כמו צועני – מיקלר וחברים

זמן: חמישי בלילה סוף מרץ 2019

מיקום: נחלת יצחק עד פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: מבשלת מיקלר (Mikkeller) הינה אחת ממבשלות בירות הבוטיק המובילות בעולם, כשבמקור היא היתה מבשלה "צוענית", כלומר מבשלת את המתכונים שלה במבשלות אחרות, אך מאז פתחה גם שתי מבשלות בארה"ב. בנוסף מפעילה המבשלה ברים ייחודיים ברחבי העולם, מתוכם בבר בבנגקוק ובסן פרנסיסקו יצא לי לבלות. כמו כן יש למיקלר שיתופי פעולה עם מבשלות אחרות, אפילו בארץ הם הוציאו עם מבשלת אלכסנדר את ה Milk&Honey, Green Gold ו- Holy Fruit, כשמהשתיים האחרונות שתיתי לשמחתי כבר לא מעט גם מבקבוקים וגם מחביות (ניתן למצוא בעיקר בסניפים השונים של ביר בזאר).

הסיפור: הקורא האדוק והבלוגר המכובד בפני עצמו ניימן פרסם שמתחילים לשווק את הבירות של מיקלר בארץ, ואפילו יתקיים אירוע השקה חגיגי לכבוד כך בחנות של הביר אנד ביונד – Beer & Beyond.

למרות שהחנות נמצאת בנחלת יצחק, על גבול גבעתיים, אזור שלא יוצא לי לבלות בו כמעט בכלל, החלטתי ללכת בכל זאת והצעתי למספר חברים להצטרף, כאשר לשמחתי שניים מהם הסכימו – הלריס ומספר הסיפורים.

הגעתי אל שכונת השינה בסביבות 20:30 ונכנסתי למבנה המסחרי ביגאל אלון בו נמצאת החנות שם נערך אירוע ההשקה. במתחם היו בסביבות 30-40 ביר גיקס שבאו לטעום את הבירות של מיקלר – 6 חביות (IPA, PA, Berliner, Pilsner, Seisson ו- Chipotle Porter), כאשר כרטיסיה ל-3 טעימות של 200 מ"ל עלתה 50 ₪ (כולל כוס מתנה).

מכיוון שלא הייתי בטוח שאגיע, לא שילמתי על הכרטיסיה מראש ונאלצתי לעמוד בתור (יש רק קופה אחת, חבל שלא נערכו עם עוד מסופון) כדי לרכוש אחת, כשלשמחתי הצטרף אליי מספר הסיפורים כעבור מספר דקות.

כשהגיע תורנו רכשנו 3 כרטיסיות,  כשבדיוק אז הצטרף אלינו גם הלריס, ויכולנו להתחיל סוף סוף בטעימות. את הסיבוב הראשון שתינו בחוץ, כשמספר הסיפורים פינק אותנו בתפוצ'יפס מהסופר הסמוך של הקופיקס. אני התחלתי עם ה-IPA, שהיתה טובה אבל לא מיוחדת מדי.

לסיבוב השני לקחתי את הצ'יפוטלה פורטר – בירה כהה, כשהטוויסט החריף הורגש בה במידה ראויה, בירה מיוחדת וטעימה. לקינוח לקחתי את הברלינר – בירה חמוצה עם פסיפלורה, מרגישה יותר כמו יין/סיידר חמוץ מאשר בירה, מומלצת רק למי שאוהב/מכיר את הז'אנר. בין לבין דיברתי גם עם מנהל המותג של מיקלר בארץ, שסיפר שבינתיים, חוץ ממכירה בבקבוקים בחנויות, יהיו בירות מהחבית רק בפורטר אנד סאנס ובבר ידוע ששכחתי את שמו בירושלים, עד שיראו איך זה יתפוס, בכל זאת מדובר בבירות לא זולות.

הערב היה עוד צעיר, החלטנו לחצות את איילון מערבה ולנדוד לכיוון שוק הכרמל/דרום העיר, בלי יעד מוגדר עד שהגענו לפלורנטין בסופו של דבר.

