הטחינייה – כולם אוהבים טחינה?

זמן: יום שני בלילה, יוני 2018

מיקום: לויסנקי 33, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני קצת יותר מ-3 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי.

הסיפור: את הטחינייה ראיתי ממש כשנפתחה (וגם ראיתי לא מעט יח"צ), וכחובב טחינה חיפשתי הזדמנות טובה להגיע למקום אך עד כה זה לא יצא. והנה קבענו לדאבל דייט עם הראשוני והפלפלית לכבוד יום הולדתה העגול גם כן (יש פה מגמה מדאיגה), אז הצעתי שנלך לשם, כשהכנתי גם אופציות גיבוי במגירה.

העכברושית ואני הגענו אל הטחינייה קצת אחרי 21:00, וכבר היתה שם אווירת מסיבה עם מוסיקה יוונית שמחה (הסתבר שגם יהונתן הבעלים/שף חגג יום הולדת, עם או בלי קשר).

במקום בר מלבני עם הרבה מקומות ישיבה (מזכיר את ימי הפיק אפ) ובתוכו חלל גדול שם מכינים את המנות והמשקאות עם גרפיטי על הקירות. כשיש גם דלפק מוגבה שפונה אל הרחוב עם כמה מקומות ישיבה – שם חיכינו בינתיים עד שתתפנה על הבר לנו פינה מתאימה.

 

המארחת/ברמנית/מלצרית (סופיה) קיבלה את פנינו בצורה מקצועית ושירותית, כשעד שיצטרפו אלינו הראשוני והפלפלית, שאלה אותנו והמליצה לגבי המשקאות להם אין תפריט. בגזרת הבירות יש גולדסטאר ומכבי מחוזקת מהחבית, וכמו כן בירות יווניות, קפרסיאיות שונות בבקבוקים. היא המליצה על קוקטייל ע"ב אוזו, רוזטה, לימונענע ועוד, והעכברושית זרמה איתה כשביקשה שזה יהיה מספיק מתוק, ואילו אני זרמתי עם ההמלצה לבירה קפריסאית בבקבוק.

כעבור כמה דקות הגיעה השתייה. העכברושית אהבה מאוד את הקוקטייל שלה, כשהבירה שלי היתה עוד לאגר קלילה.

אלינו הצטרפו בדיוק גם הזוג הנוסף, ובחלוף שתיים שלוש דקות נוספות עברנו אל הפינה של הבר. המלצרית פנתה אלינו שוב, הפעם עם הסבר מעמיק על תפריט האוכל שמבוסס מין הסתם על טחינה, ובו יש שלל מנות טבעוניות, צמחוניות וגם כאלו עם דגים.

הזמנו כמה מנות לחלוק בינינו. טבעוניות: טחינת ערמונים טבעונית (29), טחינה כתומה מדלעת ובטטה (29), טרטר חציל וקינואה טבעוני (28), וגם כאלו שלא: המסיבה (36), סינייה דגים (42), וסטייק בטטה עם גבינה (38).

הראשוני הזמין את אותה הבירה שלקחתי אני ואילו הפלפלית הלכה על הקוקטייל כמו של העכברושית רק פחות מתוק ויותר חמוץ, כשבמהלך ההכנה הביאה לה הברמנית מספר פעמים טעימות לצורך קבלת משוב עד התאמתו המלאה לחיכה.

המנות החלו לזרום אל הבר, מנות הטחינה הוגשו עם פיתה מיוחדת של המקום – מרובעת עם תרד, וכל אלה שאני טעמתי היו מצוינות, שגם העכברושית שפחות מתלהבת מטחינה אהבה. גם טרטר החציל קינואה היה טעים, אם כי טיפה פיקנטי (בגלל הסחוג). הראשוני והפלפלית אהבו אף הם את המנות שלהם, כשבין לבין קיבלנו צ'ייסר פינוק של עראק הבית.

למרות שהמקום לא היה מלא, היתה בו אווירה שמחה, בשלב מסוים הצטרפו למבלים גם שלושה שבאבניקים. המקום אמנם כשר (חלבי/דגים ולא פתוח בשבת), ואני בעד חיה ותן לחיות (במיוחד לחיות) אבל היה קצת משעשע/מוזר לראות אותם מזמינים מהמלצרית שלבשה מכנסוני טייץ קצרים והרבה קעקועים.

