מהגברת הזקנה למשרת הנודע – אין כמו יפו בלילות

אין כמו יפו בלילות
אין כמו יפו בעולם
כשעוברות החתיכות
עם שפתיים צבע דם. ……

…..בוא נשתה חביבי בירה
כל אחד יגמור עשרים
ונראה אצל אלוירה
מה עושים החברים….

מתוך "אין כמו יפו בלילות" (חיים חפר)

זמן: יום שני בלילה, יולי 2018

מיקום: סמטת רבי חנינא, שוק הפשפשים, יפו-תל אביב

רקע היסטורי: הגברת הזקנה The Old Lady הינו בית אוכל / בר פיצה שנפתח לפני יותר מחצי שנה בפינת מרכזית בשוק הפשפשים היכן ששכן פעם בר הג'יבריש ואחרים. הפספטרו Paspartu (משרתו של פיליאס פוג מהספר "מסביב לעולם ב-80 יום") נמצא בהמשך אותה סמטה ולו יש כבר ותק של כ-5 שנים.

הסיפור: מפגש בירה עם החבורה מהעבודה הקודמת זו כבר מסורת. עם החברים מהעבודה הנוכחית זה היה יותר בעייתי לארגן מפגש שכזה, אבל בסוף זה הצליח. אחרי שחלק ניסו למשוך לראשון (?) התפשרנו על יפו, כשהבשלן העולה הציע את הגברת הזקנה שם הוא כבר בילה ונהנה.

הגענו אל המקום בטפטופים קצת אחרי 21:00, המקומות הרבים במתחם השוק היו מלאים בחלקם, כשהגברת הזקנה היתה יחסית די ריקה ולא היינו בטוחים אם נשב שם. בסופו של דבר כשהגיעו כולם החלטנו להישאר והתיישבנו בשולחן מוגבה בחוץ.

התפריט של המקום מכיל מבחר פיצות מעניינות, כשבגזרת השתייה יש מהחבית את נציגי טמפו הפשוטים – פאולנר, מכבי, גולדסטאר ו"לא מסוננת".

החברים הזמינו ביניהם כמה פיצות לחלוק, חוץ מ"שומר הכשרות והחדשנות המודרני" שלא הזמין מכיוון שיש שם פיצות שמערבבות בשר וחלב. הוא אפילו לא היה מוכן לאכול מהפיצה הטבעונית שהרכבתי לי (57 ש"ח כולל תוספת), כשבנוסף הזמנו גם כמה קנקני בירה לחלוק בהם מכבי (50) ופאולנר (70).

הפיצה הטבעונית היתה טעימה כשחיסלתי לבד את המגש הלא קטן, וגם החברים נהנו מהפיצות שלהם, כשהמקום והשוק מסביבנו המשיך להתמלא, אך לא הגיע למצב צבירה עמוס מדי.

הזמן חלף בלי ששמנו לב, כשהשעה היתה כבר 22:45 כשהחלטנו להמשיך ליעד אחר באזור ולכן שילמנו את החשבון.

עברנו בסמטה המקבילה להגיד לחבר אחר מזל טוב, כשחלפנו ליד האקבר והשאפה שהיו מפוצצים כפי שהם לרוב. הגענו אל הפספרטו שנמצא בקצהו של המתחם, זה לא היה מלא במיוחד ואנו התיישבנו שוב בחוץ בשולחן מוגבה.

שמחתי לגלות שתפריט הבירות מהחבית עבר שדרוג מאז הפעם האחרונה שהייתי במקום, כשחוץ מזה יש מגוון מרשים של בירות בוטיק שונות בבקבוקים, כולל ישראליות שעדיין לא יצא לי להכיר.

בעוד החברים הזמינו בירות יחסית סטנדרטיות בחרתי אני בירת שיטה סטאוט בבקבוק (32) של מבשלת שיטה מערד. זו היתה טובה =  מרירה כמו סטאוט, אך לא כמו גינס, עם טעמי קלייה.

