הרצל16 – מעליה וקוץ בה?

זמן: יום רביעי בערב, יוני 2019

מיקום: הרצל 16, תל אביב

רקע היסטורי: הרצל16 Herzl16בר, בית קפה, לאונג', ביסטרו וגם מסעדה בסגנון יפני (דיסקו טוקיו), נפתח לפני כשנה וחצי על ידי קבוצת R2M (רותי ומתי ברודו – בראסרי וכו') במקום רוטשילד 12 שנסגר עקב הריסת הבניין שבו שכן. בחצר הפנימית של הרצל 16, שהוא מבנה לשימור, יש גם את המעלית הראשונה בתל אביב, ושם פעל בעבר גם בר "המעליה".

הסיפור: העכברושית ואני יצאנו לדייט בלי מקום מוגדר. התחלנו באזור לוינסקי, שם חלפנו ליד פיצה LILA בסמטה, שהיתה מפוצצת. לא התחשק לנו פיצה אז המשכנו ללכת לכיוון רחוב הרצל אל ההרצל16 שהיה ברשימה שלי.

למי שלא מכיר את ההרצל16, מדובר במקום גדול, עם חצר פנימית מקסימה בה הרבה צמחיה וגם המעליה, בר פנימי וכאמור חצר אחורית.

בגלל שהיה זה יום רביעי, לא היה תור מיוחד בכניסה. המארחת בהתחלה רצתה להושיב אותנו בשולחן בחצר האחורית, אך שם מעשנים, אז חיכינו בכניסה עוד מספר דקות עד שהתפנה לנו שולחן קטן בחלל של הבר.

כבר בהמתנה נהנינו מהוייב של המקום, הפלייליסט והסאונד המצוין. גם תפריט האוכל (היומי) והמשקאות נראו מעניינים – עם מבחר מנות, קוקטיילים, יינות ועוד.

הרצל16 – תפריט אוכל

הרצל16 – תפריט יינות

הרצל16 – בירות, קוקטיילים ומשקאות

לקח טיפה זמן עד שהצלחנו לקבל תשומת לב של אחד המלצרים. וכשזה הגיע הזמנו 3 מנות לנשנש – כבושים יפנים (13), תפוחי אדמה מטוגנים בלי הרוטב החריף (24), וכרובית על הרובטה במיסו אגוזי לוז וקרם קייל שרוף (58)

העכברושית התלבטה לגבי הקוקטיילים והזמינה Jasmin Niban בהמלצת המלצר (48). במקום יש בירה מיוחדת של מלכה (חיטה), אבל לי התחשק IPA אז הזמנתי את הברודוג דווקא (32).

קיבלנו לשולחן קודם כל את החמוצים היפנים (הסלק הדק היה נהדר) ותפוחי האדמה עם קטשופ במקום הרוטב. לא מנות מיוחדות אבל עשויות היטב וטעימות.

גם השתייה הגיעה, כשהעכברושית אהבה את הקוקטייל המתקתק חמצמץ שלה. התמחור של הבירה, אפילו שזאת ברודוג, היה קצת מוגזם, כשזו הוגשה בכוס של בערך שליש.

גם המנה של הכרובית שהגיעה היתה טעימה מאוד. הכרובית היתה רכה ופריכה במידה הנכונה, וגם המיסו השתלב איתה היטב. אך גם במקרה זה 58 ₪ לכרובית בסה"כ גם כן מוגזם.

המשכנו ליהנות מהמקום כשמסביבנו באו והלכו מבלים ללא פילוח אחיד. כשסיימנו לאכול ולשתות בנחת התלבטנו האם להישאר לקינוח או להמשיך למקום אחר. בסופו של דבר בחרנו לנסות את הקינוח הטבעוני של המקום – קרם קוקוס עם שקדים קלויים ומשמש צלוי, שבדיעבד לא הותיר רושם מיוחד.

השעה לא היתה מאוחרת מדי אך אנו נאלצנו לסיים ואחרי שהצלחנו לקבל שוב תשומת לב ממלצרית אחרת שילמנו את החשבון (הלא זול) ונפרדנו מההרצל16 לשלום.

לסיכום: כשמקצוענים כמו רותי ומתי ברודו פותחים מקום בלוקיישן שכזה, אין ספק שכזה הוא יהיה. עיצוב, אווירה, מוסיקה וסאונד משובחים, אוכל ומשקאות מושקעים ומדויקים, כשהקוץ היחיד הוא המחירים הגבוהים.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר, רק קחו בחשבון את העומס בסופי שבוע והמחירים

מודעות פרסומת

המעוז – משחזר את ימי גדולתו?