החברה היו רעבים אז הלכנו לפיצה המפורסמת של ג'וזפה, שם התברר לי שיש גם אפשרות טבעונית כולל לפצל פיצה לרבעים. לקחנו מגש גדול ממנו רבע טבעוני (גבינה של משומשו) עם פטריות וברוקולי. אכלנו בחוץ על הרחוב כשהפיצה היתה נחמדה בלבד לטעמי – רוטב העגבניות פשוט לא הורגש מספיק.

המשכנו לנדוד כמו צוענים ברחובות פלורנטין, כשבדרך המספר מפליא בסיפורים, עד שהגענו לשדרות וושינגטון שם נכנסנו לחנות השוקולד הטבעונית – Coco. קנינו קצת לאכול במקום ממגוון השוקולדים המפתים, ולקחתי גם הביתה מארז טעים לעכברושית.

חיפשנו עוד מקום חי והומה לבירה, כשהשאפל היה בדיוק ליד. התיישבנו על הבר, שתינו בירות, שמענו עוד סיפורים מהמספר, שיחקנו באפליקציה Think Fast עם בנות שישבו על הבר לידינו, וגם קצת טאקי בינינו. השעה היתה מתישהו אחרי חצות כשסיימנו את הערב (ככה זה כשיש שעה פחות לישון בעקבות המעבר לשעון קיץ) והמשכנו את הנדודים בחזרה הביתה.

מודעות פרסומת

יודה – יש גם נקודה חיובית

זמן: שני בלילה, ינואר 2019

מיקום: יהודה המכבי 1 (פינת אבן גבירול), כיכר מילאנו, תל אביב

רקע היסטורי: בר היודה (Yuda), ע"ש הרחוב בו הוא נמצא ולא על שם המאסטר ממלחמת הכוכבים, נפתח לפני יותר מ-7 שנים, בצפון אבן גבירול בואכה כיכר מילאנו.

הסיפור: עבר זמן מאז שיצאתי עם נטול הכינוי ולפטי לבירה, כשהאיחוד המחודש שלהם היה סיבה מספיק טובה לקבוע.

התלבטתי בין האפשרויות השונות, כשלבסוף החלטתי לבדוק את היודה, בו לא הייתי מאז שנפתח כבר לפני כ-7 שנים .

לקראת 21:30, הגענו אל אזור צפון אבן גבירול (עליו אפרסם מתישהו בקרוב סקירה אזורית), שהינו די מנומנם בלילות. נכנסנו אל יודה דרך אזור העישון המקורה שבחוץ אל החלל הפנימי, שם יש בר קטן ועוד מקומות ישיבה בפנים ליד המסך הגדול עליו הוקרן משחק כדורגל מהליגה הישראלית (הדרבי של תל אביב).

התיישבנו על הבר, כשהברמן קיבל את פנינו בחיוך ובברכה, הציג את עצמו (דניאל אם אני זוכר נכון) ושאל לשמותינו גם, כשלפטי החליט להתחכם ולהיקרא דווקא ברוך.

תפריט השתייה לא מעודכן לגמרי, כשמהחבית אפשר להזמין מכבי, גולדסטאר ופאולנר וגם שני סוגי ג'מס, בגדלים של 200/400 מ"ל (לפחות הם מציינים זאת) או קנקן. חוץ מזה יש את שאר המשקאות הרגילים וגם קוקטיילים. תפריט האוכל כולל מגוון נשנושים ומאכלי בר, כשיש גם תפריט קומבינות שמכיל כל מיני שילובים.

יודה – תפריט אוכל

יודה – תפריט משקאות (לא מעודכן)

יודה – תפריט קוקטיילים

הזמנתי ג'מס אמבר אייל 400 מ"ל (31 ₪ = 39 ₪ לחצי) וקשיו תאילנדי לנשנש (13), כשהם הזמינו יחדיו קנקן פאולנר (72 = 36 לחצי!).

הברמן הגיש לנו את המשקאות, שבמקביל ביקשנו ממנו להחליש קצת את הסאונד החזק של משחק הכדורגל.

