מקונג – לכתוב או לא לכתוב? זאת השאלה!

זמן: יום חמישי בערב, ספטמבר 2018

מיקום: נחלת בנימין 36, תל אביב

רקע היסטורי: המקונג (Mekong) נפתחה לפני כשנה ומשהו כמסעדת פופ אפ אסייאתית של בר היין ברוט שנמצא בהמשך הרחוב במקום האקסטרה ברוט, ובעקבות ההצלחה נשארה שם לעבוד.

הסיפור: אל המקונג נכנסתי בכלל עם הבעז"ב לפני כ-3 חודשים, שנמאס לנו בפורט סעיד להמתין, כשהתפריט נראה מעניין ומזמין (בסוף ישבנו בתאילנדית בהר סיני בגלל שהמקונג היה ריק מדי).

אחרי שחגגנו לפלפלית יום הולדת מוצלח בטחינייה, חיפשנו מקום נחמד לחגוג לראשוני הפעם בדאבל דייט כמו אז, כשעל מקונג נפלה הבחירה.

הגענו אל המקום לקראת 21:30, שם כבר ישבו הפלפלית והראשוני בשולחן קטן (שהוזמן מראש ליד הכניסה). הפעם המקונג, שאינו גדול במיוחד, היה כמעט מלא, כשבאוויר נישא ריח בישול חזק ולא כל כך נעים (רוטב דגים?) של אחת המנות כנראה (חזר בהמשך מספר פעמים).

המלצר הביא לנו את התפריט, ומכוון שהשעה היתה כבר די מאוחרת רצינו בזריזות יחסית להזמין. רוב המנות בתפריט חריפות, והעכברושית חיפשה מנה שהיא פחות. בסוף אחרי התלבטויות החלטנו לפתוח בסום טאם מלפפונים טבעוני (32 ש"ח), סלט פאפיה בגרסה הלא טבעונית (42), כשלמנות העיקריות הזמנו העכברושית ואני לחלוק – קארי ירוק טבעוני (68), בון דאו פו (58) ובאו מי טופו (52) צמחוני רק בשבילה. הראשוני והפלפלית הזמינו לחלוק ביניהם את המרק פו והקארי הבורמזי (62).

בגזרת השתייה הזמין הראשוני בקבוק סינגה (28), כשהזמנתי בנוסף לנו לנסות קוקטייל ספייסי קולדה (38) – אותו דבר כמו פינה קולדה רק עם טוויסט של צ'ילי. זה היה מתקתק, טעים ולא חריף (אולי רק טיפה דליל), כך שהבנות הזמינו ממנו שתי מנות נוספות.

לא עבר זמן רב מדי עד שהמנות הראשונות הגיעו. הסום טאם מלפפונים היתה מנה חריפה וטעימה, כשלא נשמעו הערות מיוחדות לגבי הסלט פאפיה לטובה או לרעה.

גם המנות העיקריות לא התעכבו יותר מדי. המנה של העכברושית – באו מי טופו, היתה בעצם בגט עם טופו וכל מיני בפנים, אך היתה חריפה מדי בשבילה, כך שאחרי ביס או שניים עליה היא ויתרה.

הקארי הירוק הטבעוני לא היתה חריפה דווקא, אבל גם לא מיוחדת מדי.

הבון דאו פו, פרוסות טופו עם איטריות אורז ועוד, היתה גם היא די סתמית, בלי יותר מדי טופו, וחריפה מדי לעכברושית. בעקבות כל החריפות היא ביקשה מהמלצר חתיכת בגט קטנה בלי כלום כדי להרגיע אותה. אך זה אמר משום מה שהדבר לא אפשרי (למרות שכאמור יש מנה עם בגט בתפריט), והציע שתזמין אורז כתחליף.

המנות של הפלפלית והראשוני גם לא הלהיבו במיוחד. בעוד הקארי הבורמזי היה להם טעים, מרק הפו היה חסר טעמים, למרות שהוסיפו לו תיבול רב מהצנצנות שהוגשו עימו יחדיו, כך שהמנה הוחזרה ולא נלקחה אחרת במקומה (גם בחשבון היא לא הופיעה).

מה שדווקא היה טוב במיוחד הוא הפסקול שהתנגן ברקע – אוסף שירי ראפ והיפ הופ טובים מתחילת שנות ה-90 (סנופ דוגי דוג ואחרים).