זמן: יום שני בערב, יוני 2019

מיקום: רחוב המלך ג'ורג' 32 (פינת בורוכוב), תל אביב

רקע היסטורי: בר המעוז (Hamaoz) המקורי נפתח לפני כמעט עשור ברחוב קינג ג'ורג' והיה אחד מהברים החדשניים והלוהטים באותה התקופה (שווה קריאה) בו בילינו רבות. אחרי מספר שנים החליף בעלים, ירד מגדולתו, הפך לבית קפה (מאירה) ובסופו של דבר חזר להיות בר.

הסיפור: קבעתי עם לפטי ונטול הכינוי לבירה, כאשר בחרתי הפעם את אזור קינג ג'ורג', שם היה מקום שזכור לי לטובה – הפוסט קפה, בו לא הייתי כבר שנים רבות.

אחרי תקרית רב קו בדרך, הגענו אל הרחוב קצת לפני 21:00. בדרך לפוסט קפה ראינו מקום/דוכן בירה קטן, שם הציעו בירות מעניינות במחירים זולים למדי, אך בחרנו שלא להתעכב שם.

נכנסנו אל הפוסט קפה שלא היה נראה שהשתנה במשך השנים. על הקיר עדיין מופיעות כרזות לכל מיני סוגי בירות – קרלסברג, גינס ועוד, לכן התאכזבתי מאוד שבתפריט המבחר מצומצם מאוד. מהחבית יש רק גולדסטאר, הייניקן ופאולנר, ובבקבוק יש גם בירות "פרימיום" כמו קורונה, בקס, מכבי 7.9 וגולדסטאר אנפילטרד – או בקיצור נציגי טמפו הסטנדרטיים בלי אופציות אחרות -אז למה להשאיר את הכרזות המטעות?.

מכיוון שלא התחשק לי אף אחת מהבירות הנ"ל, בחרנו להמשיך ולחפש מקום אחר בסביבה. הצעתי לנטול הכינוי לשבת בדוכן אך הוא לא רצה לשתות את הבירה בכוס פלסטיק, לכן עלינו למעלה ברחוב אל אזור אלנבי שם יש כבר מבחר.

התלבטנו בין סלון ברלין למנזר, שהיו די מלאים, כשלפטי, שהתעצל ללכת אלינו מכיוון הסנטר, הציע שנחזור שוב למלך ג'ורג' אל המעוז, או בר אחר שנראה לו נחמד לידו, ואנו הסכמנו.

נכנסנו אל המעוז שלפחות חיצונית לא עבר שינויים משמעותיים, למעט החדר הפנימי המעוצב שעכשיו פתוח רק לאירועים פרטיים.

בחלל החיצוני התארגנו לקראת הקרנה של המשחק ישראל-פולין, ואנו נכנסנו אל הבר הממוזג בו גם לא מעשנים, וגם לא ממש היו בו מבלים.

ברמן צעיר שלא ידע את ימי המעוז הגדולים, הגיש לנו את התפריטים. באלכוהול אפשר למצוא מהחבית וויינשטפן, סן מיגל וטובורג, קוקטיילים ועוד, ובאוכל מאכלי ונשנושי בר טיפוסיים.

המעוז תפריט אוכל

המעוז – תפריט קוקטיילים ואלכוהול

לפטי ונטול הכינוי הזמינו קנקן וויינשטפן (61 ₪ לליטר), אני הזמנתי סן מיגל גדול (31 ל-470 מ"ל כביכול), ולקחנו גם אדממה לנשנש (23*).

הבירות הוגשו לנו במהירות (המים שביקשנו קצת פחות) והברמן פינק אותנו גם בצ'ייסרים ע"ח הבית.

למרות המשחק המקום לא התמלא או התרומם במיוחד ונשאר די ריק. אולי זה רק סימבולי, כשבמקביל הבנו מלפטי שהוא אכן עובר אל ערי השינה שמעבר לכביש 4, נקווה שלא נאבד אותו לגמרי.

החשבון יצא 116 ₪, כאשר הזיכרון שלי היה מדויק – האדממה בתפריט (ראו כוכבית למעלה) הופיע במחיר של 23 ₪, אך בחשבון יצא משום מה 24 – אמנם זה רק שקל, אבל לא ברור למה אנחנו צריכים לשלם אותו סתם. הערתי לברמן, "עידו הלא משהו" כך כתוב בחשבון, שדווקא היה בסדר, והביא לנו חשבון מתוקן.

בדרכנו חזרה עברנו ליד הבר השני שהציע לפטי – ראמה (Rama), שנפתח במקום השמסיה (וטוב שכך) במצודה. אולי נקפוץ לשם לביקור מתישהו, לפני שנוותר לגמרי על החלק הזה של רחוב קינג ג'ורג'.

