הרצל16 – מעליה וקוץ בה?

זמן: יום רביעי בערב, יוני 2019

מיקום: הרצל 16, תל אביב

רקע היסטורי: הרצל16 Herzl16בר, בית קפה, לאונג', ביסטרו וגם מסעדה בסגנון יפני (דיסקו טוקיו), נפתח לפני כשנה וחצי על ידי קבוצת R2M (רותי ומתי ברודו – בראסרי וכו') במקום רוטשילד 12 שנסגר עקב הריסת הבניין שבו שכן. בחצר הפנימית של הרצל 16, שהוא מבנה לשימור, יש גם את המעלית הראשונה בתל אביב, ושם פעל בעבר גם בר "המעליה".

הסיפור: העכברושית ואני יצאנו לדייט בלי מקום מוגדר. התחלנו באזור לוינסקי, שם חלפנו ליד פיצה LILA בסמטה, שהיתה מפוצצת. לא התחשק לנו פיצה אז המשכנו ללכת לכיוון רחוב הרצל אל ההרצל16 שהיה ברשימה שלי.

למי שלא מכיר את ההרצל16, מדובר במקום גדול, עם חצר פנימית מקסימה בה הרבה צמחיה וגם המעליה, בר פנימי וכאמור חצר אחורית.

בגלל שהיה זה יום רביעי, לא היה תור מיוחד בכניסה. המארחת בהתחלה רצתה להושיב אותנו בשולחן בחצר האחורית, אך שם מעשנים, אז חיכינו בכניסה עוד מספר דקות עד שהתפנה לנו שולחן קטן בחלל של הבר.

כבר בהמתנה נהנינו מהוייב של המקום, הפלייליסט והסאונד המצוין. גם תפריט האוכל (היומי) והמשקאות נראו מעניינים – עם מבחר מנות, קוקטיילים, יינות ועוד.

הרצל16 – תפריט אוכל

הרצל16 – תפריט יינות

הרצל16 – בירות, קוקטיילים ומשקאות

לקח טיפה זמן עד שהצלחנו לקבל תשומת לב של אחד המלצרים. וכשזה הגיע הזמנו 3 מנות לנשנש – כבושים יפנים (13), תפוחי אדמה מטוגנים בלי הרוטב החריף (24), וכרובית על הרובטה במיסו אגוזי לוז וקרם קייל שרוף (58)

העכברושית התלבטה לגבי הקוקטיילים והזמינה Jasmin Niban בהמלצת המלצר (48). במקום יש בירה מיוחדת של מלכה (חיטה), אבל לי התחשק IPA אז הזמנתי את הברודוג דווקא (32).

קיבלנו לשולחן קודם כל את החמוצים היפנים (הסלק הדק היה נהדר) ותפוחי האדמה עם קטשופ במקום הרוטב. לא מנות מיוחדות אבל עשויות היטב וטעימות.

גם השתייה הגיעה, כשהעכברושית אהבה את הקוקטייל המתקתק חמצמץ שלה. התמחור של הבירה, אפילו שזאת ברודוג, היה קצת מוגזם, כשזו הוגשה בכוס של בערך שליש.

גם המנה של הכרובית שהגיעה היתה טעימה מאוד. הכרובית היתה רכה ופריכה במידה הנכונה, וגם המיסו השתלב איתה היטב. אך גם במקרה זה 58 ₪ לכרובית בסה"כ גם כן מוגזם.

המשכנו ליהנות מהמקום כשמסביבנו באו והלכו מבלים ללא פילוח אחיד. כשסיימנו לאכול ולשתות בנחת התלבטנו האם להישאר לקינוח או להמשיך למקום אחר. בסופו של דבר בחרנו לנסות את הקינוח הטבעוני של המקום – קרם קוקוס עם שקדים קלויים ומשמש צלוי, שבדיעבד לא הותיר רושם מיוחד.

השעה לא היתה מאוחרת מדי אך אנו נאלצנו לסיים ואחרי שהצלחנו לקבל שוב תשומת לב ממלצרית אחרת שילמנו את החשבון (הלא זול) ונפרדנו מההרצל16 לשלום.

