הטחינייה – כולם אוהבים טחינה?

זמן: יום שני בלילה, יוני 2018

מיקום: לויסנקי 33, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני קצת יותר מ-3 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי.

הסיפור: את הטחינייה ראיתי ממש כשנפתחה (וגם ראיתי לא מעט יח"צ), וכחובב טחינה חיפשתי הזדמנות טובה להגיע למקום אך עד כה זה לא יצא. והנה קבענו לדאבל דייט עם הראשוני והפלפלית לכבוד יום הולדתה העגול גם כן (יש פה מגמה מדאיגה), אז הצעתי שנלך לשם, כשהכנתי גם אופציות גיבוי במגירה.

העכברושית ואני הגענו אל הטחינייה קצת אחרי 21:00, וכבר היתה שם אווירת מסיבה עם מוסיקה יוונית שמחה (הסתבר שגם יהונתן הבעלים/שף חגג יום הולדת, עם או בלי קשר).

במקום בר מלבני עם הרבה מקומות ישיבה (מזכיר את ימי הפיק אפ) ובתוכו חלל גדול שם מכינים את המנות והמשקאות עם גרפיטי על הקירות. כשיש גם דלפק מוגבה שפונה אל הרחוב עם כמה מקומות ישיבה – שם חיכינו בינתיים עד שתתפנה על הבר לנו פינה מתאימה.

 

המארחת/ברמנית/מלצרית (סופיה) קיבלה את פנינו בצורה מקצועית ושירותית, כשעד שיצטרפו אלינו הראשוני והפלפלית, שאלה אותנו והמליצה לגבי המשקאות להם אין תפריט. בגזרת הבירות יש גולדסטאר ומכבי מחוזקת מהחבית, וכמו כן בירות יווניות, קפרסיאיות שונות בבקבוקים. היא המליצה על קוקטייל ע"ב אוזו, רוזטה, לימונענע ועוד, והעכברושית זרמה איתה כשביקשה שזה יהיה מספיק מתוק, ואילו אני זרמתי עם ההמלצה לבירה קפריסאית בבקבוק.

כעבור כמה דקות הגיעה השתייה. העכברושית אהבה מאוד את הקוקטייל שלה, כשהבירה שלי היתה עוד לאגר קלילה.

אלינו הצטרפו בדיוק גם הזוג הנוסף, ובחלוף שתיים שלוש דקות נוספות עברנו אל הפינה של הבר. המלצרית פנתה אלינו שוב, הפעם עם הסבר מעמיק על תפריט האוכל שמבוסס מין הסתם על טחינה, ובו יש שלל מנות טבעוניות, צמחוניות וגם כאלו עם דגים.

הזמנו כמה מנות לחלוק בינינו. טבעוניות: טחינת ערמונים טבעונית (29), טחינה כתומה מדלעת ובטטה (29), טרטר חציל וקינואה טבעוני (28), וגם כאלו שלא: המסיבה (36), סינייה דגים (42), וסטייק בטטה עם גבינה (38).

הראשוני הזמין את אותה הבירה שלקחתי אני ואילו הפלפלית הלכה על הקוקטייל כמו של העכברושית רק פחות מתוק ויותר חמוץ, כשבמהלך ההכנה הביאה לה הברמנית מספר פעמים טעימות לצורך קבלת משוב עד התאמתו המלאה לחיכה.

המנות החלו לזרום אל הבר, מנות הטחינה הוגשו עם פיתה מיוחדת של המקום – מרובעת עם תרד, וכל אלה שאני טעמתי היו מצוינות, שגם העכברושית שפחות מתלהבת מטחינה אהבה. גם טרטר החציל קינואה היה טעים, אם כי טיפה פיקנטי (בגלל הסחוג). הראשוני והפלפלית אהבו אף הם את המנות שלהם, כשבין לבין קיבלנו צ'ייסר פינוק של עראק הבית.