לסיכום: המעוז במתכונתו הנוכחית לא מצליח לשחזר את ימי גדולתו (ואנחנו?), ונשאר עוד בר שכונתי תל אביבי סטנדרטי ולא מלהיב (איפה הימים שאי אפשר היה לזוז בפנים?), שאפשר רק לקוות שיש בו קצת יותר וייב בסופי שבוע.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר אם אתם באזור, לא כדאי להגיע במיוחד

ניו יורק 2019 (חלק ב') – משוטטים בעיר וברחבי הכפר

בהמשך לפוסט הקודם על הביקור בניו יורק מחודש מאי 2019 הנה חלק ב' והפעם חוויות ממנהטן. שוב יצא ארוך קצת אבל עדיין שווה (כולל ביקור באחד מברי הקוקטיילים הנחשבים בעיר ובעולם ובפאב הותיק בניו יורק).

אחרי המסע לצפון וגיחה נוספת לאירוע משפחתי בניו ג'רזי חזרתי לעיר וקבעתי עם המתאמן הלוגם במוצאי יום ראשון.

קבענו באזור האיסט וילאג' בסביבות 21:30. הייתי מורעב והמתאמן כבר חיכה לי במקום טבעוני שקראתי עליו אך לא התלהב מהתפריט שם. בעוד אני צועד לעברו נתקלתי במקום טבעוני אחר – VSpot, ב-St. Marks Place, שמבוסס על אוכל לטיני, ידידותי לנמנעים מגלוטן, סויה וכו', ואפילו גם כשר הסתבר בדיעבד. החלטתי להתיישב שם ולקרוא לו להצטרף אליי.

עד שהוא יגיע עיינתי בתפריט העשיר שמכיל מגוון מאכלים מפתים. הזמנתי במהירות (המקום נסגר ב-22:00) את הבוריטו וגם 3 אמפנדס. כעבור כמה דקות הוא הצטרף אליי ושכנעתי אותו להזמין את הסיידר האורגני של סמואל סמית' הבריטי (אותו העכברושית שתתה בלונדון).

עד שהאוכל יגיע השלמנו קצת פערים וצפינו בסלולרי בלייב באיכות מעולה בטורונטו מנצחים את מילווקי בשתי הארכות. הבוריטו והאמפנדס היו טעימים ומשביעים ולא ויתרתי גם על קינוח שהומלץ לי ע"י המלצרית והיה גם הוא נחמד.

חשבנו לאן להמשיך משם. בגלל הרעב שכחתי את המקומות שרציתי לבדוק שם באזור וחצינו רגלית את הוילאג' לצד המערבי. חשבנו ללכת ל Arts & Crafts אבל זה היה די ריק, אז הלכנו במקום זאת למה שהפך להיות ברירת המחדל שלנו באזור הווסט וילאג' ה-Blind Tiger, שם ישבנו על הבר ושתינו בירות טובות מהמבחר האיכותי בהנאה.

כשיצאנו התחיל לרדת גשם והמתאמן היה צריך לפרוש, אך סיכמנו שננסה להיפגש גם למחרת בערב.

בערב שלאחר מכן הייתי במסעדה איטלקית נחמדה באפר ווסט סייד עם קרובי משפחה, אך לא ויתרתי על המפגש עם המתאמן הלוגם. הפעם קבענו להיפגש בבר הקוקטיילים Death & Company באיסט וילאג', שנחשב אחד מהטובים בעולם בדירוגים מסוימים. אחרי מסע לא קצר בתחבורה הציבורית וברגל הגעתי אל הבר, אותו יהיה לכם קשה לזהות מהרחוב (Speakeasy), חוץ מדלת שחורה ושומר בכניסה.

המתאמן כבר שמר לנו מקום ברשימה וכעבור כמה דקות התפנה בפנים מקום לשניים. הבר לא גדול במיוחד, התאורה די עמומה, כשאותנו הושיבו בפינה הרחוקה בצד ליד המטבח והמדרגות לקומה התחתונה (שירותים ומחסן).

בר הקוקטיילים המפורסם, שמוציא גם ספר קוקטיילים שזוכה לשבחים, מציע תפריט עשיר בקוקטיילים מורכבים, כ-30 במספר (אחרי שצמצמו מ-50 שהיו פעם), Shaken or Stirred, ברמות שונות של מחירים די גבוהים (מ-17 עד 33 דולר), בירות בוטיק ייחודיות, יינות ומשקאות חריפים רבים נוספים. יש גם תפריט אוכל מצומצם בו אפילו יש מנות ידידיות לטבעונים.

