ביר סטיישן מול ביר שופ ראש בראש Beer Station vs. Beer Shop

זמן: יום רביעי בערב, סוף נובמבר 2017

מיקום:  שטרן 1, פלורנטין (ביר סטיישן), יהודה הלוי 21 (ביר שופ), תל אביב

רקע היסטורי: הסניפים התל אביביים של הביר שופ וגם הביר סטיישן נפתחו שניהם לפני מספר חודשים, כשלשניהם יש את אותו הקונספט: היצע בירה נרחב מהחבית, זול משמעותית מברים אחרים, כשניתן למלא הביתה בקבוקים – ההשוואה המתבקשת ביניהם בהמשך.

הסיפור: בביר סטיישן ביליתי רק פעם אחת לפני מספר חודשים, בעוד שבביר שופ יצא לי לבלות כבר מספר פעמים. לכן שקבעתי לצאת עם הראשוני ונטול הכינוי, החלטנו ללכת הפעם דווקא לביר סטיישן ולראות מה העניינים.

הגענו אל הבר קצת אחרי 21:00. כמו בביקור הקודם, המקום היה כמעט ריק לגמרי, ואנו התיישבנו באחד מהשולחנות הפנויים שליד הבר.

תפריט הבירות נשאר אותו הדבר, למרות שיש עוד 2-3 בירות שלא מופיעות בו וגם הן חלק מהמבחר. תפריט האוכל לעומת זאת התעבה קצת, אך מכיל רק נשנושים רגילים (צ'יפס, אדממה, בוטנים, נאצ'וס) ומאכלים שאותי לא מעניינים (פירות ים, נקניקיות וכדומה).

הראשוני ונטול הכינוי הזמינו חצי אדלווייס שניהם (22 ש"ח) ואני הזמנתי חצי IPA הדובים (24), כשהזמנו גם נאצ'וס (19).

הבירות הוגשו לנו די מהר, כשניהלנו דיון בו השתתף גם הברמן איזו בירה יותר טובה – מהחבית או מהבקבוק דווקא. הנאצ'וס היו סתמיים עם מטבלים לא ממש מתאימים.

ברקע התנגנו להיטי רוק משנות ה-90, נטול הכינוי הזמין חצי אדלווייס נוסף, וכמו בד"כ דיברנו על טיולים ליעדים רחוקים.

החשבון יצא 109 ש"ח, כשאחרי ההנחת חבר (10% מימוש על הקניה הקודמת) הוא ירד ל-96 ש"ח בלבד.

משם הלכנו ברגל כמה דקות בין השלוליות אל הביר סטיישן, שם בילה גם הסטודנט הכוכב עם חבריו. הראשוני פרש ואני הזמנתי רבע אלכסנדר מיקקלר גרין גולד (14) ונטול הכינוי הלך על עוד חצי אדלווייס (19).

לסיכום: הקונספט הדומה והעובדה שהם בטווח הליכה אחד מהשני מזמינים השוואה ביניהם:

  • היצע ומגוון בירותבביר שופ יש כמה בירות יותר וגם המגוון יותר מעניין עם הרבה בירות בוטיק ישראליות והיצע יפה של IPA, כשבביר סטיישן יש פחות בירות מיוחדות יחסית והרוב הן חיטה ולאגר. יתרון – ביר שופ.
  • מחירבשני המקומות המחירים זולים משמעותית לעומת ברים אחרים בעיר. הביר שופ, אפילו שהתייקר טיפה, עדיין זול יותר.
  • אווירההביר סטיישן שנפתח היכן שבעבר שכן השטרן אחד והוא יותר בר, אבל בפעמיים שהיינו היה די ריק שם. הביר שופ יותר שכונתי, כשרוב מקומות הישיבה הם בשולחנות הארוכים שעל הרחוב שבפעמים שאני ביליתי שם היו מלאים לרוב. שוויון – תלוי מה אתם מחפשים.
  • אוכלבשני המקומות עדיף כנראה לאכול קודם לכן במקום אחר. למרות זאת הביר סטיישן עדיף כנראה כי יש בו יותר נשנושים ומבחר (למרות שאין משהו טבעוני רציני).
  • מבצעיםבביר שופ יש כרטיסיה של בקבוקים לקחת הביתה, וכל מיני מבצעים משתנים. הכרטיס חבר של הביר סטיישן עדיף ומשתלם – מקנה 10% צבירה מהקנייה שבה אפשר להשתמש כהנחה במקום או בפעם הבאה.
  • שירותבביר שופ עמוס בד"כ, כשלא תמיד יש מספיק אנשי צוות והדבר גורם לעיכובים, כשבביר סטיישן תקבלו יחס אישי ושירות מהיר (לא יודע אם זה תקף גם בערבים יותר עמוסים). יתרון – ביר סטיישן

בשורה התחתונה אני אישית מעדיף את הביר שופ בגלל מבחר הבירות היותר מיוחד, כשהנקניקיה הטבעונית היא בונוס נחמד.