למרות שהמקום לא היה מלא, היתה בו אווירה שמחה, בשלב מסוים הצטרפו למבלים גם שלושה שבאבניקים. המקום אמנם כשר (חלבי/דגים ולא פתוח בשבת), ואני בעד חיה ותן לחיות (במיוחד לחיות) אבל היה קצת משעשע/מוזר לראות אותם מזמינים מהמלצרית שלבשה מכנסוני טייץ קצרים והרבה קעקועים.

השעה היתה רק 22:30 אבל אורחים נוספים הגיעו – הפקחים, שעקב תלונות אחד השכנים, הגיעו וביקשו להחליש את המוסיקה (שבאמת היתה חזקה). הראשוני והפלפלית הזמינו מנות נוספות – סביצ'ה (39) ועוד סינייה (42), וחיסלו גם אותם.

היינו בשלבי סיום כשאל המקום נכנסנו 3 נשים עם לבוש יחסית מינימלי וחושפני שבאו לחגוג עם השף/בעלים, לא נצפתה שום תרעומת מהשבאבניקים, אולי זה יכול להיות פורמט מצליח לתוכנית ריאלטי שידוכים.

לקינוח הזמנתי אני את המלבי הטבעוני (26), שאמנם נקרא כך אבל עשוי מקציפת קוקוס עם טחינה גולמית מעל, זה היה קצת דחוס וכבד מדי בשבילי. השאר הזמינו בהמלצת המלצרית את הקראק פאי (42) ופשוט עפו עליו.

עם החשבון (477 ש"ח לפני שירות), קיבלנו עוד צ'ייסר עראק פינוק ע"ח הבית, ונפרדנו לשלום מהמלצרית, הראשוני והפלפלית שבעים, שמחים ומרוצים.

לסיכום: אמנם נראה שכמעט כולם אוהבים טחינה, אך גם מי שפחות יהנה ממנה בטחינייה. אפשר תמיד פה ושם לשפר (במיוחד בגזרת הבירות), אבל שווה להגיע בשביל המטעמים, השירות והאווירה.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

ביחד עם הבילוי המוצלח שבוע לפני כן בטנאת, כיף לגלות בכל פעם מקומות חדשים או ישנים באזור שוק לוינסקי שעדיין לא הוצף במבלי המיינסטרים.

מודעות פרסומת

ביר בזאר לוינסקי – עומד בפני עצמו

זמן: יום חמישי בלילה, מאי 2018

מיקום: זבולון 13, שוק לוינסקי, תל אביב

רקע היסטורי: הביר בזאר (Beer Bazaar) בשוק לוינסקי נפתח לפני כשנה ורבע כחלק מהתרחבות מבשלת הבוטיק ורשת הברים הישראלית שלה סניפים בשוק הכרמל, מחנה יהודה ועוד.

הסיפור: בזמן האחרון לא יצא לי יותר מדי לצאת לבלות בלילות, כשגם עם החברה מהעבודה הישנה לא נפגשתי כבר זמן רב. אחרי תיאומי לו"ז מתישים, הצלחנו להוציא את המפגש לפועל, כשהפעם שכנעתי אותם לרדת לדרום העיר בלי חשש לחניה (הצעתי גם לשמש כוולה פרקינג אם לא תהיה ברירה) ולהיפגש שם בביר בזאר לתיקון החוויה שהיתה להם משוק הכרמל (פשוט באנו בשעה לא נכונה כשהאזור מטונף ומצחין אחרי שעות הפעילות של השוק ולפני הניקיון).

קבענו בשעה 20:00 לערך, ולשמחתם הם מצאו חנייה וכבר ישבו ארבעתם בשולחן בפנים כשאני הגעתי מספר דקות אחריהם. ה"אכלנית" בחבורה שעשתה שיעורי בית, שאלה אותי מה עם הכרובית, אך התפריט כבר השתנה מאז, כשגם תפריט הבירות מהחבית משתנה כל הזמן.

התלבטנו בין הבירות השונות, וגם לקחנו לפני כן מספר טעימות. בסופו של דבר בחרנו להזמין כל אחד משהו אחר – גאלגר, וויטני, שפירא שלאגר, דודהשך כשאני התחלתי עם בינדי דווקא (כל הבירות ב-29 ש"ח לחצי, 23 לשליש). הזמנו גם צ'ייסרים לכבוד המפגש, וכמובן גם אוכל רב.