הזמנו שנינו סיבוב ראשון של קוקטיילים, כשאני הלכתי על Tripwire, על בסיס סינגל מאלט 12 שנה ורום. המתאמן הזמין קוקטייל אחר וגם משהו לנשנש – באנס טבעוני שהיו ממש טעימים. מכיוון שהקוקטייל היה מעורבב הורגש בו בעיקר טעמו של הסינגל מאלט האיכותי והחזק.

המשכנו לסיבוב שני של קוקטיילים. הפעם בחרתי בקוקטייל מעורבב – Planet Caravan, על בסיס Scotch, שהורגש קצת פחות מהקוקטייל הקודם – גם כן מצוין.

בין לבין קפצתי גם לשירותים, שעליהם שווה לכתוב בגלל הקטורת, העץ והתאורה העמומה, שנותנים הרגשה כאילו באתם למסאג'.

המתאמן המשיך לבדו לקוקטייל שלישי, ולאחר מכן סיימנו והמשכנו אל היעד הבא בפרופיל שונה לחלוטין.

בדרך גיליתי סניף של VanLeeuwen, גלידריית בוטיק לה יש גם מבחר גלידות טבעוניות (10 טעמים שונים). אז עצרנו לגלידה, שאכן היתה טעימה מאוד.

הפעם נשארנו באזור האיסט וילאג' ונכנסו אל פאב אירי McSorley's Old Ale House, שהינו הפאב הותיק בניו יורק (משנת 1854), עליו שמעתי מהבוס האירי שלי לשעבר כשיצאנו יחדיו לשתות.

במקום מגישים רק בירה כהה או בהירה (וקצת נשנושי פאב), כשאת הבירה מגישים בשתי כוסות (ביחד אמור להיות פינט). אני הלכתי על הכהה, המתאמן על הבהירה, כשהבירה היתה לא רעה, אך חוץ מזה אין שם משהו מיוחד יתר על המידה.

השעה היתה כבר אחרי חצות כשסיימנו את הערב רווי האלכוהול (כולל שתי כוסות יין עוד במסעדה לפני כן) ונפרדנו לשלום ברחובות הריקים בלילה בניו יורק.

במהלך הימים יצא לי פחות להתמקד במסעדות טבעוניות חדשות הפעם. אכלתי כמה וכמה פעמים בשני הסניפים של Peacefood Cafe באפר ווסט סייד ובוילאג' בהם ניסיתי מגוון מנות כשלא נרשמה שום אכזבה. מומלצים במיוחד – הקיש הטבעוני המצוין, מרק ברוקולי מוקרם (אם יש), Green Power Smoothie, והמוס שוקולד על בסיס אבוקדו שהוא גם רואו.

וכמובן אם אתם כבר שם אל תוותרו על טיול או ריצה (עדיף לא אחרי יותר מדי אוכל ואלכוהול בלילה שלפני) בסנטרל פארק.

 

דאנסינג קאמל – גם בישראל

זמן: יום ראשון בערב, מאי 2019

מיקום: התעשייה 12 (ליד פינת רחוב המסגר), תל אביב

רקע היסטורי: הדאנסינג קאמל – The Dancing Camel, מבשלת בירת הבוטיק הראשונה בארץ (למעט אולי הברוהאוס שנסגרה כבר) נפתחה לפני כמעט 15 שנה ע"י יהודי אמריקאי חובב בירות בשם דיוויד כהן. למבשלה היה גם בר שפעל בפלורנטין במשך כמה שנים אך נסגר כבר.

הסיפור: שלא כמו בארה"ב (שם ביקרתי לאחרונה) כמות מבשלות הבוטיק בארץ לא גדולה באופן יחסי, רובן נמצאות במיקומים פחות אטרקטיביים, יש כאלו שמפעילות סוג של ביר גארדן, אך קשה למצוא כאלו להן יש פאבים במיקום עירוני מרכזי יחסית (למעט אולי הג'מס בערי השינה של גוש דן). יוצאת דופן היא המבשלה של הדאנסינג קאמל שנמצאת ממש בתוך תל אביב ולה גם פאב קלאסי צמוד.

ניימן, שהגיע לביקור בארץ, קבע בדאנסניג קאמל (בו הייתי לאחרונה לפני 3 שנים) מפגש של הבלוג שלו (כזה 2010 מצידו), אז אמרתי שאצטרף וקבעתי להיפגש שם גם עם הראשוני.

הגעתי למבשלה בסביבות 20:30 יחד עם הראשוני, נכנסנו פנימה אל הפאב, שם ישבנו כבר ניימן וחברים, כשאנו הגדלנו את כמות המשתתפים במפגש ב-25%. אחת מהמשתתפות היתה יעל (לא סוגרת ת'פה), אותה סוף סוף יצא לי לפגוש באופן אמיתי, אחרי כ-10 שנים של הכרות וירטואלית.