מודעות פרסומת

ארה"ב 2017 (חלק ב') – עולים צפונה – מבשלות, בירות ועוד הפתעות

חלק א' – ניו יורק, הקל והמוכר

חלק ב' – עולם צפונה – מבשלות בירות ועוד

אז אחרי שהות קצרה בניו יורק, עליתי צפונה לבוסטון, שם נפגשתי עם הבעז"ב, שהגיע אף הוא במיוחד. לא התעכבנו ונסענו ישר צפונה עד שהגענו לפורטלנד, מיין – בה פורחת סצינת מבשלות הבוטיק -microbreweries, ואנו הגענו לאחת מהן – Allagash.

במרכז המבקרים של המבשלה יש פאב נחמד, שם מגישים טעימות בירה בחינם, ואפשר גם לרכוש מרצ'נדייס ולערוך סיור במבשלה.

 

על הסיור ויתרנו, אבל על הבירה לא, וקיבלנו 4 כוסות כל אחד עם בירות שונות של המבשלה, כפי שניתן לראות בתמונות. היינו צריכים לאכול גם משהו  אז הלכנו למשאית האוכל הקוריאני – מקסיקני שהיתה בחוץ, שם קנינו קערות אורז עם כל מיני תוספות שהיו סבירות.

השעה היתה עדיין שעת אחה"צ מוקדמת יחסית, אז נסענו לתוך העיירה אל Rising Tide Brewery. הבירה שם לא היתה בחינם, אבל בכל זאת הזמנו 4 בירות לטעימות, אותן חלקנו הפעם.

 

ליד המבשלה יש גם מרכז מבקרים של מזקקת אלכוהול מקומית – Maine Craft Distilling. הבעז"ב רצה להיכנס אז זרמתי. שוחחנו שם עם בחור צעיר שהסביר לנו קצת על המזקקה ועל בעיות המיסוי במדינה, טעמנו דגימות מכמה משקאות חזקים, והבעז"ב הזמין גם את הגרסה שלהם לבלאדי מרי.

השעה היתה אמנם רק קצת אחרי 5 אחה"צ, אך אחרי כל הטעימות הבנו שיש לנו כ-3 שעות נסיעה בגשם ליעד הבא, שאליו רצינו להגיע לפני החשכה, אז יצאנו לדרך. כשאני, שלא הייתי כבר תחת השפעת אלכוהול נהגתי, אל דאגה.

אחרי נהיגה רצופה וארוכה, הגענו בסביבות 20:30 אל העיירה בר הרבור, שנמצאת ב-Mount Desert Island, שם תכננו לטייל באכדיה נשיונל בפארק.

אחרי שהתמקמנו, יצאנו אל העיירה הקטנה בגשם, רק כדי לגלות שמרבית המקומות המומלצים לאכול בהם, מפסיקים להגיש אוכל ב-21:00, אז נאצלנו להסתפק באוכל בבר מקומי, שלא היו הרבה דברים טובים לרשום עליו.

בערב השני בבר הרבור לא חזרנו על אותה טעות והלכנו לאכול בשעה מוקדמת יותר ב Side Street Cafe. מהאוכל הטבעוני שם לא התלהבתי במיוחד (לפחות היה שם משהו). אך מה שנחמד שם (וגם בבר האירי בו הלכנו לראות אח"כ את המשחק) הוא מבחר הבירות מהחבית, לפחות כעשר במספר. כשרובן בירות בוטיק מקומיות (מהעיירה, ממדינת מיין או ממדינות אחרות באזור) ולא ממש מוכרות (חוץ מ Allagash ו Rising Tide אותן כבר יצא לנו להכיר קודם לכן), ואנו דאגנו להכיר עוד כמה מהן (אני למשל שתיתי בין היתר Blueberry Ale של מבשלה מקומית מהעיירה).

בין לבין מזג האוויר האיר לנו פנים ואנו טיילנו יומיים בפארק אקדיה המרשים. מה שאותי עוד יותר הרשים, זה שלמרות שבשנה יש בו המוני מטיילים, לא תמצאו בטבע זבל ושאריות של מבקרים, לצערי שלא כמו במדינתנו בה יש מקומות יפים אך בכולם תמצאו ניירות טואלט, מגבונים, שקיות ריקות של במבה וכדומה, בקבוקים ומה לא – הטבע במיטבו.

אחרי שסיימנו לטפס אל ההר הגבוה באי וחזרנו לרכב בדרך לא דרך, התחלנו לנסוע בחזרה דרומה לעבר פורטלנד שם תכננו לישון בלילה. בדרך עצרנו בקמדן – עוד עיירה קטנה נחמדה. שם אכלנו ארוחת צהרים מאוחרת במסעדה אסייאתית איכותית – Long Grain, בה יש הרבה אופציות טבעוניות (וגם כאלו שלו), וקציצות אורז מטוגנות מעולות.

המשכנו דרומה עד שהגענו לפורטלנד. לאחר שהתמקמנו במלון, יצאנו לבדוק כמה ברים בעיר, בה יש לא מעט כאלו יחסית לגודלה (כ-60 אלף תושבים, אם כי באזור המטרופוליטן שלה יש הרבה יותר).

הראשון היה ה The Thirsty Pig – בר בירות ונקניקיות, שמציע בירות מקומיות ואיכותיות ממיין. המקום שנסגר ב-22:00 באמצע השבוע היה די ריק, אבל זה לא הפריע לנו ליהנות מבירה איכותית (אני הזמנתי את ה Mason's Hipster Apocalypse) ואפילו מנקניקיה טבעונית טעימה עם כל התוספות כמו שאפשר לראות בתמונה.

 

 

לאחר מכן המשכנו לבר בסמטה ממול – Novare Res Bier Cafe. מקום גדול עם דק חיצוני, בו יש תפריט עשיר ביותר של בירות איכותיות מהחבית – למעלה מ-30, כשמתוכן 13 הן תוצרת מקומית, והיה די מלא יחסית ללילה רגיל באמצע השבוע. הבעז"ב הזמין בירה מיוחדת של המקום, בעוד שאני הלכתי על ה Allagash. הבירות היו טובות אך נרשמו קצת תקלות עם המזון (מנות שאזלו) וגם בסוף עם החשבון (המלצרית התבלבלה בינינו לשולחן אחר)

בבוקר שלאחר מכן עשינו את דרכינו בגשם בחזרה לבוסטון. בגלל היום הגשום ומזג האוויר הקר לא יצא לנו להסתובב בעיר יותר מדי.

כן הספקנו לאכול עסקית צהרים טעימה ומשתלמת במסעדת My Thai Vegan Cafe. כשאפילו הבעז"ב נהנה מהמנה שהזמין עם תחליף בקר מהצומח, אמר שזה כמעט אותו דבר והוא לא היה מרגיש בהבדל, אולי רק בגלל שזה אולי טיפה פחות כבד. הזמנו גם 2 עוגות שנראו טוב לקינוח. הציפוי שלהם היה טעים, אבל הן היו יבשות בפנים, ובדיעבד אפשר היה לוותר עליהן.

גולת הכותרת בבוסטון לא היתה המפגש האקראי והמהיר עם צ'ארלס בארקלי במעלית, אלא העובדה שיצא לי לפגוש את שאקיל אוניל בכניסה למלון, ללחוץ את ידו, ואפילו להצטלם איתו בזריזות בהסכמתו.

לפני משחק 5 של גמר המזרח – בוסטון מול קליבלנד, נכנסו לכמה ברים ליד האולם. גם בהם ניתן היה למצוא בירות מקומיות בתוספת מהסטנדרטיות (גינס – שעכשיו הפכה גם לטבעונית ולכן יכולתי לשתות ממנה, סמואל אדאמס וכו'), ואכלנו ארוחת ערב ברשת מקסיקנית לא מי יודע מה.

המשחק עצמו היה די חד צדדי (נגמר 30 הפרש), אך לפחות זכינו לראות את השחקן מס' 1 בעולם כרגע, ומהטופ 5 בכל הזמנים (לברון).

בשורה התחתונה: יש הרבה מה לעשות, לראות ולשתות במדינת מיין והסביבה. לחובבי הבירות לא כדאי לפספס את פורטלנד, כשגם לבוסטון כדאי להקדיש יומיים שלושה.

ארה"ב 2017 – ברים, בירות, קוקטיילים, אוכל טבעוני ועוד (חלק א') – ניו יורק, הקל והמוכר

כמובטח – סדרת פוסטים על חוויות והמלצות בצפון מזרח ארה"ב.

חלק א': ניו יורק – הקל והמוכר

לפני שנוסעים לניו יורק כדאי לעשות קצת עבודת הכנה. אפילו אם אתם מכירים קצת את העיר, עדיין שלל המקומות והאפשרויות עלולים לסחרר אתכם ובסוף עוד תמצאו את עצמכם אוכלים באפלבי או משהו כזה בלית ברירה…

הגעתי לניו יורק מוקדם בבוקר יום ראשון. אחרי צעידה על גשר ברוקלין, נכנסתי למנהטן המנומנמת והרגועה יחסית לימי השבוע הרגילים.

הלכתי בסוהו, כשהשעה היתה כבר אחרי 11:00 והייתי קצת רעב.

החלטתי לעצור ב By Chloe ברחוב לאפייט – סניף של רשת המזללות הטבעונית של השפית-סלב קלואי. המקום צבעוני ונחמד, כשההזמנה מתבצעת מהדלפק. בתפריט שעל הלוח יש הרבה אופציות מעניינות אך אני רציתי רק משהו קטן יחסית אז הזמנתי את  Quinoa Hash Browns, מנה קטנה ונחמדה (נטולת גלוטן גם) בטעם מעושן במקצת שמוגשת עם "שמנת" חמוצה טעימה. כמו כן לקחתי מיץ בריא בבקבוק, כשלא שמתי לב למחיר המופקע (10 דולר ל-350 מ"ל) רק אחרי שכבר שילמתי בקופה. לקחתי לדרך גם עוגיית שוקולד צ'יפס נטולת גלוטן, שקצת התפרקה לה. בדיעבד הייתי צריך ללכת על הקאפקייס (שמהם הגיעה לקלואי התהילה).

בשורה התחתונה: מהתרשמות קצרה זהו מקום נחמד עם אופציות מעניינות, מתאים יותר לאכול משהו על הדרך, במיוחד שיש סניפים שפזורים בכמה מקומות.

לאחר מכן המשכתי אל וושינגטון סקוור פארק, שם היו אנשים רבים שטיילו, הסתלבטו על הדשא במזג האוויר הנעים, ונהנו ממגוון הופעות רחוב (כלי נשיפה, ריקודים אפריקאים, פסנתרן) שהיו במקום. אליי הצטרף המתאמן הלוגם (לשעבר האצן הלוגם), ואנו החלטנו ללכת לשתות בירה טובה ב Blind Tiger Ale House המפורסם והמצוין בווסט וילאג' בו בילינו גם בשנה שעברה.

הפאב, שמציע כ-30 בירות בוטיק מתחלפות ממדינות שונות ומכל הסוגים, היה יחסית ריק לשנה שעברה, אולי בגלל שהשעה היתה עדיין מוקדמת יחסית לסופשבוע. התיישבנו הפעם על הבר והזמנו לנו בירה טובה מהברמנית המבינה והנחמדה. אני הזמנתי את Troegs Hopback Amber מפנסילבניה שלא היתה כבדה מדי. מפאת השעה המוקדמת והעובדה שהייתי אחרי טיסה, החלטתי להסתפק הפעם רק בה (כשהלוגם לא ויתר על בירה שנייה).

  

בשורה התחתונה: הפאב הוא אחד המקומות המומלצים בעיר לבירות בוטיק. אם אתם בעניין זה ביקור חובה.

השעה היתה כבר לקראת 13:30 כשהחלטנו למצוא מקום לצהרים, ושוב הלכנו על משהו מוכר וטוב, Peacefood Cafe, הפעם לא באפר ווסט אלא בדאונטאון בסניף הקרוב. המקום היה די מלא בקהל מגוון מאוד (גילאים, מינים, זוגות מעורבים) אך לא נאלצנו לחכות לשולחן.

הבעיה בתפריט הטבעוני העשיר היא שפשוט קשה להחליט מה להזמין. אני הזמנתי את הצ'יזבורגר הטבעוני, המתאמן הלוגם את קיש דלעת קשיו מתפריט הבראנץ', וכמנת פתיחה לקחנו טמאלס (עלי תירס ממולאים בקמח תירס) עם עגבניות חתוכות.

עקב העומס במקום לאוכל לקח קצת זמן עד שהגיע לשולחן. כמו בפעם שעברה לא היו נפילות כשהמנות היו טעימות ומשביעות.

לא ויתרנו על קינוח, כשחשבנו לנסות הפעם משהו אחר מעוגת מוס האבוקדו שוקולד המשובחת שאכלנו בפעם שעברה. התלבטנו עם המלצר לגבי העוגות המפתות, אותן ניתן לראות בויטרינה. שלא בדיוק בהמלצתו (למרות שכך הוא משום מה חשב), הזמנו בסוף עוגת "גבינה" קוקוס, שהיתה נחמדה אבל קצת לימונית מדי לטעמי.

בשורה התחתונה: מקום חובה לטבעונים (לא משנה מי מהסניפים). גם צמחונים או סתם קרניסטים יהנו במקום, כך יעיד בוודאי המתאמן הלוגם, ועוד חברים וחברות להם המלצתי שם לאכול. לחובבי השוקולד – אל תפספסו את עוגת המוס.

חלק ב' ובו מבשלות בוטיק ועוד בקרוב….