תוך כדי ניגשה אלינו אשת מכירות צעירה וניסתה לעניין אותנו להתקין אפליקציה חדשה של Glassify – סורקים את תחתית כוס הבירה ומקבלים הטבות כלשהן בהמשך לפי כמויות השתיה. זה הסביר את המדבקות בתחתית הכוסות, אך לא את המודל העסקי של האפליקציה, שאותה להסביר לנו לא ידעה.

השוק מסביבנו נשאר די שוקק יחסית לאמצע השבוע ושעה שכזאת, ואנו שתינו לאיטנו בהנאה עד קצת לפני חצות.

לסיכום: לגברת הזקנה יש פיצה טובה, לפספרטו יש בירות – איכותיות ומגוון, כל אחד בפני עצמו נחמד אך שילוב ביניהם היה יכול להיות מצוין. מכיוון שהם אחד ליד השני (וליד מקומות רבים נוספים), כמה טוב שאפשר פשוט לעבור מכאן לשם.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר למתחם שוק הפשפשים – כדאי לבקר, רק לא בסופי שבוע (חמישי עד שבת) אז עמוס ביותר

מודעות פרסומת

ביר בזאר לוינסקי במונדיאל – מוכנים לרבע הגמר

על הביר בזאר בלוינסקי כתבתי כבר כמה ביקורות, ולא השתנה הרבה מהפעם האחרונה. אז למה אני כן כותב עליו פוסט? בגלל המונדיאל כמובן.

כשרוצים לראות משחק בחוץ עם חברים ולא בבית תמיד נשאלת השאלה איפה כדאי לקבוע – מקרן איכותי? אוכל ובירות ברמה? מקום עם אווירת כדורגל חמה? לא פשוט למצוא מקום שנותן מענה לכל השלושה.

הבעז"ב הציע שנצא לראות את בלגיה-יפן, משחק שעל הנייר לא נראה כזה מעניין אבל עדיין, ואני חיפשתי מקום שלא יאכזב כמו הארגז (מזל שאז לא באתי רק כדי לראות את המשחק).

אחרי בדיקות והתלבטויות החלטנו על הביר בזאר בלוינסקי, שם יש בירות טובות, אוכל, מקרן באיכות גבוהה כך בדף שלהם נכתב, ואווירה של פאב, כשליתר ביטחון הזמנתי מקום בפנים מול המסך.

הגעתי אל המקום, שהיה מלא רק בחציו (אולי בגלל האטרקטיביות של המשחק), קצת לפני 21:00 שם כבר חיכה הבעז"ב, במקום טוב כפי שהוזמן. הוא כבר היה בבירה הראשונה שלו ואני הזמנתי אחת גם כן. משום מה בגזרת הפיצוחים יש עכשיו רק גרעינים (פעם היו שם יותר דברים) אז ויתרנו על זה. הזמנו וחלקנו סנדוויץ שוק טעים, וסלט ביג לוינסקי סביר (יותר מדי כרוב, פחות מדי רוטב ודברים אחרים), בזמן שצפינו במחצית הראשונה, שהוקרנה אמנם במקרן איכותי, אבל לא המריאה לגבהים מיוחדים.

עם המחצית השנייה, וגם הבירה השנייה, החל המשחק האמיתי, יפן הובילה 2-0 תוך מספר רגעים. הבלגים לא נלחצו, ועם החילופים הנכונים, חזרו לעניינים (כשהבעז"ב שתה בינתיים גם בירה שלישית ונישנש סאלוף קראנץ'), עד הגול במתפרצת שהכריע את המשחק 3-2 לבלגיה בתוספת הזמן אחרי הדקה ה-90, בהחלט משחק מדהים.

אחרי המשחק יצאנו לסיבוב לילי באזור השוק ופלורנטין, בדרך נכנסנו אל הביר סטיישן, ששוב היה ריק, למרות מבחר הבירות המרשים.