השעה היתה רק 22:30 אבל אורחים נוספים הגיעו – הפקחים, שעקב תלונות אחד השכנים, הגיעו וביקשו להחליש את המוסיקה (שבאמת היתה חזקה). הראשוני והפלפלית הזמינו מנות נוספות – סביצ'ה (39) ועוד סינייה (42), וחיסלו גם אותם.

היינו בשלבי סיום כשאל המקום נכנסנו 3 נשים עם לבוש יחסית מינימלי וחושפני שבאו לחגוג עם השף/בעלים, לא נצפתה שום תרעומת מהשבאבניקים, אולי זה יכול להיות פורמט מצליח לתוכנית ריאלטי שידוכים.

לקינוח הזמנתי אני את המלבי הטבעוני (26), שאמנם נקרא כך אבל עשוי מקציפת קוקוס עם טחינה גולמית מעל, זה היה קצת דחוס וכבד מדי בשבילי. השאר הזמינו בהמלצת המלצרית את הקראק פאי (42) ופשוט עפו עליו.

עם החשבון (477 ש"ח לפני שירות), קיבלנו עוד צ'ייסר עראק פינוק ע"ח הבית, ונפרדנו לשלום מהמלצרית, הראשוני והפלפלית שבעים, שמחים ומרוצים.

לסיכום: אמנם נראה שכמעט כולם אוהבים טחינה, אך גם מי שפחות יהנה ממנה בטחינייה. אפשר תמיד פה ושם לשפר (במיוחד בגזרת הבירות), אבל שווה להגיע בשביל המטעמים, השירות והאווירה.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

ביחד עם הבילוי המוצלח שבוע לפני כן בטנאת, כיף לגלות בכל פעם מקומות חדשים או ישנים באזור שוק לוינסקי שעדיין לא הוצף במבלי המיינסטרים.

מודעות פרסומת

טנאת – כמו ביבשת אחרת

זמן: יום חמישי בלילה, יוני 2018

מיקום: צ'לנוב 27, תל אביב

רקע היסטורי: טנאת (Tenat) הינה בית אוכל / מסעדה טבעונית, שנפתחה לפני כ-5 שנים ע"י יצחק חזקיהו, שבחר לקרוא למסעדה בשם זה שבאתיופית הוא שילוב של המילים בריאות ואמא.

הסיפור: בטח שמתם לב שבחודשים האחרונים התמעטו קצת הביקורות על ברים בעיר. אמנם יש נסיבות אישיות שמצדיקות זאת, אך סיבה נוספת היא החברים מסביב שמזדקנים ואיתם כבר קשה לתאם לעיתים קרובות.

והנה הגיע תורו של הספרותן להחליף קידומת, אז קבענו שנצא לחגוג אני הוא והעכברושית, אל טנאת, שנמצאת לידו, וכבר סיכמנו לפני חצי שנה כבר שנלך לשם אך עדיין לא עשינו זאת.

כאמור עדיין לא הייתי שם לפני כן, ומכיוון שהמסעדה ממוקמת גם סמוך לתחנה המרכזית (אך גם ממש קרוב לשוק לוינסקי), לא ידעתי למה לצפות, וליתר ביטחון הכנתי נפשית את העכברושית לאזור ולמקום אותנטי. כשהגענו למסעדה בסביבות  21:30, שם כבר חיכה לנו הספרותן, חששותיי התבדו, מדובר במקום לא גדול אבל אסתטי (עם מראות ליד השולחנות), בו נעים לשבת, כשחוץ מאיתנו כמעט ולא היו בו סועדים בשעה הזאת.

התפריט כולו בסימן שלוש – 3 מנות ראשונות, עיקריות וקינוחים של מנות אתיופיות אותנטיות במחירים משתלמים. החלטנו לחלוק בינינו כמה מנות, וכשהגיע המלצר (שהתברר שהוא גם הבעלים, טבח וכו') הוא תמך באסטרטגיה שלנו.