לסיכום: כשמקצוענים כמו רותי ומתי ברודו פותחים מקום בלוקיישן שכזה, אין ספק שכזה הוא יהיה. עיצוב, אווירה, מוסיקה וסאונד משובחים, אוכל ומשקאות מושקעים ומדויקים, כשהקוץ היחיד הוא המחירים הגבוהים.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר, רק קחו בחשבון את העומס בסופי שבוע והמחירים

מודעות פרסומת

א-לה רמפה – עסקים כרגיל

זמן: חמישי בערב, מוצאי יום העצמאות, מאי 2019

מיקום: העמל 21, תל אביב

רקע היסטורי:  א-לה רמפה (Alla Rampa) בר-מסעדה חצי מחתרתי, נפתח במיקום לא שגרתי (באזור דרום רחוב שוקן) לפני יותר מ-6 שנים ע"י שני שותפים מתחום האומנות, להם גם רקע בתחום הקולינרי, כשמדי פעם נערכים במקום אירועי אומנות ומוזיקה שונים.

הסיפור: הא-לה רמפה הוא מסוג המקומות הלא מיינסטרימים והשגרתיים שאני אוהב לחזור אליהם מדי זמן מה (וגם להמליץ לאחרים). לאחרונה ביליתי שם לפני חצי שנה בחבורה (פוסט לא פורסם), וכשקבעתי לצאת עם העכברושית לדייט ולא מצאתי מקום מעניין אחר, שריינתי לנו שולחן שם.

הגענו אל המקום, שנמצא באזור קצת מפוקפק בלילות, בשעה 21:00. למרות שהיה זה מוצאי יום העצמאות, לא נרשמה תכונה מיוחדת במקום או בקהל. הובלנו לשולחן בחוץ על הרמפה מצד ימין, שם על השולחן היו מונחים מפתחות וטלפון נייד מהעידן שלפני הטלפונים החכמים, שכאילו נשכחו, גימיק נחמד שיכול לגרום לבלבול ולהעלות חיוך אצל המבלים.

בעוד אנו מעיינים בתפריטי האוכל והמשקאות, שלא השתנו בשנתיים וחצי האחרונות (חוץ מהמחירים שעלו בשקל, שניים לחלק מהמנות), התברר לנו שמסביבנו מעשנים. למרות שמדובר במקום פתוח, העשן הגיע אלינו עם הרוח, אז עברנו לחלק השני של הרמפה, שם מרווח ומאוורר יותר (אפשר גם לשבת בפנים שם בכלל לא מעשנים).

א-לה רמפה תפריט אוכל

בגזרת השתייה הזמנתי חצי נגב אמבר אייל (34 ₪) והעכברושית הזמינה שליש ווסטונס (27), בעוד שבגזרת האוכל התלבטנו כרגיל. העכברושית החליטה להזמין פסטה ארטישוק (56) ואני החלטתי לנסות את האינדונזיד (58) אותו לא יצא לי לנסות אף פעם. את המנות העיקריות החלטנו ללוות עם סלט באגס באני בזירת רצח (44) שהיה לנו טעים מאוד בפעמים קודמות.

השתייה הגיעה כעבור כמה דקות, כשאת הבירה חזרו להגיש בצנצנות.

הסלט הגיע 2 דקות לאחר מכן, והיה מרענן וטעים כמו בפעמים קודמות, עם הדם (הסלק) הנוטף מתחת לכל הירקות.

המנות העיקריות לא אכזבו אף הן, כשהעכברושית היתה מרוצה מהפסטה שלה, וגם אני שבעתי מהתבשיל העשיר (שהיה יכול להיות רק קצת יותר פיקנטי).

המקום מסביבנו לא היה מלא, כשלא היתה איזושהי הופעה או משהו מיוחד הפעם. בסביבות 22:00 כבר היינו אחרי האוכל כך שהחלטנו להזמין גם קינוח – היחידי שאפשר טבעוני – בננה מקורמלת עם השמנת בצד (38).

דווקא הקינוח השאיר לנו טעם חמוץ בפה (ולא בגלל השמנת אותה כמובן לא אכלתי), כשקיבלנו 3 חתיכות בננה לא הכי טעימות, עם סוכר שרוף עליהם, בתמחור מופרז יחסית לתמורה.