בעקבות חוסר ההתלהבות, הציע הראשוני שנזרום לקוקיז באלנבי לקינוח. אני בכל זאת החלטתי לנסות לפני את הקינוח קרם קוקוס (38), שהגיע עם הקראמבל הלא טבעוני בצד, והפתיע דווקא לטובה. רק לי לא היה ברור אם האננס החמות מתוק שהיה עליו היה טרי או מקופסא.

החשבון יצא 494 ש"ח לפני שירות – קצת הרבה לטעמינו יחסית לכמות ולאיכות.

אחרי ששילמנו המשכנו עלינו מנחלת בנימין לאלנבי אל הקוקיז שלא יכול לאכזב, כשבדרך היו הרחובות ומקומות הבילוי כולם מלאים.

לסיכום: קורה לפעמים שאני יוצא למקום שלא עושה לי חשק מיוחד לכתוב עליו בכלל. אם מדובר בבר אני ממלא את חובתי לציבור המבלים וכותב בכל זאת (אלא אם כבר רשמתי עליו לפני כן ולא השתנה יותר מדי), אך כשמדובר במסעדה קורה שאני מוותר על הביקורת – אולי סתם נפלנו על מנות לא טובות, או שבגלל שאני טבעוני אני מפספס את המנות הטובות.

במקרה זה המחיר אל מול התמורה שהתקבלה, כשגם הזוג הלא טבעוני הסכים לזאת, הצדיקו את הכתיבה (ובגלל זה הראשוני מתעקש עכשיו לבחור את המקום הבא). אם בא לכם משהו אסייתי טוב, אפשר למצוא מקומות יותר זולים, או יותר איכותיים במחירים דומים (טאיזו לדוגמא).

2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – במחירים כאלו אפשר לוותר

מודעות פרסומת

אפרים – הטורטלים באים?

זמן: מוצ"ש, סוף אוגוסט 2018 (ביקורת כפולה)

מיקום: בני אפרים 280 פינת משה סנה – צומת הפיל (או איך שזה נקרא בלועזית – Elephant Square)

רקע היסטורי: בר האוכל אפרים נפתח לפני כחודש במתחם המסחרי שבצומת הפיל בצפון העיר ע"י קבוצת שותפים בהם הבעלים של חומוס כספי המוצלח שהתפשט כבר לכל העיר.

הסיפור: תל אביב היא עיר חיה ובועטת, עם מגוון מקומות תרבות ובילוי, אך לצערי זה לא מספיק. ברגע שחוצים את דרך נמיר מזרחה (ואפילו לפני), או את הירקון צפונה, העיר הופכת לשכונות שינה, שאולי מטופחות ונחמדות ביום, אבל בלילה אין בהן כמעט מה לעשות.

את כמות הברים או הפאבים בשכונות אלו (למעט אזור התעשיה ברמת החי"ל שהוא סתם עוד מתחם), אפשר לספור על יד אחת במקרה הטוב (ראש פינה, הקופסא הם היחידים שקופצים לי לראש כרגע), וזה חבל, כי אם יפתחו משהו טוב בטוח שיבוא קהל. לכן, שמחתי לראות שבצומת הפיל עומד להיפתח בר בשם אפרים, שאולי יחיה קצת את האזור בלילות.

לא ידעתי שהמקום כבר נפתח עד שלקראת סוף אוגוסט, הציע חבר מקבוצת בורגנים מהאזור, שניפגש שם כולנו לבירה.

הגענו לשם במוצ"ש קצת אחרי שהבר נפתח (21:00), אז גם גיליתי שמשפחת חומוס כספי הם אלו שמנהלים אותו. הבר חשוך יחסית, מרווח ומעוצב בצורה מזמינה בפנים (יש גם שולחנות בחוץ) והיה די מלא, כשלמרות שלא הזמנו מקום, מצאו לנו שולחן מוגבה קטן לשלושה בצידו הבר.

ביקשנו לידינו את התפריטים. בגזרת האוכל יש מגוון די רחב (אבל לא הרבה אופציות טבעוניות), כשבגזרת השתייה יש את נציגי מב"י הקבועים מהחבית למעט גינס (סטלה, טובורג, וויינשטפן) במחיר סביר למיקום, עוד מספר בירות בוטיק בבקבוק, קוקטיילים ומשקאות סטנדרטים אחרים (כרגע אין הפי האוור עדיין באמצע השבוע, אולי בהמשך יהיה).