במקום אפשר למצוא את הבירות הידועות והקבועות של הדאנסינג מהחבית – Patriot, Old Papa, Eve, Hefe Whit, Leche Del Diablo, Chailander ו- Midnight Stout, וכמו כן תפריט מאכלי פאב ונשנושים.

הבאתי לראשוני לטעום מבירת החיטה ומזאת החריפה, כשהוא העדיף להזמין חצי מהראשונה (32). אני הזמנתי חצי APA – פטריוט (32) וגם פלורנטין טבעוני בטורטיה (27).

ישבנו עם החבורה ושוחחנו בהנאה עם הבירה הטובה, והטורטיה עם הסייטן שהפתיעה לטובה.

בשלב מסוים הבנו שהגענו לערב קריוקי קבוע של הפאב. למרות שהיו שם דווקא כמה זמרים מוצלחים, לא יכולנו לשמוע אחד את השני, אז יצאנו והמשכנו את המפגש בחוץ, כשלקחתי בינתיים עוד שליש מידנייט סטאוט (27).

בחוץ שוחחנו עם יעל לגבי מקומות מועדפים לאכול בעיר היום, והיסטוריה/פיקנטריה של תחום הבלוגים/פורומים ביקורות אוכל, כולל המנהג הנפשע של ארוחות מוזמנים שהיה נפוץ לפני כ-10 שנים. בסופו של דבר פרשנו (עם חולצת ניימן 3.0 מתנה) ונפרדנו לשלום עד הפעם הבאה.

לסיכום: הדאנסינג קאמל נשאר אותו פאב/מבשלה קלאסי בלי המולה (בד"כ) בו תוכלו ללגום בירת בוטיק תל אביבית איכותית מהחבית. אמנם למקום יש את הקהל הקבוע (והכוסות לשתיינים) אבל חבל שלא ממנפים את זה לקצת יותר מכך – כמו במבשלות הבוטיק בארצות הברית.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

ניו יורק 2019 (חלק א') – טבע, מבשלות, בירות, אוכל טבעוני ועוד

יצא קצת ארוך, אבל שווה לקרוא….

כלפני שנתיים ושלוש יצא לי גם השנה לטוס (לרגל אירוע משפחתי) לארה"ב בחודש מאי.

כמו ב-2016 ו-2017, קבעתי עם הבעז"ב לצאת לטיול טבע/בירה (הפעם בלי פלייאוף), הפעם לפארק אדירונדק – הגדול ביותר בארה"ב, בצפון מזרח מדינת ניו יורק.

יצאנו לדרך צפונה מניו יורק במזג אוויר קריר וגשום. דאגנו מראש לסמן בדרך צפונה מבשלות בירה ונקודות עניין.

בשעות הצהרים המאוחרות הגענו אל הנקודה הראשונה באולבני, בירת מדינת ניו יורק – Druthers Brewing Company.

המבשלה זוכת הפרסים נוסדה בשנת 2010 ולה שלושה מקומות במדינת ניו יורק. זאת באולבני ממוקמת באזור תעשיה בעיר, וכשהגענו לא נראה מבחוץ שמתרחש שם יותר מדי, למעט אשה צעירה שיצאה החוצה הפילה שקית עם בקבוקי בירה שנשברו (כנראה מההתרגשות).

נכנסנו פנימה למבשלה/בר. המקום די גדול כשחציו הוא המבשלה וחציו שולחנות ישיבה ובר – שם התיישבנו.

מכיוון שהיתה עוד דרך ארוכה לפנינו החלטנו לחלוק ביחד מגש טעימות כשכל אחד בחר 3 בירות, כשהבעז"ב הלך על פילזנר, לאגר וחיטה, ואני הלכתי על איילים  – אחת זוכת פרסים בסגנון סקוטי, אמבר, ו- Northeast PA.

בגזרת האוכל לא בניתי על משהו טבעוני מיוחד בשבילי. אך שמחתי לגלות שהקדמה הגיעה גם לכאן ויש אפשרות להזמין את ה-Beyond Meat Burger וכך עשיתי.

הבירות היו מצוינות במיוחד אלו שזכו בפרסים. בעוד אנו יושבים שם המקום אפילו החל להתמלא במבלים ואנו המשכנו משם הלאה צפונה.

הגענו אל Lake George, עיירת נופש ידועה ליד האגם. מכיוון שעונת התיירות עוד לא התחילה שם רשמית, ועקב מזג האוויר החורפי, העיירה היתה די נטושה, כשרוב המקומות בה היו סגורים. החלטנו להמשיך הלאה צפונה אל Lake Placid (שם התקיימו משחקי אולימפידת החורף ב-1980 עם הנס על הקרח).