מהמנות הראשונות הזמנו את הקיטה (28 ש"ח) והאדיס סלטה (32) – כשעל הגייתה הנכונה קיבלתי שבחים. מהמנות העיקריות הזמנו את הביינתו הזוגי (48) והאינגידי טיבס ליחיד (35). לאחר דיון קצר שכנעתי את העכברושית להזמין את הקוקטייל "ניפגש בג'מייקה", כשליתר ביטחון המארח אמר לה שיחזק אותו במייפל אורגני כדי שיהיה מספיק מתוק, בעוד אני והספרותן הזמנו שנינו את הבירה האתיופית המעלפת.

מכיוון שמדובר במקום קטן, ביתי ולא תעשייתי, בו המנות מוכנות במקום באופן מיידי, לחלקן לוקח יותר זמן מאשר לאחרות.

העכברושית קיבלה ראשונה את הקוקטייל שלה עם דובדבנים, שהיה לטעמה (וגם לטעמי) – תוסס ומתקתק.

קצת פחות מ-10 דקות לאחר מכן קיבלנו 3 מנות לשולחן:

קיטה – לחם אתיופי חתוך לקוביות, מתובל בחמאה טבעונית (גרעיני חמניות), טחינה גולמית וסלסת עגבניות. מנה מצוינת ששלושתינו אהבנו.

ביינתו – מגש גדול של אינג'ירה (לחם אתיופי טעים מקמח טף) ועליו 4 מטבלים מבוססי עלים, חומוס ועדשים, שהיו כולם טעימים ולשמחתנו גם לא חריפים. מנה מומלצת גם כן אותה בקושי סיימנו.

אינגידי טיבס – אינג'ירה מקופלת עם הרבה פטריות יער ורוטוב סלסה, גם כן מנה גדולה (למרות שזה היה ליחיד), מנה חביבה אך אחד התבלינים בה פחות התחבר לנו.

אכלנו לאיטנו בהנאה, כשבינתיים המארח הידידותי שלנו יצא החוצה ונעלם למספר דקות ואנו תהינו האם הוא שכח את המנה הנוספת שהזמנו ואת הבירות.

כעבור רבע שעה הוא חזר לשמחתנו עם ארגז בירות קרות, מהן קיבלנו שתיים במהרה, ובעקבותיהן גם האדיס סלטה – סלט בוקר אתיופי עם ירקות, בננה, מלון אבוקדו ותפוח אדמה מבושל, מרענן וטעים אך זה היה מתאים יותר בתחילת הארוחה ולא אחרי שהתמלאנו כבר מהמנות האחרות.

לקינוח החלטנו להתפנק בשתי מנות – פאנקייק טף מטורף (25), ומעדן טף (25), כשהעכברושית קצת התאכזבה מהפאנקייק (אולי בגלל הפירות יער למעלה, אולי בגלל הציפיות הגבוהות), כשלדעתי הן היו שתיהן נחמדות.

עם כל מה שהזמנו החשבון יצא 257 ש"ח בלבד – משתלם ביותר ביחס לכמות ואיכות התמורה.

לסיכום: החוויה בטנאת היא לא כמו במסעדות אחרות בעיר. יש הרגשה קצת כאילו עברנו ליבשת אחרת, גם מבחינת המיקום, האוכל האותנטי והטעים וגם מהקצב והאווירה ששונים מהרגיל.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר במיוחד לטבעונים וצמחונים, גם לאלו שלא

פאב עמירם – חוזרים לשנות ה-80?

זמן: יום רביעי בלילה, מאי 2018

מיקום: התערוכה 8, פינת אוסישקין, קצת מזרחית לקצה הצפוני של דיזנגוף, תל אביב

רקע היסטורי: פאב עמירם (Pub Amiram), הינו הפאב הותיק בתל אביב למיטב ידיעתי – כשחלפו כבר 42 שנה! מאז שנפתח בספטמבר 1976. עמירם הפעיל את המקום קצת יותר מ-30 שנה, עד שהחליט לצאת לטייל בעולם ומכר את המקום לבעלים אחרים שמפעילים אותו עכשיו.