הזמנו שלושתנו חצי מהחבית (סטלה – 34 ש"ח), כשאני הייתי גם רעב אז הזמנתי את הסלט פאקוש ללא לבנה (35) בגרסה טבעונית, וחוץ מזה הזמנו לנשנש גם את חמוצי הבית (12).

עד שיגיעו האוכל והשתייה, ניצלתי את הזמן להתרשמות מהסביבה. קהל המבלים נראה מבוסס מאוד כשרובו לא ממש צעיר (50+), בעוד שהמלצרים והמלצריות צעירים מהם בערך בחצי. המוסיקה התנגנה בווליום די גבוה, כשהקו המוזיקלי היה מזרחי/יווני מוכר בעיקר משנות ה-80 וה-90 (מריומה, מה הדאווין), אך גם שירים עדכניים (היא רק רוצה לרקוד).

החמוצים היו חריפים למדי, כשבסלט חוץ מהעדשים הדומיננטים והטחינה, השאר היה די חסר, וגם התמחור לגודל היה קצת ביוקר. בשלב זה הצטרף אלינו עוד חבר, אז עברנו לשולחן אחר.

אחרי 22:30 החל המקום כבר להתרוקן. דווקא אז התחלף הקו המוזיקלי למסיבתי יותר אך עדיין לא קשור (סטטיק ובן אל וגם שירים לועזיים עדכניים יחסית), כשהמלצרים הצעירים התחילו קצת לפזז.

נשארנו עוד זמן מה עם חבר נוסף שהצטרף לחבורה עד שלקראת 23:30 חתכנו משם.

התלבטתי אם לכתוב את הביקורת על סמך הביקור הנ"ל, אך מכיוון שקבענו שם שוב עם יתר החבורה במוצ"ש שלאחר מכן, החלטתי לחכות ולהפוך אותה לביקורת כפולה.

וכך, שבוע לאחר מכן, חזרנו שוב, בחבורה גדולה יותר, עם מקום שהוזמן מראש. לא רק שלא השתנה משהו מהפעם שעברה, אפילו השירים שהתנגנו נשארו כמעט אחד לאחד אותו הדבר, זה לא הפריע לנו ליהנות מהבירה ומהחברה (הפעם דאגתי לאכול כבר מראש בבית).

לסיכום: בסה"כ זה דבר מאוד חיובי שנפתח בר חדש באזור מנומנם זה שבצפון העיר. אין ספק שכספי מקצוענים ויודעים להפעיל את המקום כהלכה, אך כרגע זה נראה שהם פונים בעיקר לטורטלים וחבריהם (שכנראה צריכים שירים מקפיצים או סתם בווליום גבוה כדי להרגיש צעירים).

2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לוותר, אלא אם אתם בגיל המתאים או גרים בטווח הליכה רגלית ואין לכם כח לחפש משהו אחר

מבירה לבירה עד למיידל'ה – צריך לדעת לאן, עם מי, ומתי לצאת

זמן: יום ראשון בלילה, יולי 2018

מיקום: פלורנטין והסביבה, תל אביב

רקע היסטורי: הביר סטיישן (Beer Station) בפלורנטין, נפתח לפני שנה וקצת, והינו הסניף התל אביבי של הרשת שמציעה מבחר בירות נרחב מהחבית עם אופציה לבקבק הביתה. המיידל'ה הינו בר שכונתי ותיק בפלורנטין, דווקא לא ממש קרוב ללב העניינים שברחוב ויטל.

הסיפור: אחרי המלומד, לפטי, הספרותן, הפלפלית ואחרים, הגיע תורו של נטול הכינוי לחגוג יום הולדת עגול. נטול הכינוי אינו מאלו שחוגגים בגדול, לכן חיפשנו מקום בו יוכל לשתות את האדלווייס שהוא אוהב מהחבית במחיר טוב.

לפטי, נטול הכינוי ואני הגענו אל הביר שופ קצת לפני 21:30. הפעם היו חסרות 6 בירות מתוך ה-30 (ועדיין המבחר מרשים), כשהאדלווייס שכבר שתינו שם פעם לא היתה בנמצא. גם נציגי אלכסנדר שהיו שם פעם, כבר אינם. אולי זה סתם במקרה אבל לי זה נראה שיש התכנסות לבירות/מבשלות/יבואנים מסוימים (באסטרס, ג'מס, עמק האלה למשל) ולכן המגוון קצת ירד.