החשבון יצא 257 ש"ח, כשבדרך החוצה מין האזור, היה אפשר לצפות באלו שעובדים/ות שם שעות נוספות.

לסיכום: גם ביום העצמאות בא-לה רמפה העסקים כרגיל, כשלא ניכר שינוי משמעותי מבילויים קודמים. המיקום הנידח והקצת מפוקפק מבטיח שהוא לא יהפוך למקום מיינסטרימי בורגני, אבל גם מקום שכזה צריך מדי פעם לחדש ולרענן קצת את התפריטים (ולא רק להעלות את המחירים).

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

בושוויק – פס ייצור

זמן: יום רביעי בערב, אפריל 2019

מיקום: נחלת בנימין 28, תל אביב

רקע היסטורי: בר הבושוויק Bushwick, נפתח בקיץ 2018 כשיתוף פעולה בין רשת המלונות אטלס לה מלון בוטיק צמוד – Fabric – וקבוצת האימפריאל. המקום פועל במהלך שעות היום כבית קפה ובלילה כבר קוקטיילים כמובן.

הסיפור: הבושוויק היה ברשימה שלי עוד לפני שנפתח רשמית (גם בגלל ההמלצות על המנות הטבעוניות שלו). מאז חלפתי ליד מספר פעמים אך לא יצא לי לבלות בו.

הבחירות כבר עברו ומכיוון שהעכברושית ואני לא יצאנו זמן רב לבר קוקטיילים, החלטתי שננסה את הבושוויק שם לשמחתי היה הפעם מקום פנוי בשעה נוחה.

הגענו אל המלון/בר בשעה היעודה – קצת לפני 21:00, כשהמארחת הובילה אותנו לשולחן שנשמר לנו. המקום מואר בתאורה עמומה וצבעונית, שמתאימה לבר של בית מלון עם ניחוחות מחו"ל. קהל המבלים היה מבוגר ברובו, כשמהדלת שפתוחה אל החצר האחורית הגיעו אלינו ניחוחות עשן ודברים אחרים.

מלצר צעיר הביא לנו את התפריטים. בגזרת המשקאות אפשר למצוא 2 בירות סטנדרטיות מהחבית, עוד 3 בבקבוקים, יינות ומגוון קוקטיילים כמובן – של הבושוויק, האימפריאל וקוקטיילים קלאסיים (טווח מחירים של 48 עד 58 ₪). בגזרת האוכל יש 13 מנות, עם ייצוג יפה לצמחוניות וטבעוניות, כשגם כאן רובן באזור ה-50 ₪ למנה.

בושוויק – תפריט קוקטיילים

בושוויק – תפריט קוקטיילים

בושוויק – תפריט אוכל

ניסינו להתייעץ עם המלצר לגבי הקוקטיילים, אך זה לא עזר לנו יותר מדי. העכברושית בחרה להזמין את ה Sweet Caroline – מורכב ומתקתק בדיוק כמוה (54), בעוד שאני הזמנתי את ה Junk Shop – פירותי חמצמץ ומעושן כמעט כמוני (48).

באנו רעבים אז הזמנו את כל המנות הטבעוניות – ברוסקטת "חלומי" טבעונית (36), סלט עלי חסה ואנדיב (48), קטניות מונבטות עם "לבנה טבעונית" (48), פפרדלה עם קרם קשיו וירוקים (54) וגם לחם לעכברושית (14).

העכברושית בקושי הספיקה ללכת לשירותים ולחזור וכבר קיבלנו במהירות שתי מנות לשולחן, עוד לפני הקוקטיילים משום מה. הברוסטקת "חלומי" שהיתה מצוינת עם שילוב טעמים של מתוק, מלוח וקצת ספייסי, ומנת הפפרדלה שהיתה אף היא טובה מאוד – פסטה טובה, קרם קשיו טעים והרבה ירוקים פריכים ועסיסיים שהשתלבו היטב.

הקוקטיילים הגיעו רק עם המנות הבאות והיו מדויקים ונחמדים אך לא השאירו רושם מיוחד.