הסיפור: התכנון המקורי היה להגיע לעמירם כתחנה האחרונה במסע לאורך השנים עם נטול הכינוי ולפטי. אך לפטי שפך לאגר (לא את הבירה), אחרי הדיזי פרישדון והאריס בר, אז דחינו את ההמשך בכמה שבועות.

נטול הכינוי ואני הגענו לעמירם קצת אחרי 9 בערב, כמו שהוא נראה מבחוץ כך גם מבפנים – פאב קלאסי עם בר בצורת ר', ספסלים ושולחנות עץ, לא חשוך מדי ומוזיקה חלשה ברקע. את פנינו קיבל גם שנאוצר ענק ונחמד, שקצת חסם את המעבר, כשאחרי שהתיישבנו בשולחן שבפינה, חזר למצב שטיח רצפה.

   

התפריט לא מסובך מדי, נציגי מבשלות ישראל מהחבית (טובורג, וויינשטפן, גינס וקרלסברג), בחיזוק של ג'מס 8.8, מחירים לא זולים אך סבירים (28 עד 32 ש"ח לחצי), ותפריט אוכל עשיר במאכלי פאבים, על הלוח יש גם מיוחדים, רובם לצערי לא טבעוניים או צמחוניים.

המלצרית/בעלים(?) ניגשה אלינו לקחת הזמנה, כששנינו הזמנו חצי ג'מס (32 ש"ח), ואני הזמנתי בנוסף גם את החמוצים של איתמר (12), וסלט עדשים ללא פטה (28).

הג'מס הקרירה התאימה ליום שרבי שכזה, כשאליה הצטרפו החמוצים בלי אזהרה מהשום החי והחריף. בעוד אנחנו באמצע הבירה הצטרף אלינו לפטי שתיכנן להזמין שליש וויינשטפן אך שוכנע להזמין חצי (32) ואחרי שטעם מהעדשים שלי הזמין אף הוא מנה רק עם פטה (28).

גם לפטי נפל למלכודת של השום החי, זה לא הפריע לו לקחת שן נוספת. למרות שהמקום די נידח יחסית ואין לו יחסי ציבור, כנראה שהותק והאיכות עושים את העבודה ומבלים באים והולכים. שאלנו את הברמן/בעלים לגבי עמירם והוא אמר שהוא מתגורר עכשיו בקרוואן ומדי פעם פוקד את המקום.

לסיבוב שני הזמנתי חצי גינס (32), ונטול הכינוי הזמין עוד חצי ג'מס (32). בדיוק כשהתחלנו לשתות הצטרף אלינו באופן ספונטני הקורא, המעריץ, והבלוגר הידוע הנקרא ניימן, שנמצא בארץ לטובת כנס כלשהו והגיע ברכיבה מהירה מגבעתיים, כשגם הוא הזמין חצי גינס (32).

השיחה קלחה וחלפה גם היא דרך השנים (קדימה), תוכניות לטיולים בעולם, הגירה לארצות אחרות, איך לחסוך במס (הקריירה המפוספסת של נטול הכינוי), תוכניות פרישה לפנסיה (אולי אז הוא יהיה יועץ מס?), ועד למשוואות דיפרנציליות חלקיות (מזל שבשלב הזה כבר הייתי אחרי שתי הבירות).

סיימנו בערך באותו הזמן שעל המסך שמאחורינו ליברפול עלתה לגמר ליגת האלופות, נקווה שזה סימן לבאות, אולי גם אנחנו נחזור לשנות ה-80 ונהיה שוב ילדים.

לסיכום: לא יודע איך הוא היה בהתחלה בסוף שנות ה-70 וה-80, אבל עמירם הינו פאב קלאסי לכל דבר ועניין. מי שלא מחפש טרנדים אלא מקום עם אופי, בירה קרה עם משהו בצד ואנשי שיחה, ימצא אותם שם.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

אריס בר – בין לבין

מסע לאורך השנים על דיזנגוף – חלק ב'

זמן: יום רביעי בלילה, אפריל 2018

מיקום: דיזנגוף 226 (ליד פינת ז'בוטינסקי), תל אביב

רקע היסטורי: אריס בר (Aris bar), נפתח לפני כ-5 חודשים במקום המייט דיזנגוף שפעל שם יותר מעשור.