מכיוון שנטול הכינוי די בררן, הוא לא היה מעוניין בבירות החיטה האחרות שמגישים בביר שופ, אז הלכנו אל האגנס שברחוב הקישון. אמנם ידענו שאין אדלווייס, אך בכל זאת בדקנו את התפריט בו מחירים גבוהים יחסית (לביר שופ ודומיו). נטול הכינוי לא רצה להתפשר גם על הבלו מון, ומה גם שמשום מה עישנו שם שני חברה בפנים, אז המשכנו הלאה ללב פלורנטין.

כעבור מספר דקות הגענו אל הביר סטיישן. תפריט הבירות העשיר לא השתנה בהרבה מפעמים קודמות, יש גם בירות שלא מופיעות בו אך עדיין קיימות (אולי הן פשוט מתחלפות, אחרת לא ברור למה לא להוציא תפריט מעודכן). יש בירות ויש מחירים טובים (האוכל סטנדרטי), רק כמו תמיד, אין כמעט מבלים, חוץ מהחתול שמצא לו מקום קבוע ומנמנם לו שם בנעימים.

אדלווייס היתה, אז התיישבנו שם. נטול הכינוי הזמין חצי אדלווייס כמובן (22 ש"ח), אני התלבטתי ובסוף הזמנתי שליש ערבה (פחות מ-20 ש"ח, שכחתי את המחיר המדויק) – בירת בוטיק ישראלית חדשה ולא רעה, ואילו לפטי, שהזדקן ב-30 עד 40 שנה הזמין רק סודה (כדי לא לערבב עם הכדורים).

במקום נוספו גם מסכים גדולים בצדדים (כנראה מימי המונדיאל), עליהם רץ מצעד להיטים כלשהו של MTV, ובו היו גם נציגים ישראלים (רוני דלומי ואחרים). במצעד הזקנים המקומי זכה הראשוני, שלמרות שהוא גר בטווח הליכה, החליט להישאר בבית בגלל השעה (22:00).

כשסיימנו את הבירה החלטנו לחפש מקום אחר בסביבה, כשבחשבון (40 ש"ח עד כמה שזכור לי) קיבלנו הנחת חבר על הצבירה מהפעם שעברה.

המשכנו אל המיידל'ה (פלורנטין 40), בצד השני של הרצל, שם ביליתי לאחרונה לפני כמה שנים טובות. במקום היו רק כמה מבלים בחוץ על הרחוב, כשבפנים, למרות העיצוב המזמין, היה ריק, אך בכל זאת בחרנו להישאר והתיישבנו על הבר.

מהחבית יש 6 בירות – 3 סטנדרטיות (קרלסברג, הוגארדן, טובורג) ו-3 מיוחדות (אלכסנדר, לופולוס בראון ובלונד). נטול הכינוי ואני טעמנו שנינו מהלופולוס בראון החזקה (הבלונד נגמרה), אך בחרנו להזמין דברים אחרים – הוא הוגארדן גדול (32) ואני אלכסנדר בלונד קטן (26). בניגוד אליהם אני לא אכלתי בבית לפני כן, אז שאלתי את הברמן איזו מנה כדאי להזמין מהמבחר הטבעוני העשיר מומלץ להזמין – טורטייה מהטבע (28) הוא אמר, וכך עשיתי.

ברקע התנגנה מוזיקת רוק בריטי בעיקר בסאונד מצוין, ואנו לגמנו את הבירה באיטיות כשנטול הכינוי שוב סיפר לנו על תוכניותיו לפרוש בעוד 10 שנים.

הטורטייה, אותה הזמנתי עם צ'יפס, היתה טעימה ומשביעה, המלצה טובה.

לקינוח רציתי להזמין לכולנו טראפלס טבעוני (8), אך היה רק אחד, אז רק אני נהנתי משוקולד דחוס מתוק עם קצת מליחות. ממש לפני שסיימנו נכנסנו פנימה הטבח עם עוד כמה מבלות, ושאל אותנו אם יפריע לנו שיעשנו בפנים (לפחות פה הם שואלים בניגוד למקומות אחרים). אמרנו שכן, אבל בכל מקרה שאנחנו הולכים עוד מספר דקות.