מנת הקטניות המונבטות היתה סבירה בלבד, כשהלבנה הטבעונית לא הורגשה יחסית. גם סלט החסה ואנדיב היה די רגיל ולא מלהיב. בדיעבד שתי המנות הנ"ל היו מיותרות, במיוחד שהן יקרות.

למרות שהמקום באמת ידידותי לטבעונים, באופן מפתיע דווקא אין משהו מתאים בגזרת הקינוחים. מכיוון שסיימנו שם די מהר (בקושי שעה), החלטנו ללכת לקינוח במקום אחר. שילמנו את החשבון שיצא לא זול כלל (299 ₪) וצעדנו משם אל נווה צדק למשק ברזילי.

התיישבנו בשולחן קטן בחוץ והתלבטנו בין הקינוחים הטבעונים השונים. חיפשנו משהו שוקולדי ובהמלצת המלצרית הזמנו עינוגי שוקולד (42), מנה שבעצם הורכבה מ-3 קינוחים שוקולדים (לא היה ברור כך מהתפריט) – שניים מתוכם מאוד מוצלחים ואחד, סוג של עוגת שוקולד, פחות מלהיב.

לסיכום: הבושוויק הוא עוד בר קוקטיילים מקצועי ומהוקצע כצפוי מחבורת האימפריאל. בסך הכל אפילו שמדובר במקום טוב אם כי לא זול, המהירות וחוסר היחס האישי גורמים קצת לתחושה של בילוי בסוג של פס ייצור ולא של מקום מגניב עם אווירה (כמתבקש מהשם של השכונה).

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר, יש גם הפי האוור עד 20:00 אם זכרוני אינו מטעני לבילוי זול יותר

אנסנטסיה – בסוף יהיה טוב

ביקורת אחרונה משנת 2018 שחלפה לה, מאחל לכולנו ששנת 2019 תהיה מוצלחת בכל התחומים

זמן: יום שלישי בערב, דצמבר 2018

מיקום: פרישמן 54 פינת ריינס, תל אביב

רקע היסטורי: אנסטסיה נפתחה לפני יותר מ-4 וחצי שנים כבית הקפה הטבעוני הראשון בעיר ואחת מחלוצי המקומות הטבעונים בעיר באופן כללי.

הסיפור: כטבעוני זה כמעט 7 שנים יוצא לי לא מעט לאכול במקומות טבעוניים איכותיים ביניהם האנסטסיה, אלגריה, הרצוג, באנה, משק ברזילי ואחרים, אך לרוב אני לא רושם עליהם אלא אם הם חדשים, מחדשים או שזה כחלק מבילוי לילי.

כשהגיע הזמן לגבות את התשלום מהבורגנית מהפרובניציה על ההתערבות שלנו והיא הציעה שנלך לאנסטסיה, בה יצא לי כבר להיות מספר פעמים בשעות הבוקר והצהרים אך לא בערב, הסכמתי בשמחה.

הגענו אל המקום הפינתי בסביבות 20:00. למרות שהיו כמה שולחנות פנויים, התברר שאלו מוזמנים ושיש רשימת המתנה. מכיוון שלא הזמנו מקום מראש החלטנו לחכות בסבלנות. ההמתנה היתה לא קצרה, כשבינתיים השולחנות הפנויים פשוט חיכו ריקים לשעת ההזמנה ואליהם הצטרפו גם נוספים, אם תשאלו אותי מדובר בבעיה תכנונית/תפעולית. היה אפשר להציע איזה משקה קטן או משהו לממתינים.

לבסוף כעבור כמעט חצי שעה, הגיע תורנו כשהתפנה שולחן במרפסת העישון הפתוחה. המארח אמר שלא מעשנים שם ושכדאי לנו לקחת את ההצעה, וכך עשינו.

מכיוון שניצלנו את ההמתנה הממושכת לעיין בתפריט, לא התלבטנו יותר מדי והזמנו כמה מנות במהירות – שקית ירוקים (41 ש"ח), סלט לוביה מונבטת על בטטה צלויה (52), פאייה דלועים (64) ופאי חקלאים (62). על השייקים המשובחים של המקום ואלכוהול ויתרנו כדי להשאיר יותר מקום לאוכל.