הסיפור: אז אחרי שסיימנו להרגיש צעירים וחמוצים בדיזי פרישדון, המשכנו נטול הכינוי, לפטי ואני צפונה על דיזנגוף ליעד הבא שלנו. ככל שעולים צפונה על הרחוב, ובמיוחד כשעוברים את שדרות בן גוריון, הברים פונים לאוכולוסיה קצת יותר מבוגרת (30-40).

תכננתי במקור להגיע למקום שנמצא ליד נורדאו, שם כל כמה חודשים נפתח בר אחר, אך פתאום הגענו לאיפה שהיה המייט הותיק וגילינו שעכשיו יש במקומו מקום אחר שנראה חביב – Aris, אז התיישבנו בשולחן פנוי בחוץ על הרחוב.

השם אמנם יווני, אבל התפריט מכיל כיתוב וברכות בערבית (מה שגרם לנטול הכינוי להעיר הערות). מגוון הבירות סביר – גם כאן יש נציגות לבירות בוטיק (מלכה, נגב), אך שוב הגדלים לא ברורים, גדול/קטן ששקולים לכמעט חצי או כמעט שליש לדברי המלצרית (כמובן שמלמטה ולא מלמעלה), וגם המחירים לא מפתים.

נטול הכינוי הזמין גולדסטאר אנפילטרד גדול (30 ש"ח), אני הזמנתי מלכה אדמונית גדולה (36) וחומוס אגדה שעשוי מעדשים (25), ולפטי שהתלבט טעם את הנגב אואזיס והמלכה ולבסוף הזמין נגב קטן בלבד (29), הגיל עושה את שלו.

עד שיגיעו הבירות והאוכל קפצתי לשירותים בפנים, כשבדרך התרשמתי מהחלק הפנימי בו אין כבר שולחן סנוקר, וגם החדר הנוסף מצד שמאל אינו בשימוש.

לא עבר זמן רב מהרגע שחזרתי לשולחן עד שקיבלנו את הבירות שהוגשו בכוסות מעוצבות עם עיגול מסביב, כך שקשה היה להעריך כמה הם באמת קרובות לחצי או לשליש. לפחות הן היו טריות וטעימות שלא כמו בדיזי פרישדון.

מנת החומוס עדשים, שהוגשה עם פיתה חמה מהמיקרוגל (אולי זה הפך אותה לכשרה לפסח?), לא היתה גדולה אך היתה שונה וחביבה.

ישבנו כך שעה קלה, עד שהגיעה השעה להמשיך ליעד הבא. אך לפטי הזקן כבר שפך מנוע, אז החלטנו לוותר לו הפעם, ולהשלים את הסבב בפעם הבאה.

לסיכום: אריס הוא בר שמייצג נאמנה את מיקומו על הרחוב ובציר הזמן – בין לבין, עם קונספט מזרח תיכוני בערך שכזה, ובלי לחרוג יותר מדי מהסטנדרט.

2.5-3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אם אתם בסביבה אפשר לבקר, אם לא אפשר לוותר

דיזי פרישדון – הצעירים והחמוצים

דיזנגוף – מסע לאורך השנים (חלק א')

זמן: יום רביעי בערב, אפריל 2018

מיקום: דיזנגוף 121 (בין פרישמן לגורדון), תל אביב

רקע היסטורי: בר הדיזי פרישדון (Dizzy Frishdon) נפתח בתחילת שנת 2010, במתחם כיכר דיזנגוף ז"ל והסביבה שבדיוק בימים ההם החל לקום לתחייה, כשמאז נפתחו על הרחוב עוד ברים רבים שהצטרפו לחגיגה.

הסיפור: הפעם הגיע תורו של לפטי לחגוג יום הולדת עגול. אחרי התגובה של החייכן לגבי החגיגות של הזקנים בנורמה ג'ין, הצעתי (או יותר נכון החלטתי), שהפעם, נחזור כמה שנים אחורה בזמן ונצא לדיזנגוף לסבב ברים כמו בימים כשהיינו צעירים.