אחרי ששילמנו את החשבון התחלנו ללכת בחזרה צפונה אל אזור שוק לוינסקי. בדרך חלפנו ליד מקום שנראה מעניין אותו לא יצא לי עדיין לראות לפני כן – וינטאג' (פלורנטין 55). הלכנו דרך הרחובות השקטים עד שהגענו אל הביר בזאר בזבולון. קניתי Six Mix הביתה, כשגם שם נראה שצמצמו את מבחר המבשלות/בירות שאותן הן מציעים.

לסיכום: כשיוצאים עם חברים לסבב ברים, צריך לדעת עם מי לצאת, לאן לצאת וגם באיזה יום לצאת. לכל המקומות שביקרנו בהם יש פוטנציאל טוב, חבל שחלקם קצת מזייפים או שפשוט אין מבלים.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר לביר סטיישן – עדיין כדאי לבקר בגלל המבחר והמחירים

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר למיידל'ה – אפשר לבקר, אולי עדיף כשמלא יותר

הטחינייה – כנראה שכולם אוהבים טחינה!

זמן: יום חמישי בלילה, יולי 2018

מיקום: לוינסקי 33 פינת המשביר, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני כ-4 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי

הסיפור: הפעם עברו רק 4 חודשים מהמפגש הקודם עם החולוני, המלומד והירושלמי, כשגם הפעם שמנו פעמנו לכיוון אזור שוק לוינסקי ללא יעד מוגדר.

בעוד המלומד מתעכב, החולוני והירושלמי היו רעבים, אז הצעתי את הטחינייה, בה נהנינו מאוד בפעם שעברה, והם זרמו בשמחה.

נכנסנו אל הבר שהיה עדיין ריק יחסית, כשהפעם התיישבנו בפנים באחת הפינות של הבר. סופיה המלצרית/ברמנית/מארחת מהפעם שעברה, קיבלה את פנינו גם הפעם והגישה לנו את התפריט הקבוע. זה מחולק למנות ניגוב, מנות טבעוניות, צמחוניות, דגים, משקאות, וקינוחים.

התייעצנו בינינו וגם עם סופיה והזמנו כמה מנות לחלוק – מסיבה עם הביצה בצד (36 ש"ח), באבא גנוש (26), סטייק בטטה מתקתק עם הגבינה בצד (38), וסלט מלפפון עם קולורבי ועוד (36). בנוסף הם הזמינו לחלוק ביניהם את הקבב פטריות על טחינת עמבה (33) ואת המוסקה האיטלקית (44).

בגזרת השתייה הלכו שניהם על גולדסטאר (25 ש"ח ל-350 מ"ל), ואני שהעדפתי לא להזמין אותה או מכבי הזמנתי קוקטייל ורוד מגניב על בסיס אוזו (38) בלי הגבינה הבולגרית.

הקוקטייל היה מתוק ומגניב, ובעוד אנו מחכים לאוכל דאג הירושלמי לשטוף ידיים בכיור של הבר לידינו.

לא עבר זמן לפני שהמנות החלו לזרום אלינו אל הבר. מהמנות שאכלתי המוצלחת ביותר היתה הסטייק בטטה המתקתק בזכות השילוב עם הטחינת אבוקדו והווסאבי החריף.

סלט המלפפונים היה טרי ומרענן אבל לא ריגש במיוחד.

הבאבא גנוש היה נחמד.

והמסיבה בלי הביצה החליקה היטב עם הפיתה המרובעת המיוחדת של המקום.

עם הארוחה פינקה אותנו סופי בצ'ייסר עראק תוצרת הבית.

אחרי שכבר סיימנו לאכול הצטרף אלינו המלומד בכבודו ובעצמו והזמין אף הוא גולדסטאר (25), פיתה קומפלט (18), ובהמלצת הירושלמי והחולני את הקבב פטריות גם (33), והיה אף הוא מרוצה.

הבר היה כבר כמעט מלא לגמרי. כשאחרי עוד צ'ייסר ע"ח הבית בחרנו על הקינוח שם לוותר, ולהמשיך למקום אחר. אמנם הפעם לא היו שבאבניקים כמו בפעם שעברה, אבל כן היו כמה חובשי כיפה. ביציאה הבנו שזאת מכיוון שלמקום יש תעודת השגחה (לא כשרות חס וחלילה – במושג הזה אסור להשתמש).

החשבון יצא לארבעתנו – 399 ש"ח בלבד, אז עיגלנו אותו עם הטיפ על השירות המוצלח למעלה.