אנסטסיה – תפריט אוכל

אנסטסיה – תפריט בוקר, כריכים וסלטים

למרות שבשולחן אחד התחילו לעשן, בגלל שהמרפסת פתוחה, האוויר נשאר נקי יחסית. אבל מכיוון שהיה לנו קר ביקשנו שיעבירו אותנו פנימה אם זה אפשרי. בינתיים חלק מהשולחנות המוזמנים סוף סוף אוישו, לשמחתנו נשאר שולחן אחד פנוי בשבילנו ואליו עברנו.

רק אחרי כחצי שעה התחילו המנות לזרום לשולחן. ראשונה הגיעה מנת הירוקים – ירקות טריים ועסיסיים צלויים ובהם ברוקוליני, קייל, אספרגוס, באקצ'וי, תירס (שהיה קצת מיותר דווקא) ועוד. מנה מצוינת, ירקות טובים קשה להרוס.

בעקבותיה הגיעה המנה של שעועית הלוביה – סלט ענקי של לוביה מונבטת, המון ירוקים והפתעות, בשילוב בטטה צלויה מתוקה (משהו שרץ חזק בעיר) – מנה נהדרת גם כן לכל הדעות.

בעוד אנו מנסים לסיים את המנות הראשונות הגיעו גם המנות העיקריות. הפאייה דלויים עם האורז והארטישוק היתה מנה ענקית וטעימה.

הפאי חקלאים – תבשיל עדשים שחורים עם גריסי פנינה ועוד, היה נחמד ותו לו (בדיעבד היה אפשר לוותר עליו בהתחשב בגודל המנות האחרות).

לא הצלחנו לסיים את הכל מהצלחות, אך לא ויתרנו על הקינוחים, כששמנו את עינינו על קינוחי ה- Raw. בעקבות המלצת המלצרית ויתרתי הפעם על הטירמיסו הטבעוני, כשהזמנו את השוקולד פיסטוק (38) והוניל אוכמניות כחולות (39) – שתי מנות מצוינות.

מפוצצים ובסופו של דבר מרוצים הזמנו את החשבון שאפילו יצא יחסית סביר (296 ₪) לכמות ואיכות האוכל שקיבלנו, אותו זכתה הבורגנית מהפרובניציה לשלם – היה שווה לנצח בהתערבות.

כשהלכנו משם על דיזנגוף עברנו ליד ה Cookeez שנראה היה סגור לצמיתות.

לסיכום: בשורה התחתונה באנסטסיה יש אוכל מצוין (אותו יאהבו גם הלא טבעונים לדעתי), כשמספיק אפילו להגיע רק בשביל הקינוחים. חבל רק שהתכנון והתפעול (שולחנות, זמן הגשה) לא מספיק תומכים.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר, בשעות לא עמוסות מומלץ יותר

 

אבוקדה – האם זה כבר בשל?

זמן: יום חמישי בלילה, דצבמבר 2018

מיקום: לילינבלום 39, תל אביב

רקע היסטורי: אבוקדה Avocada הינה מסעדה שמוקדשת לאבוקדו, כמוה יש כבר כמה בעולם (טוקיו, אמסטרדם, ניו יורק ועוד). המסעדה נפתחה לפני כחודש, כשעל התפריט אחראי השף טל דדון שבעברו זכאים, ננוצ'קה ואנסטסיה, אך הפעם המקום הוא לא טבעוני בלבד.

הסיפור: כשהייתי צעיר יותר ממש לא אהבתי אבוקדו, רק בצורתו כמרכיב בגווקאמולי אולי. אך עם השנים הטעמים משתנים והיום אני דווקא אוהב אותו וכמוני גם העכברושית, לכן כשנפתח האבוקדה היה זה רק טבעי שנצא לשם לדייט זוגי בהקדם.

הלכנו ברחובות ההומים של תל אביב בלילות חמישי, כשהגענו אל המקום לקראת 21:30. המסעדה היתה מלאה (אי אפשר להזמין מקום מראש), אז התיישבנו בינתיים בשולחן קטן בחוץ ועיינו בתפריטים עד שיתפנה לנו מקום על הבר בפנים.