משום מה גם הפעם הגענו נטול הכינוי ואני בדיוק בזמן שקבענו (21:20) עם לפטי לדיזנגוף פינת פרישמן. הרחוב שקק חיים, כשלא ניכרה ההשפעה של פסח על אי אילו מהברים.

היעד הראשון היה הדיזי פרישדון. ההתחלה לא בישרה טובות – המקום היה די מלא / מוזמן מראש. כשאחד מבעלי התפקידים הציע לנו להיכנס בינתיים ולעמוד, דאג נטול הכינוי לעשות פדיחות ולספר לו בקול כמה אנחנו זקנים, ושבגילנו אנחנו רק יושבים.

המתנו למארחת, שאמרה לנו שיש הרבה חגיגות ימי הולדת וערב מוזיקה שחורה, אז יש מקום רק בפנים, לנו זה התאים. עברנו את השולחנות שבחוץ, הברזלים והנדנדות במפלס הביניים, אל המפלס הנמוך יותר שם יש בר מלבני גדול (שריד מימי הפיק אפ העליזים) ואזורי ישיבה כאלו ואחרים בצדדים.

התיישבנו ליד דרגש על הקיר במפלס התחתון שהיה עדיין די ריק. באופן מפתיע למרות שהעלנו את ממוצע הגילאים לא היינו הכי זקנים שם, כשעל הבר ישבו שני בחורים יותר מבוגרים (עם הג'קט של הארלי דיוווידסון וכו'), והיו בסביבה עוד כמה להם כבר האפירו/הלבינו השערות שעל הראש.

מלצרית צעירה ונחמדה בשם עונג הגישה לנו את תפריטי האוכל והמשקאות. הבירות היו יחסית מגוונות מהצפוי (וויינשטפן, ויטוס, נגב, סטלה, טובורג, קרלסברג, מרדסו), אך המחירים והגדלים של הכוסות ( 29-35 ש"ח ל-400 וקצת מ"ל, לפחות הגינס בגדלים תקניים) לא ממש הלהיבו. נטול הכינוי ולפטי הזמינו שניהם וויינשטפן (35) ואני הזמנתי נגב "אדומה" – כלומר אמבר אייל (35), וגם פלטת ירקות (35), הם כיאה לזקנים כבר אכלו בבית לפני, כשהמלצרית דאגה גם לקחת מאיתנו כרטיס אשראי לפיקדון.

אפשר לקרוא לנו חמוצים, אבל לפחות שהבירות לא יהיו חמוצות (ועם ריח מוזר) כמו הוויינשטפן שקיבלו נטול הכינוי ולפטי. פנינו למלצרית שבדקה עם האחראי, שאמר לה שזו חבית חדשה והציע למזוג להם מהחבית שלמעלה (חד גדיא חד גדיא). ליתר ביטחון הם ביקשו טעימה לפני, וכשגם זו לא היתה טובה משום מה (או אולי אלו בלוטות הטעם שלהם שהשתנו עם השנים?), הם טעמו את הויטוס, שהיתה בסדר והזמינו בסוף ממנה. גם הנגב שלי לא היתה בדיוק טרייה, אבל התפשרתי כבר במקום לעבור גם כן את אותה סאגה.

המקום התמלא די במהירות מסביבנו, בהרבה בנות צעירות בעיקר, להן לא היתה בעיה לעמוד וגם קצת לרקוד, כשהסתבר שהגזרה הגבוהה של הג'ינס עד הפופיק חזרה לאופנה. אני בינתיים הייתי תקוע עם פלטת ירקות גדולה ביד, כשלא היה לי ממש איפה להניח אותה.

הדי ג'יי שאייש את העמדה באמת תיקלט מוזיקה שחורה, שירים טובים ומוכרים משנות ה-90 (סנופ שעוד היה דוגי דוג, No Diggity ועוד), חבל שהוא שחט אותם לחלוטין עם המקצב המהיר.

לפני ששילמנו את החשבון והמשכנו ליעד הבא, החלטנו כבר מה יהיה המקצוע שלנו עוד 30 שנה בפנסיה – צלמי מבלים בבר, מעניין אם יש בזה גם שכר.