הבירות והאוכל זרמו היטב ביחד והשיחה קלחה, כשברקע ה-DJ תקלט מוזיקת רוק טובה ולא שחוקה.

בשלב מסוים נפתח בפנים גם סוג של בזאר בגדים של מעצב או מעצבת אך לא בדקנו לעומק את העניין.

המשכנו לסיבוב שני וגם שלישי של משקאות ונהננו מהאווירה ומהחברה. החיסרון היחיד היה שמכיוון שהמקום פתוח לרחוב כל עשן הסיגריות מבחוץ (לפחות לא מעשנים בפנים) זרם עם הרוח פנימה.

בסביבות 22:30 החלטנו שמספיק לערב זה, שילמנו את החשבון ונפרדנו לשלום אחרי ששלחתי את החבורה לגלידה משובחת לא הרחק משם בפלורנטין אצל אניטה.

לסיכום: הביר בזאר של שוק לוינסקי עומד כבר בפני עצמו כך נראה (יש גם הופעות חיות בערבים אחרים בשבוע ועוד הפתעות), ופועל היטב בגזרה. מצד אחד זה טוב שיש כזו רשת ברים למבשלת בוטיק ושהם מוציאים ומציעים עוד בירות חדשות משלהם מהחבית. אך מצד שני זה אומר שכבר כמעט ואין בירות איכותיות ומיוחדות מהחבית של מבשלות בוטיק ישראליות אחרות שפעם כן היו וזה קצת חבל.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

אריס בר – בין לבין

מסע לאורך השנים על דיזנגוף – חלק ב'

זמן: יום רביעי בלילה, אפריל 2018

מיקום: דיזנגוף 226 (ליד פינת ז'בוטינסקי), תל אביב

רקע היסטורי: אריס בר (Aris bar), נפתח לפני כ-5 חודשים במקום המייט דיזנגוף שפעל שם יותר מעשור.

הסיפור: אז אחרי שסיימנו להרגיש צעירים וחמוצים בדיזי פרישדון, המשכנו נטול הכינוי, לפטי ואני צפונה על דיזנגוף ליעד הבא שלנו. ככל שעולים צפונה על הרחוב, ובמיוחד כשעוברים את שדרות בן גוריון, הברים פונים לאוכולוסיה קצת יותר מבוגרת (30-40).

תכננתי במקור להגיע למקום שנמצא ליד נורדאו, שם כל כמה חודשים נפתח בר אחר, אך פתאום הגענו לאיפה שהיה המייט הותיק וגילינו שעכשיו יש במקומו מקום אחר שנראה חביב – Aris, אז התיישבנו בשולחן פנוי בחוץ על הרחוב.

השם אמנם יווני, אבל התפריט מכיל כיתוב וברכות בערבית (מה שגרם לנטול הכינוי להעיר הערות). מגוון הבירות סביר – גם כאן יש נציגות לבירות בוטיק (מלכה, נגב), אך שוב הגדלים לא ברורים, גדול/קטן ששקולים לכמעט חצי או כמעט שליש לדברי המלצרית (כמובן שמלמטה ולא מלמעלה), וגם המחירים לא מפתים.

נטול הכינוי הזמין גולדסטאר אנפילטרד גדול (30 ש"ח), אני הזמנתי מלכה אדמונית גדולה (36) וחומוס אגדה שעשוי מעדשים (25), ולפטי שהתלבט טעם את הנגב אואזיס והמלכה ולבסוף הזמין נגב קטן בלבד (29), הגיל עושה את שלו.

עד שיגיעו הבירות והאוכל קפצתי לשירותים בפנים, כשבדרך התרשמתי מהחלק הפנימי בו אין כבר שולחן סנוקר, וגם החדר הנוסף מצד שמאל אינו בשימוש.