לאבוקדה יש שני תפריטי אוכל – אחד ללא מוצרים מהחי (כלומר טבעוני) ואחד רגיל שכן כולל כאלו לחלשים. כל אחד מהם מכיל שתי מנות ראשונות, שלוש-ארבעה מנות עיקריות וקינוח אחד או שניים. חוץ מזה יש גם תפריט ספיישלים וכמובן גם תפריט משקאות עם יינות, קוקטיילים מעניינים ואפילו כמה בירות מהחבית.

אבוקדה – תפריט ללא מוצרים מהחי

אבוקדה – תפריט

אבוקדה – תפריט ספיישלים

התלבטנו והתייעצנו עם המלצרית מה להזמין (אגב גם לפה הקידמה הגיע בצורת טאבלטים – כבר מקום שלישי בעיר בחודש האחרון שבכך נתקלתי). בסוף בחרנו מהספיישלים את הברוסקטת פטריות (57 ₪) והסביצ'ה (48) ששתיהן טבעוניות. ומהתפריט הרגיל (הטבעוני) את הראשונה (24) וחצי מנה מגי ושרי (34). בדיוק שסיימנו את ההזמנה על הבר מקום התפנה (וטוב שכך, כי היה פחות נעים עם המעשנים בחוץ), אז עברנו פנימה והשלמנו את ההזמנה של המשקאות דרך הברמן – דאקירי אננס (42) לעכברושית, גרין ליף (44) בשבילי.

האווירה בפנים היתה קלילה ונעימה, כשדי הרבה מלצריות יחסית, עם סוודרים די דומים כולן, באו והלכו כל הזמן. הברמנים נראו די דומים עם הזקנים, ודווקא במטבח היה דווקא צוות מגוון לחלוטין.

עברו פחות מ-10 דקות עד שהמנות התחילו להגיע לשולחן. ראשונה הגיעה דווקא מנת הברוסטקת פטריות – כשמה כן היא, ברוסקטה ועליה טחינה, הרבה סוגי פטריות טעימות עשויות היטב וחתיכות אבוקדו כמובן. מנה שממנה העכברושית התלהבה – המוצלחת ביותר לטעמי וטעמה. איתה הגיע גם הדאקירי של העכברושית שהיה מתקתק וחמצמץ בדיוק כמו שהיא אוהבת.

אחריה הגיעה חצי מנת המגי ושרי – מיקס של עגבניות, עם חתיכת אבוקדו גדולה בפנים, שומשום שחור, בצל וקצת עלים, ששחו ברוטב טחינה ומקדמיה דליל. העכברושית לא התלהבה מההמנה, כשהיה אפשר להפחית או לשנות את הרוטב למשהו ע"ב שמן זית, בלסמי, חרדל ולימון שהיה עובד טוב יותר לדעתי.

עוד כמה דקות חלפו וגם הקוקטייל שלי הגיע והיה נחמד, ואיתו גם יתר המנות.

ראשונה – לחם מחמצת ולחם לבן קלוי עם קצף (?) עגבניות וטחינה אבוקדו (העכברושית פחות אהבה), שעליה אין יותר מדי מה לכתוב.

סביצ'ה – קינואה שחורה עם חתיכות אבוקדו, אננס, פפאיה, עלים, ששחו בקרם מקדמיה עם רטבים חמוצים. מנה מתוקה חמוצה ודי טעימה, אך שוב קצת יותר מדי רוטב דליל, שרובו נשאר בצלחת.

לקינוח העכברושית הזמינה את הפנקייק (36), שאינו טבעוני, אך איתו באה גלידה אמריקאית עם אבוקדו שדווקא כן. הגלידה הגיעה די מהר והיתה קלילה, מתוקה וטעימה. הפנקייק התעכב קצת, אך הגיע לבסוף והיה די גדול וחביב – העכברושית כבר אכלה יותר טעימים ומפנקים, כשהרוטב הדרים ורימונים היה לדבריה טעים.

החשבון יצא 280 ₪, לא נורא יחסית.

לסיכום: לאבוקדה יש קונספט מעניין ומרענן, במיוחד למי שאבוקדו אוהב. האווירה והשירות טובים, כשיש מנות יותר מוצלחות, אך יש גם כאלו שקצת פחות מלהיבות.