המקום לא היה עמוס, ואפילו די ריק יחסית. מזל, כי העשן מאזור המעשנים שבחוץ, זרם גם פנימה דרך הדלת הפתוחה בצורה די חופשית.

שתינו לאיטנו וכמעט נפלנו מהכסאות הגבוהים כשלפטי סיפר לנו שהוא שוקל מעבר לקריית אונו דווקא.

בינתיים הזמנתי לנשנש גם כרוב מוחמץ, כשהברמן הציע לנו גם כוסות מים (בלי שביקשנו) ובהמשך גם צ'ייסר עליו, כשרק אני נענתי בחיוב להצעה.

אחרי שסיימנו לשתות, החלטנו לחתוך, שילמנו את החשבון ונפרדנו מהברמן הידידותי לשלום.

לסיכום: 7 שנים עברו, אבל היודה לא השתפר מאז ונשאר די סתמי (מזל שלו שאין יותר מדי תחרות באזור) – בירות יקרות, עשן שחודר מאזור העישון, משחק כדורגל לא מעניין שמשתלט על הסאונד, כשלפחות הנחמדות והשירותיות של הברמן נותנת למקום נקודה חיובית.

2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לוותר

מיידל'ה – אנחנו כבר לא צעירים

זמן: יום ראשון בלילה, דצמבר 2018

מיקום:, פלורנטין 40, תל אביב

רקע היסטורי: בר המיידל'ה Meydale נפתח לפני כ-5 שנים בפלורנטין, ובו פעלה בעבר גם תחנת הרדיו 109FM.

הסיפור: ההולנדי המעופף (לשעבר החולוני) הגיע לביקור מולדת בארץ אז דאגנו לתאם מפגש חברים בהתאם כשכולם אישרו הגעה – הירושלמי, המלומד וג'וני דילר. לא נסגרתי על יעד מסוים מראש אבל הכיוון היה פלורנטין שם יוכל הירושלמי לאכול לקינוח גלידה להנאתו באניטה כמו בפעם שעברה.

החלטתי שננסה את השאפל בר, בו ביליתי כבר כמה פעמים, אך עבר כבר זמן רב יחסית מאז ביליתי בו לאחרונה. ההולנדי והירושלמי הגיעו קצת לפני 21:00, אך מכיוון שלא הזמנו מראש והמקום היה מלא, היה מקום רק בחדר העישון שבאותו שלב לא היו בו כמעט אנשים אז הם התיישבו שם. הצטרפתי כעבור דקות מספר, ומכיוון שהם כבר הזמינו בירות, הזמנתי גם שליש גינס לבינתיים (28 ש"ח) כשביקשנו לעבור אם יתפנה בחדר השני מקום.

לא עבר זמן רב וגם חדר העישון התמלא במבלים ואיתם הריח המצחין. סיימנו את הבירות במהירות וכשהמלומד וג'וני דילר הצטרפו אלינו, החלטנו לוותר על הבירה השנייה של ההפי האוור ולעבור למקום אחר, כשהמלצרים התנצלו שלא נמצא לנו שולחן בחדר הנקי יחסית.

הצעתי שנעבור אל המיידל'ה, שם ביליתי לאחרונה לפני מספר חודשים כחלק מסבב ברים באזור פלורנטין. במיידל'ה ישבו בחוץ כמה מבלים צעירים (וגם זכינו לראות חצי מופע בסגנון אמסטרדם), כשבקומת הבר היה די ריק אבל לא לחלוטין (יש עוד קומה למטה עם מסכים ומשחקים).

הברמנית/מלצרית הצעירה, איתה התלוצצנו קצת, חיברה לנו שני שולחנות עגולים. צחוק צחוק, אבל הסתבר שהחברה היו רציניים ששאלו אם יש משקאות חמים. למזלם היה תה עם נענע (7), ממנו הזמינו המלומד, ההולנדי (שלפחות שתה בירה קודם), וג'וני דילר (היו ימים…).

לבקשתי היא הביאה לי שתי טעימות של הלופולוס (Lupulus) – בירת מנזרים בלגית חזקה, אך אני העדפתי חצי אלכסנדר גרין (32), כשלפחות הירושלמי שתה איתי שליש אלכסנדר בלונד (26) ולא בייש לגמרי את חבורת הזקנים.