משם המשכנו רגלית לעבר פלורנטין לגלידה באניטה, כשבדרך כל המקומות היו עמוסים ומלאים, אפילו הביר סטיישן להפתעתי.

באניטה היו מלא אנשים, כשכל אחד מאיתנו לקח לו גלידה. הירושלמי שלקח 4 טעמים, התלהב במיוחד, כשבמשך שבוע אחרי לא הפסיק להזכיר לנו שהגלידה היתה לו ממש טעימה.

לסיכום: אחרי הביקור השני, הפעם עם חברים אחרים, אפשר לקבוע כנראה שכולם אוהבים טחינה. עם מנות יצירתיות, שירות ברמה ואווירה שמחה, בטחינייה מספקים את הסחורה. עוד שיפור בגזרת הבירה והשתייה וגיבורים יעופו גם בשבילה.

4 כוכבים בסולם עכברוש העיר – מומלץ לבקר

מהגברת הזקנה למשרת הנודע – אין כמו יפו בלילות

אין כמו יפו בלילות
אין כמו יפו בעולם
כשעוברות החתיכות
עם שפתיים צבע דם. ……

…..בוא נשתה חביבי בירה
כל אחד יגמור עשרים
ונראה אצל אלוירה
מה עושים החברים….

מתוך "אין כמו יפו בלילות" (חיים חפר)

זמן: יום שני בלילה, יולי 2018

מיקום: סמטת רבי חנינא, שוק הפשפשים, יפו-תל אביב

רקע היסטורי: הגברת הזקנה The Old Lady הינו בית אוכל / בר פיצה שנפתח לפני יותר מחצי שנה בפינת מרכזית בשוק הפשפשים היכן ששכן פעם בר הג'יבריש ואחרים. הפספטרו Paspartu (משרתו של פיליאס פוג מהספר "מסביב לעולם ב-80 יום") נמצא בהמשך אותה סמטה ולו יש כבר ותק של כ-5 שנים.

הסיפור: מפגש בירה עם החבורה מהעבודה הקודמת זו כבר מסורת. עם החברים מהעבודה הנוכחית זה היה יותר בעייתי לארגן מפגש שכזה, אבל בסוף זה הצליח. אחרי שחלק ניסו למשוך לראשון (?) התפשרנו על יפו, כשהבשלן העולה הציע את הגברת הזקנה שם הוא כבר בילה ונהנה.

הגענו אל המקום בטפטופים קצת אחרי 21:00, המקומות הרבים במתחם השוק היו מלאים בחלקם, כשהגברת הזקנה היתה יחסית די ריקה ולא היינו בטוחים אם נשב שם. בסופו של דבר כשהגיעו כולם החלטנו להישאר והתיישבנו בשולחן מוגבה בחוץ.

התפריט של המקום מכיל מבחר פיצות מעניינות, כשבגזרת השתייה יש מהחבית את נציגי טמפו הפשוטים – פאולנר, מכבי, גולדסטאר ו"לא מסוננת".

החברים הזמינו ביניהם כמה פיצות לחלוק, חוץ מ"שומר הכשרות והחדשנות המודרני" שלא הזמין מכיוון שיש שם פיצות שמערבבות בשר וחלב. הוא אפילו לא היה מוכן לאכול מהפיצה הטבעונית שהרכבתי לי (57 ש"ח כולל תוספת), כשבנוסף הזמנו גם כמה קנקני בירה לחלוק בהם מכבי (50) ופאולנר (70).

הפיצה הטבעונית היתה טעימה כשחיסלתי לבד את המגש הלא קטן, וגם החברים נהנו מהפיצות שלהם, כשהמקום והשוק מסביבנו המשיך להתמלא, אך לא הגיע למצב צבירה עמוס מדי.

הזמן חלף בלי ששמנו לב, כשהשעה היתה כבר 22:45 כשהחלטנו להמשיך ליעד אחר באזור ולכן שילמנו את החשבון.

עברנו בסמטה המקבילה להגיד לחבר אחר מזל טוב, כשחלפנו ליד האקבר והשאפה שהיו מפוצצים כפי שהם לרוב. הגענו אל הפספרטו שנמצא בקצהו של המתחם, זה לא היה מלא במיוחד ואנו התיישבנו שוב בחוץ בשולחן מוגבה.