מכיוון שיש כבר מקום מוצלח לא הרחק משם עם קונספט של טחינה (הטחינייה), אפשר לשלב אותה בצורה קצת פחות דומיננטית בתפריט.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר לאבוקדה – אפשר לבקר, ממליץ לחכות עוד קצת עד שיבשיל לגמרי

Opa – זה מורכב

זמן: שני בערב, אוקטובר 2018

מיקום: החלוצים 8, שוק לוינסקי, תל אביב

רקע היסטורי: מסעדת Opa (הסבר על השם בהמשך) נפתחה ממש עכשיו (לפני שבוע בערך למיטב ידיעתי), ע"י השפית שיראל ברגר, שברזומה שלה נמצאת גם מיס קפלן עם נקניקיית הגזר המפורסמת. האוכל במסעדה מבוסס על צמחים אורגנים בקונספט של Farm to Table, עם בישול ארוך, תסיסה ועוד שיטות בישול מעניינות.

הסיפור: העכברושית ואני קבענו דייט אחרי הרבה זמן שלא יצאנו ביחד רק שנינו, כשכמה ימים קודם נתקלתי פתאום בידיעה על פתיחתה של ה-OPA של שיראל ברגר, שאת המנות שלה, אחרי שמיס קפלן נסגרה, רציתי לנסות בימי ראשון הטבעוניים בפרנצ'57 ז"ל, אך הדבר לא יצא לי.

הגענו אל המקום שנראה מרשים כבר מבחוץ קצת לפני 21:00. גם מבפנים המקום נראה מוקפד ומזמין, עם מטבח שקוף, תאורה מעומעמת ותחושה כאילו אנחנו יושבים לארוחה אינטימית בחדר האוכל בביתו של שף פרטי, כשברקע התנגנה מוסיקה מעורבת של רית'ם אנד בלוז משנות ה-60 ועוד כל מיני שירים מוכרים בסגנונות אחרים.

מארחת חייכנית ואדיבה הושיבה אותנו בשולחן קטן בצד, והמלצר הגיש לנו את התפריטים. תפריט האוכל מכיל 7 מנות ו-3 קינוחים, כשהמלצר הסביר לנו שמומלץ לזוג להזמין בין 4 ל-6 מנות, ושיש גם אפשרות לשלם 320 ש"ח ולקבל את כל המנות מהתפריט וקינוח אחד. תפריט האלכוהול מכיל בעיקר מגוון רב של יינות מגוונים, בכוסות או בקבוקים.

שאלנו את המלצר גם לגבי השם שלא היינו בטוחים מה מאחוריו. התשובה די פשוטה – Opa זה סבא בגרמנית, כשאל השם התחברו השפית והבעלים.

כל המנות נראו מעניינות אז חשבנו ללכת על הדיל שהמלצר הציע. אך מכיוון שנרתענו מהגויאבה ולא רצינו לאכול סתם יותר מדי, החלטנו לוותר על הדיל ולהזמין רק 4 מנות – דלעת (62 ש"ח), ארינג'י (67), ארטישוק ירושלמי (63) ולחם (23).

המלצר הציע לנו ללוות את הארוחה עם יין, ולכן טעמנו סלקטו קיאנטי, ממנו הזמנו שתי כוסות (36 כ"א).

חיכינו לבאות, כשבאותו הרגע קיבלנו שיחה מעוררת דאגה מהבית והתלבטנו מה לעשות. החלטנו לחכות כמה דקות וביקשנו בינתיים לעצור את הכנת המנות. לשמחתנו הדברים הסתדרו תוך כמה דקות, והחלטנו להישאר וליהנות.

המנות החלו לזרום לשולחן די מהר, כשהלחם החם והפריך הגיע ראשון עם צלוחית שמן זית והיה מצוין.

בעקבותיו הגיעה מנת הארינג'י – פטריות יער עסיסיות ובשרניות עם קרם שיטאקי טעים (אותו ניגבנו בסוף גם עם הלחם) וצ'יפס טפיוקה. מנה טובה אך קטנה.