מיידל'ה – תפריט אלכוהול

היינו רעבים, אז עיינו בתפריט האוכל המזמין (ומאוד ידידותי לטבעונים). הירושלמי, המלומד ואני הזמנו את ההמבורגר פלורנטין הטבעוני (42), הם עם טבעות בצל בהמלצת הברמנית. ג'וני דילר הזמין קרפצ'יו (35) וההולנדי הזמין כראוי לכינויו החדש את המיקס צ'יפס (24).

מיידל'ה – תפריט אוכל

ברקע התנגנה לה מוזיקת רוק מעורבת ונעימה לאוזן, כשהמקום התמלא קצת במבלים וגם כלבים. הבורגרים ע"ב פטריות לא אכזבו והיו עסיסיים אך לא יותר מדי עיסתיים, כשגם התוספות שבאו איתם, הצ'יפס של ההולנדי והתה היו טובים.

בסביבות 22:30 ביקשנו את החשבון (אמרתי כבר זקנים?), אותו לא שילם הירושלמי לבדו למרות תקרת האשראי החדשה שלו, כשאת הנושא הבטיח לבדוק ג'וני דילר הבכיר.

משם המשכנו לגלידה משובחה באניטה, לשמחתם כולם, במיוחד הירושלמי.

לסיכום: המיידל'ה הוא בר שכונתי קלאסי וידידותי גם לצעירים וגם לזקנים (וגם לכלבים) עם כל המאפיינים הנדרשים – כמה בירות מעניינות, אוכל טעים ומגוון, ומוסיקה טובה, במחירים יחסית סבירים.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר, כדאי בהפי האוור (1+1 על המשקאות, שליש קרלסברג וטובורג ב-12 ₪)

6 במאי – מה השתנה?

זמן: יום חמישי בלילה, נובמבר 2018

מיקום: בן עמי 13, כיכר דיזנגוף (מול קולנוע רב חן), תל אביב

רקע היסטורי: ה-6 במאי אחיו הצעיר של הבר הירושלמי 5 במאי (סינקו דה מאיו) משוק מחנה יהודה, נפתח לפני קצת פחות מ-5 שנים מול קולנוע רב חן, היכן ששכן לפני כן סניף של לה צ'מפה זכרונה לברכה.

הסיפור: עבר זמן רב מאז שיצאנו לדאבל דייט עם מיס מוואה והחייכן עד שסוף סוף הצלחנו לתאם ערב לצאת יחדיו. התלבטנו לגבי המקום בין הטחינייה, א-לה רמפה (שם הייתי לפני חודש והיה מוצלח), דייגו סאן (שנסגר באופן מפתיע) ואחרים, עד שבגלל אילוצי מיקום של מיס מוואה הפור נפל על ה-6 במאי בו ביקרנו לאחרונה לפני יותר משנתיים והיה זכור לי לטובה.

מכיוון שהמקום נמצא באזור דיזנגוף הזמנתי התקשרתי להזמין מקום בטלפון ליתר בטחון – דרך מענה אוטומטי מעניין שפשוט קולט את הפרטים ומאשר.

הגענו אל המקום לקראת 21:00 בערב, כשבדרך חלפתי ליד כיכר דיזנגוף המשופצת שבלילה עם התאורה והבניינים היפים שמסביב נראית דווקא די טוב (ראוי לציון גם לחיוב שביל האופניים שמקיף את הכיכר). ביום עדיין לא ביקרתי שם – מעניין איך זה נראה כשיש אוטובוסים ותחבורה רבה וכשהשמש קופחת (צל אין שם יותר מדי).

ל-6 במאי יש שלושה חלקים (כמו לכל דבר) – שולחנות בחוץ מתחת לכיפת השמיים מול קופות הקולנוע, שולחנות באזור מקורה וחלל פנימי שם נמצאים המטבח והבר – בו דאגתי שישריינו לנו את הפינה על מנת להימנע מעשן הסיגריות שבחוץ.