בשורה התחתונה אם אתם מחפשים מקום טוב לראות בו את רבע הגמר או המשך המונדיאל, הביר בזאר בלוינסקי בהחלט מוכן (רק תבדקו אם הוא לא סגור בשישי בערב או בשבת). עם קצת יותר שיווק ומבצעי מונדיאל מיוחדים, יהיה שם גם הרבה יותר קהל.

 

 

 

ביר בזאר לוינסקי – עומד בפני עצמו

זמן: יום חמישי בלילה, מאי 2018

מיקום: זבולון 13, שוק לוינסקי, תל אביב

רקע היסטורי: הביר בזאר (Beer Bazaar) בשוק לוינסקי נפתח לפני כשנה ורבע כחלק מהתרחבות מבשלת הבוטיק ורשת הברים הישראלית שלה סניפים בשוק הכרמל, מחנה יהודה ועוד.

הסיפור: בזמן האחרון לא יצא לי יותר מדי לצאת לבלות בלילות, כשגם עם החברה מהעבודה הישנה לא נפגשתי כבר זמן רב. אחרי תיאומי לו"ז מתישים, הצלחנו להוציא את המפגש לפועל, כשהפעם שכנעתי אותם לרדת לדרום העיר בלי חשש לחניה (הצעתי גם לשמש כוולה פרקינג אם לא תהיה ברירה) ולהיפגש שם בביר בזאר לתיקון החוויה שהיתה להם משוק הכרמל (פשוט באנו בשעה לא נכונה כשהאזור מטונף ומצחין אחרי שעות הפעילות של השוק ולפני הניקיון).

קבענו בשעה 20:00 לערך, ולשמחתם הם מצאו חנייה וכבר ישבו ארבעתם בשולחן בפנים כשאני הגעתי מספר דקות אחריהם. ה"אכלנית" בחבורה שעשתה שיעורי בית, שאלה אותי מה עם הכרובית, אך התפריט כבר השתנה מאז, כשגם תפריט הבירות מהחבית משתנה כל הזמן.

התלבטנו בין הבירות השונות, וגם לקחנו לפני כן מספר טעימות. בסופו של דבר בחרנו להזמין כל אחד משהו אחר – גאלגר, וויטני, שפירא שלאגר, דודהשך כשאני התחלתי עם בינדי דווקא (כל הבירות ב-29 ש"ח לחצי, 23 לשליש). הזמנו גם צ'ייסרים לכבוד המפגש, וכמובן גם אוכל רב.

הבירות והאוכל זרמו היטב ביחד והשיחה קלחה, כשברקע ה-DJ תקלט מוזיקת רוק טובה ולא שחוקה.

בשלב מסוים נפתח בפנים גם סוג של בזאר בגדים של מעצב או מעצבת אך לא בדקנו לעומק את העניין.

המשכנו לסיבוב שני וגם שלישי של משקאות ונהננו מהאווירה ומהחברה. החיסרון היחיד היה שמכיוון שהמקום פתוח לרחוב כל עשן הסיגריות מבחוץ (לפחות לא מעשנים בפנים) זרם עם הרוח פנימה.

בסביבות 22:30 החלטנו שמספיק לערב זה, שילמנו את החשבון ונפרדנו לשלום אחרי ששלחתי את החבורה לגלידה משובחת לא הרחק משם בפלורנטין אצל אניטה.

לסיכום: הביר בזאר של שוק לוינסקי עומד כבר בפני עצמו כך נראה (יש גם הופעות חיות בערבים אחרים בשבוע ועוד הפתעות), ופועל היטב בגזרה. מצד אחד זה טוב שיש כזו רשת ברים למבשלת בוטיק ושהם מוציאים ומציעים עוד בירות חדשות משלהם מהחבית. אך מצד שני זה אומר שכבר כמעט ואין בירות איכותיות ומיוחדות מהחבית של מבשלות בוטיק ישראליות אחרות שפעם כן היו וזה קצת חבל.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

פאב עמירם – חוזרים לשנות ה-80?