לסיכום: הדיזי פרישדון עדיין מהווה אטרקציה טובה לצעירים שיוצאים לדיזנגוף – מלא, אופנתי ורועש. אני באופן אישי, מוכן לעמוד ולשתות בברים, אבל כבר עברתי את הגיל שבו אני מוכן להתפשר על האיכות בשביל זה.

2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר, אם לא באתם לראות ולהיראות או להרגיש צעירים אפשר לוותר

נורמה ג'ין – כמו בימים עברו?

לפני עשר שנים בדיוק עכברוש העיר עלה לאוויר, תודה לכל החברים, המבלים והקוראים!

החגיגות יתקיימו מתישהו בחודש אפריל…

זמן: יום שני בערב, מרץ 2018

מיקום: אליפלט 23, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הנורמה ג'ין (Norma Jean), פאב/ביסטרו בר ותיק, נפתח ע"י חבורת נורמנים אי שם בסביבות אמצע העשור הקודם בפלורנטין, כשעוד היינו צעירים ויפים.

הסיפור: את הירושלמי, החולוני, המלומד* (הכוכבית תוסר כשיסיים להתלמד) וג'וני דילר הכרתי לפני שני עשורים. מאז עברנו לא מעט בחיים בכל התחומים, אך עדיין אנו משתדלים להיפגש לבירה אחת לכמה חודשים, כשהפעם התכנסנו לחגוג יום הולדת עגול למלומד*.

הצעתי להם שתי חלופות – בר בדיזנגוף כדי שנרגיש צעירים כמו בימים הטובים, או הנורמה ג'ין בפלורנטין (בו ביליתי לאחרונה לפני יותר מ-3 שנים) שמתאים למפגש של קצת יותר מבוגרים, הבחירה באופציה השנייה לא ממש הפתיעה אותי.

באופן כן מפתיע הגענו חמישתנו בדיוק בשעה שקבענו – 21:00, והתיישבנו בשולחן עגול פינתי. לאלו מכם שלא מכירים משום מה את הנורמה ג'ין, אספר שזהו פאב קלאסי, חשוך במקצת, הרבה ריהוט עץ ושולחנות פזורים, בר עם דיספליי מרשים של משקאות ומבחר ברזים.

אחרי הברכות והאיחולים התפנינו להביט במבחר התפריטים שהמלצר הניח בפנינו – תפריט וויסקי ואלכוהול, תפריט בירות פרימיום/בוטיק כולל מסלול טעימות, בנוסף עוד תפריט בירות מיוחד וגם תפריט אוכל כמובן.

שמחתי לגלות שמבחר הבירות עדיין מרשים, ואפילו יש בירות מתחלפות בברזים. תפריט האוכל לעומת זו נשאר די מיושן וכולל בעיקר המבורגרים ונקניקיות בלי יותר מדי מבחר לטבעונים.

התחלנו מהבירות, כשאני הזמנתי חצי Docs Green Leaf של הדאנסינג קאמל התל אביבית (36 ש"ח), אותה עוד לא יצא לי לשתות. ג'וני הזמין חצי מלכה אדמונית (36) ושלושת האחרים הזמינו חצי לה שוף (38). הייתי רעב אז הזמנתי את שני הדברים היחידים בתפריט שהתאימו לי – צ'יפס (28) ואנטיפסטי עם המוצרלה בצד (54). לא יודע אם זה בגללי או בגלל הגיל, אבל כל החברים נמנעו הפעם מהבשרים והלכו בעיקר על מנות צמחוניות – אצבעות מוצרלה, כריך מוצרלה, סלט יווני (או סלט בצל עם קצת ירקות חתוכים גס) וחוץ מזה גם כריך פילה מטיאס יחיד.

ברקע התנגנה מוזיקת רוק בעיקר גם היא מלפני שני עשורים, ואנו השקנו כוסית לחיים, כשהבירה שלי לא אכזבה והיתה בהחלט לטעמי. האוכל הגיע גם הוא בהמשך והיה די סביר.

בין סיפורים של ג'וני על שתייה בשום מקום עם גיאורגים שיכורים, השיחה עדיין הצליחה להתחמם כמו בימים עברו, כשהירושלמי והמלומד* התווכחו הפעם בלהט אם לשכור משרד דרך We Work זה משתלם (חוסך כאב ראש ותשלומים), או סתם בזבוז כסף, #ויכוחים של זקנים.