מכיוון שקצת התעכבתי, לקחתי לידי את תפריט האוכל והשתייה להשלים פערים. בגזרת האוכל יש סלטים, בורגרים, פיצות ועוד, כשבגזרת השתייה יש רק בירות סתמיות של טמפו, כמה קוקטיילים ועוד.

הבנות הזמינו סנגריה חמה (30 ₪), החייכן הלך על חצי בירה (משום מה לא חויבה בסוף בחשבון שמתי לב) ואני בלית ברירה הזמנתי אוזו לימונים (30) שמוכן במקום כך נאמר לי ע"י הברמן הצעיר (שלא כל כך התייחס אלינו באופן כללי).

בגזרת האוכל הם הזמינו די הרבה מנות – סלט בלאדי (39), סלט אבוקדו (39), 2 חצאי לאפה (8 כ"א), 2 בטטאז' (26 כ"א), 2 כרובית (29) ואני הוספתי לזה את הפיצה הטבעונית (39).

קיבלנו את השתייה די מהר, כשהאוזו לימונים שלי היה סביר ולא יותר. הרמנו לחיים והתחלנו להשלים פערים בכל התחומים.

המנות החלו גם לזרום לשולחן ולא אכזבו את הקהל הרעב שטרף אותן. גם הפיצה שהוגשה עם רוטב עגבניות וסחוג בקערית הפתיעה לטובה עם בצק קשה אך דקיק שאת מה שעליו הצליח להחזיק.

היה לנו נחמד עם האוכל והאווירה, קצת פחות עם העשן שהגיע מהחלק המקורה שבחוץ גם פנימה.

לקינוח הזמנו את העוגת בננה הטבעונית, שהוגשה עם מייפל וטחינה גולמית. גם היא היתה טובה לדעת הסועדים.

פתאום שמנו לב לשעה שבה החייכון ומיס מוואה כבר היו צריכים לעזוב. שילמנו את החשבון שיצא 358 ₪. את החשבון הגבוה יותר הם כבר שילמו קודם לכן על השופינג, אבל לפחות חסכו בכך שמצאו חניה סודית חינמית (לבינתיים) ממש ליד הכיכר המשופצת.

לסיכום: ה-6 במאי נשאר מקום חביב, אבל כבר פחות מלהיב. האוכל פשוט ודי טעים (אבל המחירים כבר לא ממש זולים), כשבבירות והאלכוהול הם לא מבריקים, ולא מובן למה גם מי שיושב בחלל המקורה או לפחות על הבר בפנים צריך "ליהנות" מהריח שנשאר על השיער והבגדים.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר,  מכיוון שבאזור יש היצע ברים די נרחב כדאי שיתאמצו קצת יותר

ארגז בר – ככה לא בונים מונדיאל

זמן: יום שני בלילה, יוני 2018

מיקום: בן יהודה 64, תל אביב

רקע היסטורי: ארגז בר (Argaz Bar), הינו בר שכונתי שנפתח לפני כ-5 שנים על בן יהודה, היכן ששכנו לפניו הטוביק, סניף של הצינה, ואחרים.

הסיפור: הימים ימי המונדיאל, ועוד חודש יוני, מה שאומר שרוב הברים בעיר עמוסים במבלים. חיפשתי בר רגוע יחסית לפגישה חצי מקצועית עם אורח מחו"ל, והארגז, אותו זכרתי כמקום שכזה מגלגולים קודמים שלו נבחר.

הגעתי אל המקום קצת לפני סוף המחצית הראשונה של פורטוגל נגד איראן. האורח שלי ישב בשולחן מוגבה בחוץ ושתה משום מה בקבוק סטלה דווקא, כשפורטוגל בדיוק הבקיעה לכבודי שער.

למרות שאנחנו בתל אביב בקיץ, לא חשבו לשים שם מאוורר בצד להפיג קצת את הלחות והחום, או שאולי חשבו שהטפטוף מהמזגן מלמעלה יעשה זאת במקום.

ביקשתי מהמלצרית את התפריט. זה מכיל 3 בירות מהחבית – סטלה, הוגארדן וטובורג ועוד מבחר סטנדרטי פלוס של בירות בבקבוק ומשקאות אחרים.