שמחתי לגלות שתפריט הבירות מהחבית עבר שדרוג מאז הפעם האחרונה שהייתי במקום, כשחוץ מזה יש מגוון מרשים של בירות בוטיק שונות בבקבוקים, כולל ישראליות שעדיין לא יצא לי להכיר.

בעוד החברים הזמינו בירות יחסית סטנדרטיות בחרתי אני בירת שיטה סטאוט בבקבוק (32) של מבשלת שיטה מערד. זו היתה טובה =  מרירה כמו סטאוט, אך לא כמו גינס, עם טעמי קלייה.

תוך כדי ניגשה אלינו אשת מכירות צעירה וניסתה לעניין אותנו להתקין אפליקציה חדשה של Glassify – סורקים את תחתית כוס הבירה ומקבלים הטבות כלשהן בהמשך לפי כמויות השתיה. זה הסביר את המדבקות בתחתית הכוסות, אך לא את המודל העסקי של האפליקציה, שאותה להסביר לנו לא ידעה.

השוק מסביבנו נשאר די שוקק יחסית לאמצע השבוע ושעה שכזאת, ואנו שתינו לאיטנו בהנאה עד קצת לפני חצות.

לסיכום: לגברת הזקנה יש פיצה טובה, לפספרטו יש בירות – איכותיות ומגוון, כל אחד בפני עצמו נחמד אך שילוב ביניהם היה יכול להיות מצוין. מכיוון שהם אחד ליד השני (וליד מקומות רבים נוספים), כמה טוב שאפשר פשוט לעבור מכאן לשם.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר למתחם שוק הפשפשים – כדאי לבקר, רק לא בסופי שבוע (חמישי עד שבת) אז עמוס ביותר

ביר בזאר לוינסקי במונדיאל – מוכנים לרבע הגמר

על הביר בזאר בלוינסקי כתבתי כבר כמה ביקורות, ולא השתנה הרבה מהפעם האחרונה. אז למה אני כן כותב עליו פוסט? בגלל המונדיאל כמובן.

כשרוצים לראות משחק בחוץ עם חברים ולא בבית תמיד נשאלת השאלה איפה כדאי לקבוע – מקרן איכותי? אוכל ובירות ברמה? מקום עם אווירת כדורגל חמה? לא פשוט למצוא מקום שנותן מענה לכל השלושה.

הבעז"ב הציע שנצא לראות את בלגיה-יפן, משחק שעל הנייר לא נראה כזה מעניין אבל עדיין, ואני חיפשתי מקום שלא יאכזב כמו הארגז (מזל שאז לא באתי רק כדי לראות את המשחק).

אחרי בדיקות והתלבטויות החלטנו על הביר בזאר בלוינסקי, שם יש בירות טובות, אוכל, מקרן באיכות גבוהה כך בדף שלהם נכתב, ואווירה של פאב, כשליתר ביטחון הזמנתי מקום בפנים מול המסך.

הגעתי אל המקום, שהיה מלא רק בחציו (אולי בגלל האטרקטיביות של המשחק), קצת לפני 21:00 שם כבר חיכה הבעז"ב, במקום טוב כפי שהוזמן. הוא כבר היה בבירה הראשונה שלו ואני הזמנתי אחת גם כן. משום מה בגזרת הפיצוחים יש עכשיו רק גרעינים (פעם היו שם יותר דברים) אז ויתרנו על זה. הזמנו וחלקנו סנדוויץ שוק טעים, וסלט ביג לוינסקי סביר (יותר מדי כרוב, פחות מדי רוטב ודברים אחרים), בזמן שצפינו במחצית הראשונה, שהוקרנה אמנם במקרן איכותי, אבל לא המריאה לגבהים מיוחדים.

עם המחצית השנייה, וגם הבירה השנייה, החל המשחק האמיתי, יפן הובילה 2-0 תוך מספר רגעים. הבלגים לא נלחצו, ועם החילופים הנכונים, חזרו לעניינים (כשהבעז"ב שתה בינתיים גם בירה שלישית ונישנש סאלוף קראנץ'), עד הגול במתפרצת שהכריע את המשחק 3-2 לבלגיה בתוספת הזמן אחרי הדקה ה-90, בהחלט משחק מדהים.

אחרי המשחק יצאנו לסיבוב לילי באזור השוק ופלורנטין, בדרך נכנסנו אל הביר סטיישן, ששוב היה ריק, למרות מבחר הבירות המרשים.