לא עבר זמן רב מהרגע שחזרתי לשולחן עד שקיבלנו את הבירות שהוגשו בכוסות מעוצבות עם עיגול מסביב, כך שקשה היה להעריך כמה הם באמת קרובות לחצי או לשליש. לפחות הן היו טריות וטעימות שלא כמו בדיזי פרישדון.

מנת החומוס עדשים, שהוגשה עם פיתה חמה מהמיקרוגל (אולי זה הפך אותה לכשרה לפסח?), לא היתה גדולה אך היתה שונה וחביבה.

ישבנו כך שעה קלה, עד שהגיעה השעה להמשיך ליעד הבא. אך לפטי הזקן כבר שפך מנוע, אז החלטנו לוותר לו הפעם, ולהשלים את הסבב בפעם הבאה.

לסיכום: אריס הוא בר שמייצג נאמנה את מיקומו על הרחוב ובציר הזמן – בין לבין, עם קונספט מזרח תיכוני בערך שכזה, ובלי לחרוג יותר מדי מהסטנדרט.

2.5-3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אם אתם בסביבה אפשר לבקר, אם לא אפשר לוותר

ביר שופ – סימני שחיקה?

זמן: יום ראשון בלילה, פברואר 2018

מיקום: יהודה הלוי 21, תל אביב

רקע היסטורי: הביר שופ – Beer Shop, מקום לבירות איכותיות שאפשר גם לקחת הביתה בבקבוקים היישר מהחבית, נפתח בקיץ 2017, כשיש לו גם אח בכור ותיק יותר בנתניה.

הסיפור: עקב נסיבות משפחתיות עבר כמעט חודש מאז שיצאתי לבלות (אם לא מחשיבים ארוחת ערב באוזריה ובירה קצרה בביר בזאר בלוינסקי מטעם העבודה).

המתאמן הלוגם (לשעבר האצן הלוגם) הגיע לביקור קצר בארץ והציע לי לצאת לבירה ספונטנית ולאחר שסיימתי את כל הסידורים והארגונים קבעתי איתו בביר שופ, בו אנחנו מבלים לא מעט, אך הוא עדיין לא ביקר בו.

הגעתי אל האזור בסביבות 22:00, כשבדרך על רחוב הרצל, שמתי לב שנפתח המתחם המדובר של M&R (בראסרי וכו') בהרצל 16 (לפני יותר מעשור פעלה שם המעליה – ע"ש המעלית הראשונה של תל אביב), שכולל בית קפה, בר ומסעדה – דיסקו טוקיו. נכנסתי פנימה להתרשמות קצרה מהמקום שנראה מזמין והיה מלא במבלים, נחזור אליו מתישהו בשבועות הקרובים.

משם המשכתי אל הביר שופ, שהיה קצת מנומנם יחסית. המתאמן הלוגם וחברו הנמר, כבר ישבו בפנים ליד החלון אך לא הזמינו עדיין לשתות.

איני יודע מה הסיבה אבל מהמאגר הגדול של 30 בירות, היו הפעם חסרות 5 לפחות. האצן והנמר טעמו מהבאסטרס סטאטוט ומהסיידר שלהם ומכיוון שהגיעו כבר אחרי סיבוב בקאב קאם הזמינו חצי מהראשון לחלוק (20 ש"ח), ואילו אני הזמנתי כרגיל חצי אלכסנדר/מיקלר גרין גולד (21).

לגמנו לאיטנו מהבירות הטובות, כשדסקסנו על המצב בארץ ובארה"ב, והנמר שיתף אותנו בתעמולת הווטסאפ והסרטונים שאביו מקבל באופן שוטף כחלק מתעמולת הליכוד (ידעתם שזהבה גלאון נחקרה במשטרה 13 שעות? למה על זה לא מדווחים בחדשות? אולי כי זה היה לפני יותר מ-15 שנה…)

הנמר פרש כעבור זמן מה, וגם אני והלוגם לא נשארנו הרבה אחריו. בדרך חזרה עברנו שוב במתחם של הרצל 16, שעדיין המה.