כשביקשתי להזמין הבנתי מדוע הוא שתה סטלה בבקבוק –  לדברי המלצרית פשוט נגמרו כל הבירות מהחבית?!?!

לפחות היה שפירא בבקבוקים אז הזמנו שנינו IPA, רק כדי שהמלצרית תגיד לי שנשאר רק בקבוק אחד בלבד. ומכיוון שהיא לא רצתה לאכזב אותו שוב, החלפתי אני לשפירא סטאוט.

שתינו, דיברנו וראינו את המשחק, בו לא קרה הרבה יחסית בינתיים, כשהעשן מאלו שעישנו מסביב (כולל אחת המלצריות) נכנס אלינו לנחיריים.

המשכנו לסיבוב נוסף, כשהפעם הוא נאלץ להתאכזב כבר כי השפירא IPA כאמור נגמר, המצב היה חמור עד כדי כך שאפילו לא היו כבר בקבוקי גולדסטאר (אם אני הייתי הבעלים של הבר, הייתי כבר קונה בסופר או הפיצוציה הקרובים ומביא שיהיה, למנוע את הבושה). לפחות גולדסטאר אנפילטרד עדיין נשאר, ואילו אני המשכתי עם עוד שפירא סטאוט. לפחות בסוף עוד היה קצת אקשן במשחק.

לסיכום: בר בלי בירות, ועוד במונדיאל? לא צריך להוסיף דבר, גם עכברוש העיר הפעם נדהם.

2 כוכבים בסולם עכברוש העיר – מומלץ לוותר, גם אם היו בירות אין שם יותר מדי מה לחפש

הטחינייה – כולם אוהבים טחינה?

זמן: יום שני בלילה, יוני 2018

מיקום: לויסנקי 33, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני קצת יותר מ-3 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי.

הסיפור: את הטחינייה ראיתי ממש כשנפתחה (וגם ראיתי לא מעט יח"צ), וכחובב טחינה חיפשתי הזדמנות טובה להגיע למקום אך עד כה זה לא יצא. והנה קבענו לדאבל דייט עם הראשוני והפלפלית לכבוד יום הולדתה העגול גם כן (יש פה מגמה מדאיגה), אז הצעתי שנלך לשם, כשהכנתי גם אופציות גיבוי במגירה.

העכברושית ואני הגענו אל הטחינייה קצת אחרי 21:00, וכבר היתה שם אווירת מסיבה עם מוסיקה יוונית שמחה (הסתבר שגם יהונתן הבעלים/שף חגג יום הולדת, עם או בלי קשר).

במקום בר מלבני עם הרבה מקומות ישיבה (מזכיר את ימי הפיק אפ) ובתוכו חלל גדול שם מכינים את המנות והמשקאות עם גרפיטי על הקירות. כשיש גם דלפק מוגבה שפונה אל הרחוב עם כמה מקומות ישיבה – שם חיכינו בינתיים עד שתתפנה על הבר לנו פינה מתאימה.

 

המארחת/ברמנית/מלצרית (סופיה) קיבלה את פנינו בצורה מקצועית ושירותית, כשעד שיצטרפו אלינו הראשוני והפלפלית, שאלה אותנו והמליצה לגבי המשקאות להם אין תפריט. בגזרת הבירות יש גולדסטאר ומכבי מחוזקת מהחבית, וכמו כן בירות יווניות, קפרסיאיות שונות בבקבוקים. היא המליצה על קוקטייל ע"ב אוזו, רוזטה, לימונענע ועוד, והעכברושית זרמה איתה כשביקשה שזה יהיה מספיק מתוק, ואילו אני זרמתי עם ההמלצה לבירה קפריסאית בבקבוק.

כעבור כמה דקות הגיעה השתייה. העכברושית אהבה מאוד את הקוקטייל שלה, כשהבירה שלי היתה עוד לאגר קלילה.

אלינו הצטרפו בדיוק גם הזוג הנוסף, ובחלוף שתיים שלוש דקות נוספות עברנו אל הפינה של הבר. המלצרית פנתה אלינו שוב, הפעם עם הסבר מעמיק על תפריט האוכל שמבוסס מין הסתם על טחינה, ובו יש שלל מנות טבעוניות, צמחוניות וגם כאלו עם דגים.