לקראת 23:00 היינו כבר עייפים, אז ביקשנו את החשבון מהמלצר (שלמרות ששמע שאנחנו חוגגים לא הציע לפנק אותנו באיזה צ'ייסר אפילו), שיצא 467 ש"ח, ונפרדנו לשלום עד החגיגות הבאות שיגיעו בקרוב.

לסיכום: הנורמה ג'ין נשאר כמו בימים עברו, מקום טוב למפגש עם בירות איכותיות וחברים, במיוחד אם הם כבר לא כאלו צעירים, חבל שהאוכל והמחירים קצת פחות אטרקטיביים.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר, רצוי להגיע כבר שבעים

ביר שופ – סימני שחיקה?

זמן: יום ראשון בלילה, פברואר 2018

מיקום: יהודה הלוי 21, תל אביב

רקע היסטורי: הביר שופ – Beer Shop, מקום לבירות איכותיות שאפשר גם לקחת הביתה בבקבוקים היישר מהחבית, נפתח בקיץ 2017, כשיש לו גם אח בכור ותיק יותר בנתניה.

הסיפור: עקב נסיבות משפחתיות עבר כמעט חודש מאז שיצאתי לבלות (אם לא מחשיבים ארוחת ערב באוזריה ובירה קצרה בביר בזאר בלוינסקי מטעם העבודה).

המתאמן הלוגם (לשעבר האצן הלוגם) הגיע לביקור קצר בארץ והציע לי לצאת לבירה ספונטנית ולאחר שסיימתי את כל הסידורים והארגונים קבעתי איתו בביר שופ, בו אנחנו מבלים לא מעט, אך הוא עדיין לא ביקר בו.

הגעתי אל האזור בסביבות 22:00, כשבדרך על רחוב הרצל, שמתי לב שנפתח המתחם המדובר של M&R (בראסרי וכו') בהרצל 16 (לפני יותר מעשור פעלה שם המעליה – ע"ש המעלית הראשונה של תל אביב), שכולל בית קפה, בר ומסעדה – דיסקו טוקיו. נכנסתי פנימה להתרשמות קצרה מהמקום שנראה מזמין והיה מלא במבלים, נחזור אליו מתישהו בשבועות הקרובים.

משם המשכתי אל הביר שופ, שהיה קצת מנומנם יחסית. המתאמן הלוגם וחברו הנמר, כבר ישבו בפנים ליד החלון אך לא הזמינו עדיין לשתות.

איני יודע מה הסיבה אבל מהמאגר הגדול של 30 בירות, היו הפעם חסרות 5 לפחות. האצן והנמר טעמו מהבאסטרס סטאטוט ומהסיידר שלהם ומכיוון שהגיעו כבר אחרי סיבוב בקאב קאם הזמינו חצי מהראשון לחלוק (20 ש"ח), ואילו אני הזמנתי כרגיל חצי אלכסנדר/מיקלר גרין גולד (21).

לגמנו לאיטנו מהבירות הטובות, כשדסקסנו על המצב בארץ ובארה"ב, והנמר שיתף אותנו בתעמולת הווטסאפ והסרטונים שאביו מקבל באופן שוטף כחלק מתעמולת הליכוד (ידעתם שזהבה גלאון נחקרה במשטרה 13 שעות? למה על זה לא מדווחים בחדשות? אולי כי זה היה לפני יותר מ-15 שנה…)

הנמר פרש כעבור זמן מה, וגם אני והלוגם לא נשארנו הרבה אחריו. בדרך חזרה עברנו שוב במתחם של הרצל 16, שעדיין המה.

לסיכום: גם מבחר של 20-25 בירות מהחבית במחירים נמוכים זה טוב, אבל נקווה שרק נפלנו על ערב שכזה שבו חסרות האחרות ולא שחיקה (כמו הלוגו שעל הכוס), שהיא סימן לבאות.

אין עדכון לדירוג של עכברוש העיר, שגם אחרי עשור לא מראה סימני שחיקה