הגענו אל העיירה שממוקמת על שפת אגמים ובין ההרים בשעת ערב. היה קר מאוד (3 מעלות), התמקמנו באיזה מלון זול, והלכנו לבר ספורט שאין מה לרשום עליו יותר מדי (כמובן שיש בו מבחר בירות גדול) שם ראינו בשידור חי את גולדן סטייט נגד פורטלנד.

למחרת נאלצנו לוותר על תוכניותנו לכבוש את הפסגות של ההרים (עקב שלג, קרח ובוץ בשבילים). במקום זאת הספקנו בשני טרקים לא ארוכים אך יפים באזורים קצת יותר נמוכים.

Mount Jo – Adirondack

אחרי שסיימנו קפצנו אל מבשלה מקומית צעירה יחסית – Big Slide Brewery משנת 2016, גם היא זוכת פרסים.

הסתבר שיש הפי האוור של 1+1 על הבירות והקוקטיילים אבל רק אם יושבים על הבר, אז עברנו לשם מהשולחן.

הבעז"ב החליט לנצל את המבצע והזמין פינט (אמריקאי) פילזנר להתחלה, כשאני ויתרתי על ההפי האוור והזמנתי מגש טעימות של 6 בירות (195 מ"ל כל כוס) – APA עם פלפל חריף, סוגים שונים וייחודיים של IPA ו-UBU שמיושנת בחביות ברבן.

תפריט האוכל במקום הוא על בסיס Farm to Table (אפשר למצוא אותו באתר). הפיצה הטבעונית – עם גבינת קשיו ביתית ו Impossible Sausage – פשוט דרשה שאזמין אותה, כשהבעז"ב הזמין כריך בשרי.

גם כאן הבירות היו איכותיות ביותר, חזקות וייחודיות, כשבהחלט נהנתי מכולן. הפיצה לעומת זאת היתה מבטיחה יותר על הנייר, כשהגבינת קשיו הביתית היתה יותר פירורית, והנקניקיה הטבעונית די התייבשה בתנור, מה שגרם לכל הציפוי של הפיצה די להתפרק.

Big Slide Brewery

הבעז"ב הזמין פינט נוסף של פורטר הפעם, וממש התלהב מהכריך שאכל.

מבושמים ושבעים חזרנו לעיירה שם התמקמנו הפעם במלון מפנק יותר מול האגם, כשאת המשחק של מילווקי-טורונטו ראינו בחדר הפעם.

בבוקר שלאחר מכן ביקרנו במתחם של מפלים וגשרים תלוייה יפיפיים (Gorge Falls). ניסינו לעלות לתצפית לאחד ההרים אך הדרך היתה סגורה, כשבמקום זאת קפצנו לביקור במקלט לשיקום חיות בר שנפגעו – דובים (אותם דווקא לא ראינו), זאבים, נשרים, בובקאטס ועוד.

בדרך חזרה דרומה עצרנו בלייק ג'ורג', הפעם במזג אוויר יפה. ישבנו מול האגם ושתינו בירה ממבשלה מקומית, כשמסביבנו חגגו צעירים מקומיים.

הנסיעה משם חזרה לניו יורק היתה ארוכה, כשבסביבות 17:00 הגענו אל השיי סטאדיום – אצטדיון קבוצת הבייסבול של הניו יורק מטס. לאחר קטע אמריקאי משעשע עם החנייה, נכנסנו אל הפאב וגם המבשלה של מיקלר (Mikkeller).

מבחר הבירות הייחודיות מרשים ביותר (כ-60) – קשה לבחור. מכיוון שבמקום היה גם אירוע חברה כלשהו, החוויה הכוללת (שירות ואוכל) היתה פחות טובה, זאת לעומת ברים אחרים של מיקלר בעולם (סן פרנסיסקו, בנגקוק).

החזרנו את הרכב ונסענו לניו יורק (עם נהג אזרביג'אני שאשתו ישראלית עם משפחה בראשון כמובן) ל Lower East Side שם התמקמנו.

הלכנו לארוחת ערב במקום מקסיקני טבעוני (Jajaja), רק כדי לגלות שיש שעה וחצי המתנה. חיפשנו משהו אחר בסביבה ובסוף פשוט התיישבנו במקום ויטנאמי נחמד לארוחה טובה.

משם עלינו לבר בירות בוטיק באיסט וילאג' –  Alphabet City Beer Company.

הייחודיות של המקום היא בין היתר שכל חבית שנגמרת מוחלפת באחת שונה לחלוטין. שתינו שנינו בירות טובות מההיצע שהיה וצפינו ברבע השלישי של פורטלנד-גולדן סטייט (כשנראה היה שלפורטלנד עוד יש סיכוי).

חיפשנו בר נוסף עם קצת יותר אווירה לראות את הרבע האחרון של המשחק, אז חזרנו לאיזה מקום שכונתי שראינו בדרך. למרות שגם שם יש היצע של כ-30 בירות מהחבית, רובן היו די סטנדרטיות (הייניקן, סטלה וכדומה), וגם לא היתה אווירה מיוחדת מדי.

ובזאת הסתכם המסע המשותף שלנו הפעם (עד שנה הבאה?).

בקרוב יתפרסם חלק ב' ובו יופיע גם המתאמן הלוגם, יש למה לחכות…

א-לה רמפה – עסקים כרגיל

זמן: חמישי בערב, מוצאי יום העצמאות, מאי 2019

מיקום: העמל 21, תל אביב

רקע היסטורי:  א-לה רמפה (Alla Rampa) בר-מסעדה חצי מחתרתי, נפתח במיקום לא שגרתי (באזור דרום רחוב שוקן) לפני יותר מ-6 שנים ע"י שני שותפים מתחום האומנות, להם גם רקע בתחום הקולינרי, כשמדי פעם נערכים במקום אירועי אומנות ומוזיקה שונים.

הסיפור: הא-לה רמפה הוא מסוג המקומות הלא מיינסטרימים והשגרתיים שאני אוהב לחזור אליהם מדי זמן מה (וגם להמליץ לאחרים). לאחרונה ביליתי שם לפני חצי שנה בחבורה (פוסט לא פורסם), וכשקבעתי לצאת עם העכברושית לדייט ולא מצאתי מקום מעניין אחר, שריינתי לנו שולחן שם.

הגענו אל המקום, שנמצא באזור קצת מפוקפק בלילות, בשעה 21:00. למרות שהיה זה מוצאי יום העצמאות, לא נרשמה תכונה מיוחדת במקום או בקהל. הובלנו לשולחן בחוץ על הרמפה מצד ימין, שם על השולחן היו מונחים מפתחות וטלפון נייד מהעידן שלפני הטלפונים החכמים, שכאילו נשכחו, גימיק נחמד שיכול לגרום לבלבול ולהעלות חיוך אצל המבלים.

בעוד אנו מעיינים בתפריטי האוכל והמשקאות, שלא השתנו בשנתיים וחצי האחרונות (חוץ מהמחירים שעלו בשקל, שניים לחלק מהמנות), התברר לנו שמסביבנו מעשנים. למרות שמדובר במקום פתוח, העשן הגיע אלינו עם הרוח, אז עברנו לחלק השני של הרמפה, שם מרווח ומאוורר יותר (אפשר גם לשבת בפנים שם בכלל לא מעשנים).

א-לה רמפה תפריט אוכל

בגזרת השתייה הזמנתי חצי נגב אמבר אייל (34 ₪) והעכברושית הזמינה שליש ווסטונס (27), בעוד שבגזרת האוכל התלבטנו כרגיל. העכברושית החליטה להזמין פסטה ארטישוק (56) ואני החלטתי לנסות את האינדונזיד (58) אותו לא יצא לי לנסות אף פעם. את המנות העיקריות החלטנו ללוות עם סלט באגס באני בזירת רצח (44) שהיה לנו טעים מאוד בפעמים קודמות.

השתייה הגיעה כעבור כמה דקות, כשאת הבירה חזרו להגיש בצנצנות.

הסלט הגיע 2 דקות לאחר מכן, והיה מרענן וטעים כמו בפעמים קודמות, עם הדם (הסלק) הנוטף מתחת לכל הירקות.

המנות העיקריות לא אכזבו אף הן, כשהעכברושית היתה מרוצה מהפסטה שלה, וגם אני שבעתי מהתבשיל העשיר (שהיה יכול להיות רק קצת יותר פיקנטי).

המקום מסביבנו לא היה מלא, כשלא היתה איזושהי הופעה או משהו מיוחד הפעם. בסביבות 22:00 כבר היינו אחרי האוכל כך שהחלטנו להזמין גם קינוח – היחידי שאפשר טבעוני – בננה מקורמלת עם השמנת בצד (38).

דווקא הקינוח השאיר לנו טעם חמוץ בפה (ולא בגלל השמנת אותה כמובן לא אכלתי), כשקיבלנו 3 חתיכות בננה לא הכי טעימות, עם סוכר שרוף עליהם, בתמחור מופרז יחסית לתמורה.