הזמנו כמה מנות לחלוק בינינו. טבעוניות: טחינת ערמונים טבעונית (29), טחינה כתומה מדלעת ובטטה (29), טרטר חציל וקינואה טבעוני (28), וגם כאלו שלא: המסיבה (36), סינייה דגים (42), וסטייק בטטה עם גבינה (38).

הראשוני הזמין את אותה הבירה שלקחתי אני ואילו הפלפלית הלכה על הקוקטייל כמו של העכברושית רק פחות מתוק ויותר חמוץ, כשבמהלך ההכנה הביאה לה הברמנית מספר פעמים טעימות לצורך קבלת משוב עד התאמתו המלאה לחיכה.

המנות החלו לזרום אל הבר, מנות הטחינה הוגשו עם פיתה מיוחדת של המקום – מרובעת עם תרד, וכל אלה שאני טעמתי היו מצוינות, שגם העכברושית שפחות מתלהבת מטחינה אהבה. גם טרטר החציל קינואה היה טעים, אם כי טיפה פיקנטי (בגלל הסחוג). הראשוני והפלפלית אהבו אף הם את המנות שלהם, כשבין לבין קיבלנו צ'ייסר פינוק של עראק הבית.

למרות שהמקום לא היה מלא, היתה בו אווירה שמחה, בשלב מסוים הצטרפו למבלים גם שלושה שבאבניקים. המקום אמנם כשר (חלבי/דגים ולא פתוח בשבת), ואני בעד חיה ותן לחיות (במיוחד לחיות) אבל היה קצת משעשע/מוזר לראות אותם מזמינים מהמלצרית שלבשה מכנסוני טייץ קצרים והרבה קעקועים.

השעה היתה רק 22:30 אבל אורחים נוספים הגיעו – הפקחים, שעקב תלונות אחד השכנים, הגיעו וביקשו להחליש את המוסיקה (שבאמת היתה חזקה). הראשוני והפלפלית הזמינו מנות נוספות – סביצ'ה (39) ועוד סינייה (42), וחיסלו גם אותם.

היינו בשלבי סיום כשאל המקום נכנסנו 3 נשים עם לבוש יחסית מינימלי וחושפני שבאו לחגוג עם השף/בעלים, לא נצפתה שום תרעומת מהשבאבניקים, אולי זה יכול להיות פורמט מצליח לתוכנית ריאלטי שידוכים.

לקינוח הזמנתי אני את המלבי הטבעוני (26), שאמנם נקרא כך אבל עשוי מקציפת קוקוס עם טחינה גולמית מעל, זה היה קצת דחוס וכבד מדי בשבילי. השאר הזמינו בהמלצת המלצרית את הקראק פאי (42) ופשוט עפו עליו.

עם החשבון (477 ש"ח לפני שירות), קיבלנו עוד צ'ייסר עראק פינוק ע"ח הבית, ונפרדנו לשלום מהמלצרית, הראשוני והפלפלית שבעים, שמחים ומרוצים.

לסיכום: אמנם נראה שכמעט כולם אוהבים טחינה, אך גם מי שפחות יהנה ממנה בטחינייה. אפשר תמיד פה ושם לשפר (במיוחד בגזרת הבירות), אבל שווה להגיע בשביל המטעמים, השירות והאווירה.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

ביחד עם הבילוי המוצלח שבוע לפני כן בטנאת, כיף לגלות בכל פעם מקומות חדשים או ישנים באזור שוק לוינסקי שעדיין לא הוצף במבלי המיינסטרים.

פאב עמירם – חוזרים לשנות ה-80?

זמן: יום רביעי בלילה, מאי 2018

מיקום: התערוכה 8, פינת אוסישקין, קצת מזרחית לקצה הצפוני של דיזנגוף, תל אביב

רקע היסטורי: פאב עמירם (Pub Amiram), הינו הפאב הותיק בתל אביב למיטב ידיעתי – כשחלפו כבר 42 שנה! מאז שנפתח בספטמבר 1976. עמירם הפעיל את המקום קצת יותר מ-30 שנה, עד שהחליט לצאת לטייל בעולם ומכר את המקום לבעלים אחרים שמפעילים אותו עכשיו.