זמן: יום רביעי בלילה, מאי 2018

מיקום: התערוכה 8, פינת אוסישקין, קצת מזרחית לקצה הצפוני של דיזנגוף, תל אביב

רקע היסטורי: פאב עמירם (Pub Amiram), הינו הפאב הותיק בתל אביב למיטב ידיעתי – כשחלפו כבר 42 שנה! מאז שנפתח בספטמבר 1976. עמירם הפעיל את המקום קצת יותר מ-30 שנה, עד שהחליט לצאת לטייל בעולם ומכר את המקום לבעלים אחרים שמפעילים אותו עכשיו.

הסיפור: התכנון המקורי היה להגיע לעמירם כתחנה האחרונה במסע לאורך השנים עם נטול הכינוי ולפטי. אך לפטי שפך לאגר (לא את הבירה), אחרי הדיזי פרישדון והאריס בר, אז דחינו את ההמשך בכמה שבועות.

נטול הכינוי ואני הגענו לעמירם קצת אחרי 9 בערב, כמו שהוא נראה מבחוץ כך גם מבפנים – פאב קלאסי עם בר בצורת ר', ספסלים ושולחנות עץ, לא חשוך מדי ומוזיקה חלשה ברקע. את פנינו קיבל גם שנאוצר ענק ונחמד, שקצת חסם את המעבר, כשאחרי שהתיישבנו בשולחן שבפינה, חזר למצב שטיח רצפה.

   

התפריט לא מסובך מדי, נציגי מבשלות ישראל מהחבית (טובורג, וויינשטפן, גינס וקרלסברג), בחיזוק של ג'מס 8.8, מחירים לא זולים אך סבירים (28 עד 32 ש"ח לחצי), ותפריט אוכל עשיר במאכלי פאבים, על הלוח יש גם מיוחדים, רובם לצערי לא טבעוניים או צמחוניים.

המלצרית/בעלים(?) ניגשה אלינו לקחת הזמנה, כששנינו הזמנו חצי ג'מס (32 ש"ח), ואני הזמנתי בנוסף גם את החמוצים של איתמר (12), וסלט עדשים ללא פטה (28).

הג'מס הקרירה התאימה ליום שרבי שכזה, כשאליה הצטרפו החמוצים בלי אזהרה מהשום החי והחריף. בעוד אנחנו באמצע הבירה הצטרף אלינו לפטי שתיכנן להזמין שליש וויינשטפן אך שוכנע להזמין חצי (32) ואחרי שטעם מהעדשים שלי הזמין אף הוא מנה רק עם פטה (28).

גם לפטי נפל למלכודת של השום החי, זה לא הפריע לו לקחת שן נוספת. למרות שהמקום די נידח יחסית ואין לו יחסי ציבור, כנראה שהותק והאיכות עושים את העבודה ומבלים באים והולכים. שאלנו את הברמן/בעלים לגבי עמירם והוא אמר שהוא מתגורר עכשיו בקרוואן ומדי פעם פוקד את המקום.

לסיבוב שני הזמנתי חצי גינס (32), ונטול הכינוי הזמין עוד חצי ג'מס (32). בדיוק כשהתחלנו לשתות הצטרף אלינו באופן ספונטני הקורא, המעריץ, והבלוגר הידוע הנקרא ניימן, שנמצא בארץ לטובת כנס כלשהו והגיע ברכיבה מהירה מגבעתיים, כשגם הוא הזמין חצי גינס (32).

השיחה קלחה וחלפה גם היא דרך השנים (קדימה), תוכניות לטיולים בעולם, הגירה לארצות אחרות, איך לחסוך במס (הקריירה המפוספסת של נטול הכינוי), תוכניות פרישה לפנסיה (אולי אז הוא יהיה יועץ מס?), ועד למשוואות דיפרנציליות חלקיות (מזל שבשלב הזה כבר הייתי אחרי שתי הבירות).

סיימנו בערך באותו הזמן שעל המסך שמאחורינו ליברפול עלתה לגמר ליגת האלופות, נקווה שזה סימן לבאות, אולי גם אנחנו נחזור לשנות ה-80 ונהיה שוב ילדים.

לסיכום: לא יודע איך הוא היה בהתחלה בסוף שנות ה-70 וה-80, אבל עמירם הינו פאב קלאסי לכל דבר ועניין. מי שלא מחפש טרנדים אלא מקום עם אופי, בירה קרה עם משהו בצד ואנשי שיחה, ימצא אותם שם.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

אריס בר – בין לבין

מסע לאורך השנים על דיזנגוף – חלק ב'

זמן: יום רביעי בלילה, אפריל 2018

מיקום: דיזנגוף 226 (ליד פינת ז'בוטינסקי), תל אביב

רקע היסטורי: אריס בר (Aris bar), נפתח לפני כ-5 חודשים במקום המייט דיזנגוף שפעל שם יותר מעשור.

הסיפור: אז אחרי שסיימנו להרגיש צעירים וחמוצים בדיזי פרישדון, המשכנו נטול הכינוי, לפטי ואני צפונה על דיזנגוף ליעד הבא שלנו. ככל שעולים צפונה על הרחוב, ובמיוחד כשעוברים את שדרות בן גוריון, הברים פונים לאוכולוסיה קצת יותר מבוגרת (30-40).

תכננתי במקור להגיע למקום שנמצא ליד נורדאו, שם כל כמה חודשים נפתח בר אחר, אך פתאום הגענו לאיפה שהיה המייט הותיק וגילינו שעכשיו יש במקומו מקום אחר שנראה חביב – Aris, אז התיישבנו בשולחן פנוי בחוץ על הרחוב.

השם אמנם יווני, אבל התפריט מכיל כיתוב וברכות בערבית (מה שגרם לנטול הכינוי להעיר הערות). מגוון הבירות סביר – גם כאן יש נציגות לבירות בוטיק (מלכה, נגב), אך שוב הגדלים לא ברורים, גדול/קטן ששקולים לכמעט חצי או כמעט שליש לדברי המלצרית (כמובן שמלמטה ולא מלמעלה), וגם המחירים לא מפתים.

נטול הכינוי הזמין גולדסטאר אנפילטרד גדול (30 ש"ח), אני הזמנתי מלכה אדמונית גדולה (36) וחומוס אגדה שעשוי מעדשים (25), ולפטי שהתלבט טעם את הנגב אואזיס והמלכה ולבסוף הזמין נגב קטן בלבד (29), הגיל עושה את שלו.

עד שיגיעו הבירות והאוכל קפצתי לשירותים בפנים, כשבדרך התרשמתי מהחלק הפנימי בו אין כבר שולחן סנוקר, וגם החדר הנוסף מצד שמאל אינו בשימוש.

לא עבר זמן רב מהרגע שחזרתי לשולחן עד שקיבלנו את הבירות שהוגשו בכוסות מעוצבות עם עיגול מסביב, כך שקשה היה להעריך כמה הם באמת קרובות לחצי או לשליש. לפחות הן היו טריות וטעימות שלא כמו בדיזי פרישדון.

מנת החומוס עדשים, שהוגשה עם פיתה חמה מהמיקרוגל (אולי זה הפך אותה לכשרה לפסח?), לא היתה גדולה אך היתה שונה וחביבה.

ישבנו כך שעה קלה, עד שהגיעה השעה להמשיך ליעד הבא. אך לפטי הזקן כבר שפך מנוע, אז החלטנו לוותר לו הפעם, ולהשלים את הסבב בפעם הבאה.

לסיכום: אריס הוא בר שמייצג נאמנה את מיקומו על הרחוב ובציר הזמן – בין לבין, עם קונספט מזרח תיכוני בערך שכזה, ובלי לחרוג יותר מדי מהסטנדרט.

2.5-3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אם אתם בסביבה אפשר לבקר, אם לא אפשר לוותר

נורמה ג'ין – כמו בימים עברו?

לפני עשר שנים בדיוק עכברוש העיר עלה לאוויר, תודה לכל החברים, המבלים והקוראים!

החגיגות יתקיימו מתישהו בחודש אפריל…

זמן: יום שני בערב, מרץ 2018

מיקום: אליפלט 23, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הנורמה ג'ין (Norma Jean), פאב/ביסטרו בר ותיק, נפתח ע"י חבורת נורמנים אי שם בסביבות אמצע העשור הקודם בפלורנטין, כשעוד היינו צעירים ויפים.

הסיפור: את הירושלמי, החולוני, המלומד* (הכוכבית תוסר כשיסיים להתלמד) וג'וני דילר הכרתי לפני שני עשורים. מאז עברנו לא מעט בחיים בכל התחומים, אך עדיין אנו משתדלים להיפגש לבירה אחת לכמה חודשים, כשהפעם התכנסנו לחגוג יום הולדת עגול למלומד*.

הצעתי להם שתי חלופות – בר בדיזנגוף כדי שנרגיש צעירים כמו בימים הטובים, או הנורמה ג'ין בפלורנטין (בו ביליתי לאחרונה לפני יותר מ-3 שנים) שמתאים למפגש של קצת יותר מבוגרים, הבחירה באופציה השנייה לא ממש הפתיעה אותי.

באופן כן מפתיע הגענו חמישתנו בדיוק בשעה שקבענו – 21:00, והתיישבנו בשולחן עגול פינתי. לאלו מכם שלא מכירים משום מה את הנורמה ג'ין, אספר שזהו פאב קלאסי, חשוך במקצת, הרבה ריהוט עץ ושולחנות פזורים, בר עם דיספליי מרשים של משקאות ומבחר ברזים.

אחרי הברכות והאיחולים התפנינו להביט במבחר התפריטים שהמלצר הניח בפנינו – תפריט וויסקי ואלכוהול, תפריט בירות פרימיום/בוטיק כולל מסלול טעימות, בנוסף עוד תפריט בירות מיוחד וגם תפריט אוכל כמובן.

שמחתי לגלות שמבחר הבירות עדיין מרשים, ואפילו יש בירות מתחלפות בברזים. תפריט האוכל לעומת זו נשאר די מיושן וכולל בעיקר המבורגרים ונקניקיות בלי יותר מדי מבחר לטבעונים.

התחלנו מהבירות, כשאני הזמנתי חצי Docs Green Leaf של הדאנסינג קאמל התל אביבית (36 ש"ח), אותה עוד לא יצא לי לשתות. ג'וני הזמין חצי מלכה אדמונית (36) ושלושת האחרים הזמינו חצי לה שוף (38). הייתי רעב אז הזמנתי את שני הדברים היחידים בתפריט שהתאימו לי – צ'יפס (28) ואנטיפסטי עם המוצרלה בצד (54). לא יודע אם זה בגללי או בגלל הגיל, אבל כל החברים נמנעו הפעם מהבשרים והלכו בעיקר על מנות צמחוניות – אצבעות מוצרלה, כריך מוצרלה, סלט יווני (או סלט בצל עם קצת ירקות חתוכים גס) וחוץ מזה גם כריך פילה מטיאס יחיד.

ברקע התנגנה מוזיקת רוק בעיקר גם היא מלפני שני עשורים, ואנו השקנו כוסית לחיים, כשהבירה שלי לא אכזבה והיתה בהחלט לטעמי. האוכל הגיע גם הוא בהמשך והיה די סביר.

בין סיפורים של ג'וני על שתייה בשום מקום עם גיאורגים שיכורים, השיחה עדיין הצליחה להתחמם כמו בימים עברו, כשהירושלמי והמלומד* התווכחו הפעם בלהט אם לשכור משרד דרך We Work זה משתלם (חוסך כאב ראש ותשלומים), או סתם בזבוז כסף, #ויכוחים של זקנים.

לקראת 23:00 היינו כבר עייפים, אז ביקשנו את החשבון מהמלצר (שלמרות ששמע שאנחנו חוגגים לא הציע לפנק אותנו באיזה צ'ייסר אפילו), שיצא 467 ש"ח, ונפרדנו לשלום עד החגיגות הבאות שיגיעו בקרוב.

לסיכום: הנורמה ג'ין נשאר כמו בימים עברו, מקום טוב למפגש עם בירות איכותיות וחברים, במיוחד אם הם כבר לא כאלו צעירים, חבל שהאוכל והמחירים קצת פחות אטרקטיביים.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר, רצוי להגיע כבר שבעים

שם טוב – הולך לפניו עד סוף השעה

זמן: יום רביעי בערב, ינואר 2018

מיקום: שדרות מסריק 14, תל אביב

רקע היסטורי: בר השם טוב (Shem Tov Bar) נפתח כבר לפני למעלה מ-5 שנים, היכן ששכן השרלוק לפניו.

הסיפור: אנחנו כבר בינואר, שזה אומר שעברו חודשיים מאז נובמבר, זמן למפגש עם החבורה מהעבודה. הפעם החלטנו על היעד ברגע האחרון – השם טוב ליד כיכר מסריק בו יש הפי האוור עד 21:00 (זאת אחרי שהם דחו את שתי הצעותיי הראשונות – דרומי מדי או תפריט לא מספק לטעמם).

הגעתי אל הבר קצת לפני 21:00, כשהחברים כבר חיכו לי בשולחן בתוך הבר שלא היה עמוס במיוחד, עם משקה ביד. נשארו עוד מספר דקות להפי האוור, שכולל 50% הנחה על האלכוהול והאוכל, ולכן עיינתי בתפריט, בו אין משהו יוצא מהרגיל, ובמהירות הזמנתי חצי גינס (36 ש"ח במחיר מלא, 18 בהפי האוור) ואת הסקפה סנדוויץ' טבעוני (38 במחיר מלא, 19 בהפי האוור).

הגינס שלי הגיעה יחסית במהירות והשקנו לחיים כי מי יודע מתי תהיה לנו הזדמנות עד הפעם הבאה.

מכיוון שאנו כבר בסוג של חורף, בימים קרים/גשומים, שלא כמו באביב, בסתיו או בקיץ, הברים השכונתיים, על אף ההפי האוור, די מנומנמים ולא מלאים, כשגם בשם טוב היה זה מצב העניינים.

עברו עוד כמה דקות והאוכל הגיע לשולחן, כשהכריך הטבעוני הפתוח שלי על לחם פרנה, די התפרק ולא ממש הרשים.

השעה השמחה כבר חלפה, אך מלבד המחירים לא הרבה השתנה, ואנחנו המשכנו עוד כשעה בשיחה.

אחרי 22:00 החלטנו לסיים, וניסינו לשלם את החשבון, זה לקח לנו כמה דקות יותר מהצפוי, כנראה שגם המלצרית נמנמה בעמידה.

לסיכום: השם טוב הוא עוד שכונתי סטנדרטי כמו רבים אחרים באזור, כששמו הטוב הולך לפניו לפחות עד שנגמרת השעה השמחה (50% עדיף על 1+1), בעוד שאחריה עדיף אולי להמשיך למקום אחר בסביבה.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר בהפי האוור – אפשר לבקר,  לא בהפי האוור אפשר למצוא מקום טוב יותר