לסיכום: גם מבחר של 20-25 בירות מהחבית במחירים נמוכים זה טוב, אבל נקווה שרק נפלנו על ערב שכזה שבו חסרות האחרות ולא שחיקה (כמו הלוגו שעל הכוס), שהיא סימן לבאות.

אין עדכון לדירוג של עכברוש העיר, שגם אחרי עשור לא מראה סימני שחיקה

עוד מעט זה מגיע – עכברוש העיר חוגג עשור!

משנכנס מרץ מרבין בשמחה – עוד 3 שבועות עכברוש העיר חוגג יום הולדת והפעם זו שנה עגולה.

מי היה מאמין שכבר עבר עשור….מים רבים (ודברים אחרים) זרמו בירקון, מקומות נפתחו ונסגרו, טרנדים באו והלכו, ואנו אמנם הזדקנו אבל גם תוך כדי לא מעט בילינו וחגגנו.

עכברוש העיר נוסד במטרה להיות מקום בו אפשר למצוא ביקורות אמיתיות מהשטח על מקומות בילוי בתל אביב (ודברים אחרים בין היתר), כאלטרנטיבה לאתרים הממוסדים, המסחריים, השיווקיים והברנז'אים שאת מה שמופיע בהם צריך לקחת בערבון מוגבל, כשתוך כדי הם גם ככה די ויתרו כמעט לגמרי על ביקורת ברים כלשהי ומסתפקים כיום רק ביחצנות נטו די ממוחזרת כשלעצמה.

עכברוש העיר למרבה המזל עדיין כאן – ללא אינטרסים כאלו או אחרים, וזו בהחלט סיבה למסיבה.

אז איפה וכיצד נחגוג השנה? רעיונות יתקבלו בברכה!

 

שם טוב – הולך לפניו עד סוף השעה

זמן: יום רביעי בערב, ינואר 2018

מיקום: שדרות מסריק 14, תל אביב

רקע היסטורי: בר השם טוב (Shem Tov Bar) נפתח כבר לפני למעלה מ-5 שנים, היכן ששכן השרלוק לפניו.

הסיפור: אנחנו כבר בינואר, שזה אומר שעברו חודשיים מאז נובמבר, זמן למפגש עם החבורה מהעבודה. הפעם החלטנו על היעד ברגע האחרון – השם טוב ליד כיכר מסריק בו יש הפי האוור עד 21:00 (זאת אחרי שהם דחו את שתי הצעותיי הראשונות – דרומי מדי או תפריט לא מספק לטעמם).

הגעתי אל הבר קצת לפני 21:00, כשהחברים כבר חיכו לי בשולחן בתוך הבר שלא היה עמוס במיוחד, עם משקה ביד. נשארו עוד מספר דקות להפי האוור, שכולל 50% הנחה על האלכוהול והאוכל, ולכן עיינתי בתפריט, בו אין משהו יוצא מהרגיל, ובמהירות הזמנתי חצי גינס (36 ש"ח במחיר מלא, 18 בהפי האוור) ואת הסקפה סנדוויץ' טבעוני (38 במחיר מלא, 19 בהפי האוור).

הגינס שלי הגיעה יחסית במהירות והשקנו לחיים כי מי יודע מתי תהיה לנו הזדמנות עד הפעם הבאה.

מכיוון שאנו כבר בסוג של חורף, בימים קרים/גשומים, שלא כמו באביב, בסתיו או בקיץ, הברים השכונתיים, על אף ההפי האוור, די מנומנמים ולא מלאים, כשגם בשם טוב היה זה מצב העניינים.

עברו עוד כמה דקות והאוכל הגיע לשולחן, כשהכריך הטבעוני הפתוח שלי על לחם פרנה, די התפרק ולא ממש הרשים.

השעה השמחה כבר חלפה, אך מלבד המחירים לא הרבה השתנה, ואנחנו המשכנו עוד כשעה בשיחה.

אחרי 22:00 החלטנו לסיים, וניסינו לשלם את החשבון, זה לקח לנו כמה דקות יותר מהצפוי, כנראה שגם המלצרית נמנמה בעמידה.