הסיפור: התכנון המקורי היה להגיע לעמירם כתחנה האחרונה במסע לאורך השנים עם נטול הכינוי ולפטי. אך לפטי שפך לאגר (לא את הבירה), אחרי הדיזי פרישדון והאריס בר, אז דחינו את ההמשך בכמה שבועות.

נטול הכינוי ואני הגענו לעמירם קצת אחרי 9 בערב, כמו שהוא נראה מבחוץ כך גם מבפנים – פאב קלאסי עם בר בצורת ר', ספסלים ושולחנות עץ, לא חשוך מדי ומוזיקה חלשה ברקע. את פנינו קיבל גם שנאוצר ענק ונחמד, שקצת חסם את המעבר, כשאחרי שהתיישבנו בשולחן שבפינה, חזר למצב שטיח רצפה.

   

התפריט לא מסובך מדי, נציגי מבשלות ישראל מהחבית (טובורג, וויינשטפן, גינס וקרלסברג), בחיזוק של ג'מס 8.8, מחירים לא זולים אך סבירים (28 עד 32 ש"ח לחצי), ותפריט אוכל עשיר במאכלי פאבים, על הלוח יש גם מיוחדים, רובם לצערי לא טבעוניים או צמחוניים.

המלצרית/בעלים(?) ניגשה אלינו לקחת הזמנה, כששנינו הזמנו חצי ג'מס (32 ש"ח), ואני הזמנתי בנוסף גם את החמוצים של איתמר (12), וסלט עדשים ללא פטה (28).

הג'מס הקרירה התאימה ליום שרבי שכזה, כשאליה הצטרפו החמוצים בלי אזהרה מהשום החי והחריף. בעוד אנחנו באמצע הבירה הצטרף אלינו לפטי שתיכנן להזמין שליש וויינשטפן אך שוכנע להזמין חצי (32) ואחרי שטעם מהעדשים שלי הזמין אף הוא מנה רק עם פטה (28).

גם לפטי נפל למלכודת של השום החי, זה לא הפריע לו לקחת שן נוספת. למרות שהמקום די נידח יחסית ואין לו יחסי ציבור, כנראה שהותק והאיכות עושים את העבודה ומבלים באים והולכים. שאלנו את הברמן/בעלים לגבי עמירם והוא אמר שהוא מתגורר עכשיו בקרוואן ומדי פעם פוקד את המקום.

לסיבוב שני הזמנתי חצי גינס (32), ונטול הכינוי הזמין עוד חצי ג'מס (32). בדיוק כשהתחלנו לשתות הצטרף אלינו באופן ספונטני הקורא, המעריץ, והבלוגר הידוע הנקרא ניימן, שנמצא בארץ לטובת כנס כלשהו והגיע ברכיבה מהירה מגבעתיים, כשגם הוא הזמין חצי גינס (32).

השיחה קלחה וחלפה גם היא דרך השנים (קדימה), תוכניות לטיולים בעולם, הגירה לארצות אחרות, איך לחסוך במס (הקריירה המפוספסת של נטול הכינוי), תוכניות פרישה לפנסיה (אולי אז הוא יהיה יועץ מס?), ועד למשוואות דיפרנציליות חלקיות (מזל שבשלב הזה כבר הייתי אחרי שתי הבירות).

סיימנו בערך באותו הזמן שעל המסך שמאחורינו ליברפול עלתה לגמר ליגת האלופות, נקווה שזה סימן לבאות, אולי גם אנחנו נחזור לשנות ה-80 ונהיה שוב ילדים.

לסיכום: לא יודע איך הוא היה בהתחלה בסוף שנות ה-70 וה-80, אבל עמירם הינו פאב קלאסי לכל דבר ועניין. מי שלא מחפש טרנדים אלא מקום עם אופי, בירה קרה עם משהו בצד ואנשי שיחה, ימצא אותם שם.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר