זמן: יום שני בערב, נובמבר 2016
מיקום: הגימנסיה העברית 7 (ליד כיכר השעון), יפו – תל אביב
רקע היסטורי: מתחם הרעמסס (Ramesses), בר קוקטיילים / מסעדה, נפתח לפני כחמישה חודשים עם לא מעט יחסי ציבור, בסמטת השוק היווני שליד שוק הפשפשים ביפו, ע"י הבעלים של בר הבוקסא, אליהם חבר השף אלי שטיין (אדורה ביסטרו) שאחראי על המטבח.
הסיפור: חיפשנו מקום לחגוג למשתעבד (לשעבר הבחור הפעיל), עוד אבן דרך בחיים, כשאחת המשתתפות הציעה את הרעמסס עליו היא שמעה דברים טובים. מכיוון שמדובר במקום די מדובר, הזמנתי מקום ליתר ביטחון לשמונה אנשים.
היא ואני הגענו ראשונים אל המקום בשעה 21:00. המקום בהחלט עושה רושם ראשוני חיובי, עם הרבה מקומות ישיבה שפזורים בסמטה, גרפיטי מעוצב על הקירות, בר פתוח בו כל דבר אפשר לראות, כשמלמעלה נורות צבעוניות.
המארח הוביל אותנו אל השולחן שלנו נשמר. בין השולחנות שמסביב, עמוד החימום, ואבן השפה הגבוהה של המדרכה בצד, לא ממש היה מקום לשבת כמו שצריך. בהמשך כשהצטרפו גם האחרים נאלצנו להנדס מחדש את אזור הישיבה והזזנו את השולחן אחרי שהמארחת הזיזה הצידה את שאר המכשולים ומבלים.
אחרי שהתמקמנו קצת יותר בנוח, והחלפנו בינינו דברים, יכולנו להתפנות לעיין קצת בתפריטים. תפריט הקוקטיילים מכיל מגוון מעניין, בלשון המעטה, של משקאות מתוחכמים (לי הם נראו קצת יותר מדי מורכבים) אך יחסית לא יקרים (46 ש"ח לקוקטייל), כשיש גם משקאות אחרים ומבחר נאה של בירות מהחבית, אם כי לא ברור מה הגדלים. תפריט האוכל מחולק למנות פתיחה, סלטים, גריל פחמים, תנור אבן וקינוחים.
אחרי קצת התלבטות והתייעצות החלטנו להזמין משקאות ומאכלים שונים. אני החלטתי לנסות קוקטייל שנראה קצת מוזר אבל מעניין – ברנגריה, ג'ין חילבה וג'ינג'ר, וורמוט לבן, ג'ינג'ר אייל, למון גראס ואננס (46), ומכיוון שהייתי רעב הזמנתי גם בטטות ודלעת ערמונים בבישול ארוך בתנור האבן, ללא גבינת העיזים (42).
בעוד אנו נהנים מהחברה ומחכים, המקום סביבנו התמלא במבלים בכל הגילאים (דווקא פחות בצעירים), כשחלקם היו גם תיירים.
המנות והקוקטיילים הגיעו לשולחן באופן לא אחיד למדי כשחלקם התעכבו לא מעט. למרות שהזמנתי ראשון, הקוקטייל והמנה שלי התעכבו ולא הגיעו בכלל. אלו שקיבלו את הקוקטיילים השונים התרשמו באופן מעורב, כששכנתי לשולחן שהזמינה קליאופטרה על בסיס ג'ין מלפפונים ביתי אמרה שהוא פשוט לא טעים.
עבר כבר לא מעט זמן, והקוקטייל שהזמנתי עדיין לא הגיע כך שעדיין לא יכולנו להרים לחיים, לפחות מנת הבטטות והדלעת ערמונים הגיעה והיתה לא רעה בכלל, אם כי קצת שרופה בחלקים מסוימים.
אחרי שביררנו עם המלצרית מספר פעמים, התברר שהקוקטייל שלי כבר הגיע אבל הוגש בטעות למישהו אחר בשולחן (אח של חתן השמחה) והיה לו מאוד טעים, זו הזמינה לי אותו שוב, כמו גם משהו אחר במקום הקליאופטרה לשכנתי.
עברה כבר כמעט שעה מאז שהגענו ומכיוון שלא כולנו היינו עם שתייה ביד עדיין לא הרמנו כוסית. למזלנו, מכיוון שחגגנו מאורע משמח, ואחת מאיתנו גם הכירה את אחת מהאחראיות, קיבלנו לשולחן סיבוב צ'ייסרים (גם הוא הגיע בחלקים), וסוף סוף שתינו לחיים.
סיימתי גם כבר לאכול, אך הקוקטייל המבוקש עדיין לא הוגש. המלצרית שוב התנצלה וצ'ייסר כפיצוי הציעה (?), אותו אמרתי שתביא כבר לבעל השמחה.
אחרי עוד זמן מה, גם אני קיבלתי את הברנגריה שהזמנתי. זה היה אכן מאוד טעים – חמצמץ ומתקתק במידה הנכונה, לא צריך להרתע מהחילבה (רק חבל שבגלל הציפייה הארוכה שכחתי בסוף לצלם תמונה).
בהמשך קיבלנו לשולחן עוד כמה סיבובים של צ'ייסרים, עד שהמשתעבד היה כבר עם ראש טוב – קצת שיכור אבל עדיין במצב סביר.
לקראת חצות החלטנו לסגור את הערב. ואחרי ששילמנו את החשבון, הלכנו בחזרה דרך הסמטה באוויר הקריר והנעים.
לסיכום: ברעמסס השקיעו לא מעט למראית עין כלפי חוץ על מנת למשוך את כל סוגי המבקרים, אך זה לא ממש עוזר או מצדיק חוסר אחידות שכזו בכל השאר, בעיקר בכל מה שקשור לנוחות הישיבה במקום, השירות והקוקטיילים.
2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לוותר, או באופן חד פעמי לצורך אירוע כלשהו / עם תיירים לבקר
עכברוש העיר 