בשורה התחתונה אם אתם מחפשים מקום טוב לראות בו את רבע הגמר או המשך המונדיאל, הביר בזאר בלוינסקי בהחלט מוכן (רק תבדקו אם הוא לא סגור בשישי בערב או בשבת). עם קצת יותר שיווק ומבצעי מונדיאל מיוחדים, יהיה שם גם הרבה יותר קהל.

 

 

 

באנה – לבוא גם בצהרים?

זמן: יום שני בצהרים, יוני 2018

מיקום: נחמני 36 (בין רוטשילד ליהודה הלוי), תל אביב

רקע היסטורי: באנה – BANA, מסעדה על טהרת אוכל מהצומח נפתחה לפני קצת יותר משנה, בלב תל אביב, ע"י צעירים תל אביביים עם רקע בתחום הקולינרי והבלייני.

הסיפור: העכברושית ואני חיפשנו מקום נחמד לצהרים, התלבטנו בין מספר אופציות, עד שהסכמנו שנינו על הבאנה – מקום שאהבנו בערב אך לא יצא לנו לנסות אותו בצהרים וגם עבר זמן די רב מאז בילינו בו לאחרונה, כשיום לפני כן שלחתי לשם חבר עם אשתו הטבעונית, כששניהם (אפילו שהוא ממש רחוק מהטבעונות), ממש נהנו מהארוחה.

הגענו אל הבאנה לקראת 13:00, והתיישבנו בשולחן זוגי בפנים. מלצרית צעירה הגישה לנו את התפריט, והסבירה לנו על המיצים/שייקים של היום, מהם החליטה העכברושית להזמין את השייק אבטיח ונענע (16 ש"ח).

בתפריט הצהרים יש דיל של 69 ש"ח – מנה קטנה (קערית), מנה גדולה (צלחת), שמגיע עם לחם כוסמין מלא, טחינה ועגבניות צלויות, או דיל של 59 ש"ח – אותו הדבר רק בלי המנה הקטנה, כשמכל סוג יש 6-8 אפשרויות. חוץ מזה יש גם שתי מנות עקריות פטריות צלויות ולא בורגר שלא באות כחלק מהדיל.

הלא בורגר (55) קרץ לנו, אז הזמנו אותו בתוספת פטריות יער (6), ובנוסף הזמנו את הדיל הגדול של ה-69, עם קערית סלק שרוף וצלחת קיש קשיו קישואים.

נהנינו לשבת הנעים והירוק בזמן שהמתנו, כשלידינו זוג צעירות אמריקאיות (עולות חדשות או משהו בסגנון), נהנו מהאוכל, כשהותיקה יותר לימדה את הצעירה משפטים בעברית.

כעבור 10 דקות קיבלנו את הלחם כוסמין לשולחן, זה היה גדול ומשביע גם לבדו והשתלב היטב עם הטחינה החלקה, החצילים והעגבניות.

קערת הסלק השרוף הגיעה עם נקטרינות ואפרסק על קרם קשיו ועם עלים – מנה מתקתקה, חמצמצה, מרעננת וטעימה ביותר, כשהעכברושית התעקשה שאשאיר לה את החתיכה האחרונה.

הקיש קשיו קישואים (צלחת) היה פריך או אולי נימוח (לא יודע איך לתאר את זה), מתוק-מלוח, כשבניגוד לקישים טבעוניים אחרים, לא התפורר, התפרק או נמרח בנגיעה, כשהפעם העכברושית קצת התעצבנה שהשארתי לה יותר מהבצק שבקצה ופחות מהמילוי היותר טעים.

הלא בורגר, שמוגש עם תפודים ומטבלים טעימים ואותו חלקנו, היה באמת עסיסי, כשבתוכו קציצת מבטטה צלויה ועדשים,  בהחלט לא נסיון לחקות בורגר בשרי רגיל.

החלטנו להתפנק גם בקינוח – גלידוניות קשיו וניל (20), גרסה קצת שונה לשלגון המצוין אותו כבר אכלנו בערבים.

החשבון יצא 166 ש"ח בלבד לארוחה טעימה ומשביעה כולל קינוח ושתייה.

לסיכום: בבאנה יודעים לעבוד עם חומרי גלם איכותיים וגם להיות יצירתיים כך שהכל יוצא טעים, גם בצהרים ובערבים.

4.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – מומלץ בחום לבקר (הטבעונית הטובה בעיר לטעמי), גם הלא טבעונים יכולים בקלות להתחבר