לסיכום: השם טוב הוא עוד שכונתי סטנדרטי כמו רבים אחרים באזור, כששמו הטוב הולך לפניו לפחות עד שנגמרת השעה השמחה (50% עדיף על 1+1), בעוד שאחריה עדיף אולי להמשיך למקום אחר בסביבה.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר בהפי האוור – אפשר לבקר,  לא בהפי האוור אפשר למצוא מקום טוב יותר

ספיקאיזי – לא ממש בשקט

לכבוד פתיחת השנה עכברוש העיר מארח בפעם השנייה ברצף את טל The_mark

הספיקאיזי (Speakeasy) נמנה על קונספט ״ברי הגג״ של תל אביב (״הקאנטה״, ״סורא מארה״) והיותו נישא מעל לכל היא לא רק עובדה פיזית אלא גם חזונו, ונראה שהוא לא מתבייש בו בשום צורה.

שתי מארחות, אחת בכל קומה, הפרידו ביני ובין הצמוד ליעד הנכסף, כשהן העבירו אותנו רישא של תחקיר בטחוני – עם מי אתם, כמה אתם, למתי הזמנתם, שמכם המלא -ומזל שיש רק שתי קומות.

הספיקאיזי הוא לא מקום לחלץ עצמות, לשבת ביחידות או לקיים דייט אינטימי, אלא הוא קלחת חברתית מחייבת עם חיכוך תמידי במי שרצית לפגוש ובמי שלא.

נקודה חיובית לזקוף לזכותו היא היותו אידאלי לתיירים, ככזה שמיישר קו עם ברים מקבילים לו בעולם, בנראותו ובאוכלוסייתו, ושהוא לא נופל בגזרת השתייה, כמעט.

אל שולחן של ארבעה יושבים הוזרמו לא פחות מעשרה משקאות שונים – חצי פאולנר מהחבית (39), מוחיטו מרענן (48) וקוקטייל כתום עז “BEAT IT” (וודקה, מרווה, סלק, ליקר תפוז, היביסקוס וליים – 52₪), שהוכן שוב ושוב ללא רבב.

ולמה כמעט?

בתוך הסאגה התל אביבית המוחצנת, אולי כאקט מחתרתי, חשקה נפשי בלא פחות מכוס קפה. בתפריט המשקאות והטפאסים העצום (למה אתם עושים את זה?) לא היה זכר לשתייה חמה או לדבר דומה, שיפגע חלילה בתדמית הסקסית. אם לא די בכך, טרחה המלצרית ליידע אותי שאם אבחר להביא קפה ממקור חיצוני הוא יועבר לכוס יין מזכוכית, והדמיון שלי את התמונה המחרידה גרם לי לסגת מהרעיון וגם מהמקום הזה, הנואש לתדמית מהודקת מדי. נדמה לי, שיום שיער רע ושפתיים בלי אודם ישאירו אותי מחוץ למתחם, באותו האופן שבן 40, מזרחי, לא יכל להיכנס מפאת ״העומס״ במקום.

הספיקאיזי לפחות סיפק טאפסים ברמה גבוהה מאוד, ובכללם נמנו: שיפודי שרימפס חריפים על מצע פיתות עבודת יד (48), טרטר טונה בקונכיות חסה וגוואקמולי (54),  פיצטה מרגריטה (ולא פיצה, חלילה) ופיצטה ארטישוק וכמהין (48) כשצורת ההגשה לא נפלה מאיכות חומרי הגלם.

נוסף על כך, השירות היה טוב ואולי טוב מדי. חמישה מלצרים שונים תיזזו סביבנו כדבורים בכוורת, והרגשתי קצת רע כשבכל פעם שהם הגיחו לשולחן לא היה להם מה לפנות, וכשלא רצינו להזמין את הקוקטייל האחד עשר.

הספיקאיזי מיועד למי שחשקה נפשו לחוש את הסצנה התל אביבית על כל צדדיה- אלכוהול וקולינריה מבטיחים באווירה מעודכנת לצד מחיר של דייר באח הגדול שנצפה 24/7.

 7.8 בסולם The_mark