החשבון יצא 257 ש"ח, כשבדרך החוצה מין האזור, היה אפשר לצפות באלו שעובדים/ות שם שעות נוספות.

לסיכום: גם ביום העצמאות בא-לה רמפה העסקים כרגיל, כשלא ניכר שינוי משמעותי מבילויים קודמים. המיקום הנידח והקצת מפוקפק מבטיח שהוא לא יהפוך למקום מיינסטרימי בורגני, אבל גם מקום שכזה צריך מדי פעם לחדש ולרענן קצת את התפריטים (ולא רק להעלות את המחירים).

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

אגנס פאב – דווקא כן*

זמן: חמישי בלילה, מאי 2019

מיקום: אבן גבירול 129 (ליד פינת ז'בוטינסקי), תל אביב

רקע היסטורי: האגנס פאב (Agnes Pub) על אבן גבירול בתל אביב (אחיו הצעיר של האגנס בהוד השרון), עובד בהצלחה כבר עוד מעט 8 שנים, כשיש להם אח נוסף צעיר גם באזור שוק לוינסקי.

הסיפור: קבעתי לבירה עם המכור אחרי זמן רב שלא נפגשנו. הוא הגיע מהדרום הקרוב וחיפש משהו נוח וטוב, והאגנס על צפון אבן גבירול נתן לכך מענה (סוג של ברירת מחדל באזור הצפוני).

הגעתי אל האגנס קצת אחרי 21:30, כשהמכור עדיין היה בדרך והיה צפוי להגיע יותר לקראת 22:00. בחוץ על הרחוב היה מלא, ואילו למטה בפרטר היה ריק, אז התיישבתי בפנים על הבר בקומת הרחוב.

עיינתי במהירות בתפריט שלא השתנה בתוכנו יותר מדי – מגוון בירות פרימיום מהחבית ובבקבוק, במחירים לא זולים כל כך (לפחות זה חצאים אמיתיים), ומבחר מנות מאכלי בר (בורגרים בעיקר) מאזור ה-50 ₪ ומעלה (אין נשנושים קלים – לדוגמא אי אפשר להזמין סתם מנה קטנה של צ'יפס). חוץ מזה שמחתי שהיה גם ברז אורח של ברודוג – אלביס ג'וס (IPA מיוחדת) ממנה ביקשתי טעימה.

אגנס – תפריט בירות

רציתי להזמין ממנה חצי עד שיגיע המכור, אך התברר שהחליפו חבית/ משהו היה בשטיפה ושיקח זמן עד שהבירה תהיה זמינה, אז החלטתי לחכות לו ולבירה יחדיו.

בינתיים "נהניתי" ממופע של בחור שישב ליד על הבר והיה עסוק בלהעיר הערות לברמנית והמלצרית, ששם עבדו, ולהוריד צ'ייסרים עד שהדייט שלו תצטרף אליו (התברר שהוא קבוע במקום ובנות הצוות רגילות ולא לוקחות אותו ברצינות רבה מדי, או לפחות כך הן אומרות).

קצת לפני 22:00 קיבלתי את הבירה שלי, שהיתה איכותית – קרה ומרירה עם מעט טעם של אשכולית. באותו שלב הצטרף אליי המכור, כשמכיוון ששוב היו בעיות עם הברודוג הזמין בינתיים חצי ג'מס 8.8 (34).

התעדכנו והחלפנו רשמים, גם מהשידור החוזר של ברצלונה-ליברפול ששודר על המסכים. ברקע התנגנה לה מוזיקת רוק-בלוז טובה, הדייט של המטרידן שהיה לידינו כבר הגיעה, ויכולנו ליהנות מהבירה והאווירה.

כשסיימנו את הבירות המשכנו שנינו לחצי ברודוג נוסף כל אחד כשהבחור עם הדייט פרש (היא נשארה למזלה).

לקראת חצות היינו כבר קצת אפופים מהבירות החזקות אז החלטנו לסיים, כשבחשבון גילינו שהברודוג לא באה בזול – 40 ₪ לכוס.

האגנס היה עדיין די מלא כשעזבנו. כשהמזג, לידו חלפנו בדרך, היה מפוצץ בקהל צעיר מיינסטרימי.

לסיכום: דווקא כן – האגנס הוא פאב איכותי עם בירות איכותיות, שידורי ספורט, מוסיקה טובה ואווירה. אבל כל זה בא עם כוכבית קטנה בגלל המחירים והמחסור בנשנושים קלים (נכון שמחירי הבירות בעיר גבוהים, בעיקר בברים להמונים, אבל יש מקומות שמוכרים בירות איכותיות בפחות, גם באגנס אפשר ללכת קצת לקראת הלקוחות).

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר