכנסו ל- Mekong בנחלת בנימין ועיינו בתפריט שלהפתעתי כלל דווקא לא מעט אופציות טבעוניות מעניינות. אך חוץ מזה המקום היה די ריק והבעז"ב רצה שנשב במשהו יותר תוסס אז ויתרנו והמשכנו להסתובב. נכנסנו גם אל הבושוויק – בר הקוקטיילים החדש של קבוצת האימפריאל, אך זה עדיין לא נפתח באופן רשמי אלא רק לאירוע עובדים.

חזרנו אל הבנות, שעדיין חיכו בחוץ מול בית הכנסת הגדול, כשאז בדיוק נזכרתי בתאילנדית בסמטת הר סיני שנמצאת ממש ליד, וכשביליתי שם בפעם שעברה עם קבוצה מהעבודה היה בהחלט נחמד (שלחתי לשם גם לא מזמן את הראשוני והפלפלית שהתלהבו במיוחד). השארתי אותם לשתי דקות והלכתי לבדוק אם יש מקום, לשמחתי היה, וכולנו צעדנו לשם, כשהבעז"ב ובת הטייס נתנו את אישורם לשבת שם לאכול.

בחוץ שידרו על מסך את המשחק מהמונדיאל, ואנו העדפנו להתיישב בשולחן בפנים – שם היה פחות עמוס ורועש ואפשר היה גם להרגיש קצת את המזגן, כשמלצרית ידידותית הביאה לנו מים ואת התפריט.

הקונספט של המקום שונה קצת ממסעדות תאילנדיות אחרות – המנות לא גדולות, גם לא יקרות יחסית, וברובן חריפות.

העכברושית ואני בחרנו לחלוק סלט סום טאם בגרסה טבעונית ופחות חריפה (29 ש"ח), כשלמנות עיקריות הזמינה היא את הפאד תאי הצמחוני (58) ואני את הפאד פאק צ'וי שיטאקה הטבעוני הקלאסי (45). הבעז"ב ובת הטייס הזמינו כמה מנות עוף/פירות ים/דגים, והזמנו גם כמה קוקטיילים – טרופיקל לעכבורשית (44), פינה קולדה לי (52) וביטר מאי תאי (48) לבעז"ב.

לא עבר זמן רב והמנות הראשונות הגיעו לשולחן. הסום טאם היה עדיין טעים בגרסה שהזמנו, כשהבעז"ב ובת הטייס בהחלט אהבו גם את המנות שלהם. הקוקטיילים התעכבו טיפה משום מה אך הגיעו בהמשך, כשגם מהם היו כולם מרוצים.

 

המנות העיקריות הגיעו באופן מדורג לשולחן, העכברושית רק חיבבה את הפאד תאי שלה – חשבה שיהיה יותר מתקתק (כך אמרה המלצרית), ואילו המנה שלי טעמה לחיכי, כשהפטריות, הירקות והטופו הרך עם הרוטב השתלבו היטב עם האורז הדביק והלבן.

השעה היתה כבר 22:30 ורוב השולחנות היו פנויים בפנים, למעט שולחן אחד עמוס בחבורת תיירים אמריקאים צעירים. לקינוח הזמנו שתי מנות – מוס שוקולד מיוחד, כשממנו התלהבו מאוד כולם, חוץ ממני שלא יכולתי לטעום, ואת הטפיוקה עם חלב הקוקוס והפירות, שלא היה מתוק יותר מדי, ובסה"כ היה די טוב, כך גם אמר הבעז"ב.

היינו בדיוק בשלב החשבון (בסביבות 480 ש"ח לארבעתינו עם עוד 2 מנות סטיקי רייס, קוקטיילים וקינוחים – לא כל כך נורא), כשהעכברושית הקפיצה אותנו עם קריאת "ג'וק", כשזה הלך על הקיר לא הרחק מהשולחן. המלצרית הציעה שנעבור לשולחן אחר, אך אנחנו כבר העדפנו לשלם בעמידה.

לסיכום: אחרי שכבר נרגע ההייפ מהתאילנדית בהר סיני, לא צריך לחכות יותר מדי כדי להגיע לשם (או סתם לחכות בתור בפורט סעיד). אוכל טעים, שירות ואווירה טובים, והרבה חריף לאלו מכם שאוהבים.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

ארגז בר – ככה לא בונים מונדיאל

זמן: יום שני בלילה, יוני 2018

מיקום: בן יהודה 64, תל אביב

רקע היסטורי: ארגז בר (Argaz Bar), הינו בר שכונתי שנפתח לפני כ-5 שנים על בן יהודה, היכן ששכנו לפניו הטוביק, סניף של הצינה, ואחרים.

הסיפור: הימים ימי המונדיאל, ועוד חודש יוני, מה שאומר שרוב הברים בעיר עמוסים במבלים. חיפשתי בר רגוע יחסית לפגישה חצי מקצועית עם אורח מחו"ל, והארגז, אותו זכרתי כמקום שכזה מגלגולים קודמים שלו נבחר.

הגעתי אל המקום קצת לפני סוף המחצית הראשונה של פורטוגל נגד איראן. האורח שלי ישב בשולחן מוגבה בחוץ ושתה משום מה בקבוק סטלה דווקא, כשפורטוגל בדיוק הבקיעה לכבודי שער.

למרות שאנחנו בתל אביב בקיץ, לא חשבו לשים שם מאוורר בצד להפיג קצת את הלחות והחום, או שאולי חשבו שהטפטוף מהמזגן מלמעלה יעשה זאת במקום.

ביקשתי מהמלצרית את התפריט. זה מכיל 3 בירות מהחבית – סטלה, הוגארדן וטובורג ועוד מבחר סטנדרטי פלוס של בירות בבקבוק ומשקאות אחרים.

כשביקשתי להזמין הבנתי מדוע הוא שתה סטלה בבקבוק –  לדברי המלצרית פשוט נגמרו כל הבירות מהחבית?!?!

לפחות היה שפירא בבקבוקים אז הזמנו שנינו IPA, רק כדי שהמלצרית תגיד לי שנשאר רק בקבוק אחד בלבד. ומכיוון שהיא לא רצתה לאכזב אותו שוב, החלפתי אני לשפירא סטאוט.

שתינו, דיברנו וראינו את המשחק, בו לא קרה הרבה יחסית בינתיים, כשהעשן מאלו שעישנו מסביב (כולל אחת המלצריות) נכנס אלינו לנחיריים.

המשכנו לסיבוב נוסף, כשהפעם הוא נאלץ להתאכזב כבר כי השפירא IPA כאמור נגמר, המצב היה חמור עד כדי כך שאפילו לא היו כבר בקבוקי גולדסטאר (אם אני הייתי הבעלים של הבר, הייתי כבר קונה בסופר או הפיצוציה הקרובים ומביא שיהיה, למנוע את הבושה). לפחות גולדסטאר אנפילטרד עדיין נשאר, ואילו אני המשכתי עם עוד שפירא סטאוט. לפחות בסוף עוד היה קצת אקשן במשחק.

לסיכום: בר בלי בירות, ועוד במונדיאל? לא צריך להוסיף דבר, גם עכברוש העיר הפעם נדהם.

2 כוכבים בסולם עכברוש העיר – מומלץ לוותר, גם אם היו בירות אין שם יותר מדי מה לחפש

הטחינייה – כולם אוהבים טחינה?

זמן: יום שני בלילה, יוני 2018

מיקום: לויסנקי 33, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני קצת יותר מ-3 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי.

הסיפור: את הטחינייה ראיתי ממש כשנפתחה (וגם ראיתי לא מעט יח"צ), וכחובב טחינה חיפשתי הזדמנות טובה להגיע למקום אך עד כה זה לא יצא. והנה קבענו לדאבל דייט עם הראשוני והפלפלית לכבוד יום הולדתה העגול גם כן (יש פה מגמה מדאיגה), אז הצעתי שנלך לשם, כשהכנתי גם אופציות גיבוי במגירה.

העכברושית ואני הגענו אל הטחינייה קצת אחרי 21:00, וכבר היתה שם אווירת מסיבה עם מוסיקה יוונית שמחה (הסתבר שגם יהונתן הבעלים/שף חגג יום הולדת, עם או בלי קשר).

במקום בר מלבני עם הרבה מקומות ישיבה (מזכיר את ימי הפיק אפ) ובתוכו חלל גדול שם מכינים את המנות והמשקאות עם גרפיטי על הקירות. כשיש גם דלפק מוגבה שפונה אל הרחוב עם כמה מקומות ישיבה – שם חיכינו בינתיים עד שתתפנה על הבר לנו פינה מתאימה.

 

המארחת/ברמנית/מלצרית (סופיה) קיבלה את פנינו בצורה מקצועית ושירותית, כשעד שיצטרפו אלינו הראשוני והפלפלית, שאלה אותנו והמליצה לגבי המשקאות להם אין תפריט. בגזרת הבירות יש גולדסטאר ומכבי מחוזקת מהחבית, וכמו כן בירות יווניות, קפרסיאיות שונות בבקבוקים. היא המליצה על קוקטייל ע"ב אוזו, רוזטה, לימונענע ועוד, והעכברושית זרמה איתה כשביקשה שזה יהיה מספיק מתוק, ואילו אני זרמתי עם ההמלצה לבירה קפריסאית בבקבוק.

כעבור כמה דקות הגיעה השתייה. העכברושית אהבה מאוד את הקוקטייל שלה, כשהבירה שלי היתה עוד לאגר קלילה.

אלינו הצטרפו בדיוק גם הזוג הנוסף, ובחלוף שתיים שלוש דקות נוספות עברנו אל הפינה של הבר. המלצרית פנתה אלינו שוב, הפעם עם הסבר מעמיק על תפריט האוכל שמבוסס מין הסתם על טחינה, ובו יש שלל מנות טבעוניות, צמחוניות וגם כאלו עם דגים.

הזמנו כמה מנות לחלוק בינינו. טבעוניות: טחינת ערמונים טבעונית (29), טחינה כתומה מדלעת ובטטה (29), טרטר חציל וקינואה טבעוני (28), וגם כאלו שלא: המסיבה (36), סינייה דגים (42), וסטייק בטטה עם גבינה (38).

הראשוני הזמין את אותה הבירה שלקחתי אני ואילו הפלפלית הלכה על הקוקטייל כמו של העכברושית רק פחות מתוק ויותר חמוץ, כשבמהלך ההכנה הביאה לה הברמנית מספר פעמים טעימות לצורך קבלת משוב עד התאמתו המלאה לחיכה.

המנות החלו לזרום אל הבר, מנות הטחינה הוגשו עם פיתה מיוחדת של המקום – מרובעת עם תרד, וכל אלה שאני טעמתי היו מצוינות, שגם העכברושית שפחות מתלהבת מטחינה אהבה. גם טרטר החציל קינואה היה טעים, אם כי טיפה פיקנטי (בגלל הסחוג). הראשוני והפלפלית אהבו אף הם את המנות שלהם, כשבין לבין קיבלנו צ'ייסר פינוק של עראק הבית.

למרות שהמקום לא היה מלא, היתה בו אווירה שמחה, בשלב מסוים הצטרפו למבלים גם שלושה שבאבניקים. המקום אמנם כשר (חלבי/דגים ולא פתוח בשבת), ואני בעד חיה ותן לחיות (במיוחד לחיות) אבל היה קצת משעשע/מוזר לראות אותם מזמינים מהמלצרית שלבשה מכנסוני טייץ קצרים והרבה קעקועים.

השעה היתה רק 22:30 אבל אורחים נוספים הגיעו – הפקחים, שעקב תלונות אחד השכנים, הגיעו וביקשו להחליש את המוסיקה (שבאמת היתה חזקה). הראשוני והפלפלית הזמינו מנות נוספות – סביצ'ה (39) ועוד סינייה (42), וחיסלו גם אותם.

היינו בשלבי סיום כשאל המקום נכנסנו 3 נשים עם לבוש יחסית מינימלי וחושפני שבאו לחגוג עם השף/בעלים, לא נצפתה שום תרעומת מהשבאבניקים, אולי זה יכול להיות פורמט מצליח לתוכנית ריאלטי שידוכים.

לקינוח הזמנתי אני את המלבי הטבעוני (26), שאמנם נקרא כך אבל עשוי מקציפת קוקוס עם טחינה גולמית מעל, זה היה קצת דחוס וכבד מדי בשבילי. השאר הזמינו בהמלצת המלצרית את הקראק פאי (42) ופשוט עפו עליו.

עם החשבון (477 ש"ח לפני שירות), קיבלנו עוד צ'ייסר עראק פינוק ע"ח הבית, ונפרדנו לשלום מהמלצרית, הראשוני והפלפלית שבעים, שמחים ומרוצים.

לסיכום: אמנם נראה שכמעט כולם אוהבים טחינה, אך גם מי שפחות יהנה ממנה בטחינייה. אפשר תמיד פה ושם לשפר (במיוחד בגזרת הבירות), אבל שווה להגיע בשביל המטעמים, השירות והאווירה.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

ביחד עם הבילוי המוצלח שבוע לפני כן בטנאת, כיף לגלות בכל פעם מקומות חדשים או ישנים באזור שוק לוינסקי שעדיין לא הוצף במבלי המיינסטרים.

טנאת – כמו ביבשת אחרת

זמן: יום חמישי בלילה, יוני 2018

מיקום: צ'לנוב 27, תל אביב

רקע היסטורי: טנאת (Tenat) הינה בית אוכל / מסעדה טבעונית, שנפתחה לפני כ-5 שנים ע"י יצחק חזקיהו, שבחר לקרוא למסעדה בשם זה שבאתיופית הוא שילוב של המילים בריאות ואמא.

הסיפור: בטח שמתם לב שבחודשים האחרונים התמעטו קצת הביקורות על ברים בעיר. אמנם יש נסיבות אישיות שמצדיקות זאת, אך סיבה נוספת היא החברים מסביב שמזדקנים ואיתם כבר קשה לתאם לעיתים קרובות.

והנה הגיע תורו של הספרותן להחליף קידומת, אז קבענו שנצא לחגוג אני הוא והעכברושית, אל טנאת, שנמצאת לידו, וכבר סיכמנו לפני חצי שנה כבר שנלך לשם אך עדיין לא עשינו זאת.

כאמור עדיין לא הייתי שם לפני כן, ומכיוון שהמסעדה ממוקמת גם סמוך לתחנה המרכזית (אך גם ממש קרוב לשוק לוינסקי), לא ידעתי למה לצפות, וליתר ביטחון הכנתי נפשית את העכברושית לאזור ולמקום אותנטי. כשהגענו למסעדה בסביבות  21:30, שם כבר חיכה לנו הספרותן, חששותיי התבדו, מדובר במקום לא גדול אבל אסתטי (עם מראות ליד השולחנות), בו נעים לשבת, כשחוץ מאיתנו כמעט ולא היו בו סועדים בשעה הזאת.

התפריט כולו בסימן שלוש – 3 מנות ראשונות, עיקריות וקינוחים של מנות אתיופיות אותנטיות במחירים משתלמים. החלטנו לחלוק בינינו כמה מנות, וכשהגיע המלצר (שהתברר שהוא גם הבעלים, טבח וכו') הוא תמך באסטרטגיה שלנו.

מהמנות הראשונות הזמנו את הקיטה (28 ש"ח) והאדיס סלטה (32) – כשעל הגייתה הנכונה קיבלתי שבחים. מהמנות העיקריות הזמנו את הביינתו הזוגי (48) והאינגידי טיבס ליחיד (35). לאחר דיון קצר שכנעתי את העכברושית להזמין את הקוקטייל "ניפגש בג'מייקה", כשליתר ביטחון המארח אמר לה שיחזק אותו במייפל אורגני כדי שיהיה מספיק מתוק, בעוד אני והספרותן הזמנו שנינו את הבירה האתיופית המעלפת.

מכיוון שמדובר במקום קטן, ביתי ולא תעשייתי, בו המנות מוכנות במקום באופן מיידי, לחלקן לוקח יותר זמן מאשר לאחרות.

העכברושית קיבלה ראשונה את הקוקטייל שלה עם דובדבנים, שהיה לטעמה (וגם לטעמי) – תוסס ומתקתק.

קצת פחות מ-10 דקות לאחר מכן קיבלנו 3 מנות לשולחן:

קיטה – לחם אתיופי חתוך לקוביות, מתובל בחמאה טבעונית (גרעיני חמניות), טחינה גולמית וסלסת עגבניות. מנה מצוינת ששלושתינו אהבנו.

ביינתו – מגש גדול של אינג'ירה (לחם אתיופי טעים מקמח טף) ועליו 4 מטבלים מבוססי עלים, חומוס ועדשים, שהיו כולם טעימים ולשמחתנו גם לא חריפים. מנה מומלצת גם כן אותה בקושי סיימנו.

אינגידי טיבס – אינג'ירה מקופלת עם הרבה פטריות יער ורוטוב סלסה, גם כן מנה גדולה (למרות שזה היה ליחיד), מנה חביבה אך אחד התבלינים בה פחות התחבר לנו.

אכלנו לאיטנו בהנאה, כשבינתיים המארח הידידותי שלנו יצא החוצה ונעלם למספר דקות ואנו תהינו האם הוא שכח את המנה הנוספת שהזמנו ואת הבירות.

כעבור רבע שעה הוא חזר לשמחתנו עם ארגז בירות קרות, מהן קיבלנו שתיים במהרה, ובעקבותיהן גם האדיס סלטה – סלט בוקר אתיופי עם ירקות, בננה, מלון אבוקדו ותפוח אדמה מבושל, מרענן וטעים אך זה היה מתאים יותר בתחילת הארוחה ולא אחרי שהתמלאנו כבר מהמנות האחרות.

לקינוח החלטנו להתפנק בשתי מנות – פאנקייק טף מטורף (25), ומעדן טף (25), כשהעכברושית קצת התאכזבה מהפאנקייק (אולי בגלל הפירות יער למעלה, אולי בגלל הציפיות הגבוהות), כשלדעתי הן היו שתיהן נחמדות.

עם כל מה שהזמנו החשבון יצא 257 ש"ח בלבד – משתלם ביותר ביחס לכמות ואיכות התמורה.

לסיכום: החוויה בטנאת היא לא כמו במסעדות אחרות בעיר. יש הרגשה קצת כאילו עברנו ליבשת אחרת, גם מבחינת המיקום, האוכל האותנטי והטעים וגם מהקצב והאווירה ששונים מהרגיל.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר במיוחד לטבעונים וצמחונים, גם לאלו שלא