רק סיימנו את הפטריות והגיעה מנת הדלעת – ריבת דלעת מעושנת במייפל עם כל מיני רכיבים מעל ומסביב. גם כן לא יותר מדי גדולה, לדעתי טובה אך העכברושית פחות התחברה.

מנת הארטישוק הגיע עם חרדל מיובש, נענע ועוד. הרכיבים קצת פחות התחברו פיזית ביחד אבל הארטישוק עצמו היה טעים.

בשלב זה בארוחה פתאום הוסיף לנו המלצר כסא נוסף לשולחן, ואנחנו חיכינו להפתעה שלא הגיעה.

מכיוון שהמנות לא גדולות (בלשון המעטה), לא היינו מפוצצים אז החלטנו להזמין מנה נוספת – שזיף (42), מנה בה העכברושית חשקה מלכתחילה, בה המרכיבים החמוצים, מתוקים ותוססים השתלבו היטב.

התלבטנו לגבי הקינוח, כשלבסוף בהמלצת המלצר הזמנו את הנקטרינה (36) – פרוסות דקות של נקטרינה עם ריבת נקטרינה חמוצה וגלידה תמר ברהי-קפה. הגלידה לבדה היתה קצת אנמית, אך השילוב עם החמיצות של הריבה היה מוצלח.

החשבון יצא 365 ש"ח לפני שירות. בהחלט לא זול, מה שהעלה את השאלה האם במסעדת גורמה עדיף לקבל כמות גדולה (שאז תמיד יוצאים מפוצצים) פחות איכותית או אוכל אורגני ואיכותי אבל מעט יחסית (בתנאי שעדיין יוצאים שבעים).

מכיוון שהיינו כבר ליד קפצנו לזמן קצר אל הביר בזאר, שהיה ריק כמו בפעם שעברה. למה? בשביל ההולי פרוט המעולה, כשעל הדרך הצטרף אלינו חבר לעבודה.

לסיכום: ה-Opa היא מסעדת שף טבעונית וכמו מסעדות שף לא טבעוניות זה אומר שהדברים בה מורכבים. מצד אחד זהו מקום מקצועי ומזמין עם אוכל איכותי ויצירתי אך מצד שני המנות לא גדולות ודי יקרות.

העכברושית אהבה יותר את הבאנה, והלא טבעוניים עלולים להתקשות, אך מבחינה טבעונית מדובר במסעדה בקצה של הסקאלה. כדאי לפחות ללכת לשם פעם אחת בזוג או שלישייה, ובשביל הנסיון והחוויה לקחת את התפריט המלא שבמבצע.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר (כנראה שנחזור בעוד מספר חודשים כשיתחלפו חומרי הגלם העונתיים)

מקונג – לכתוב או לא לכתוב? זאת השאלה!

זמן: יום חמישי בערב, ספטמבר 2018

מיקום: נחלת בנימין 36, תל אביב

רקע היסטורי: המקונג (Mekong) נפתחה לפני כשנה ומשהו כמסעדת פופ אפ אסייאתית של בר היין ברוט שנמצא בהמשך הרחוב במקום האקסטרה ברוט, ובעקבות ההצלחה נשארה שם לעבוד.

הסיפור: אל המקונג נכנסתי בכלל עם הבעז"ב לפני כ-3 חודשים, שנמאס לנו בפורט סעיד להמתין, כשהתפריט נראה מעניין ומזמין (בסוף ישבנו בתאילנדית בהר סיני בגלל שהמקונג היה ריק מדי).

אחרי שחגגנו לפלפלית יום הולדת מוצלח בטחינייה, חיפשנו מקום נחמד לחגוג לראשוני הפעם בדאבל דייט כמו אז, כשעל מקונג נפלה הבחירה.

הגענו אל המקום לקראת 21:30, שם כבר ישבו הפלפלית והראשוני בשולחן קטן (שהוזמן מראש ליד הכניסה). הפעם המקונג, שאינו גדול במיוחד, היה כמעט מלא, כשבאוויר נישא ריח בישול חזק ולא כל כך נעים (רוטב דגים?) של אחת המנות כנראה (חזר בהמשך מספר פעמים).

המלצר הביא לנו את התפריט, ומכוון שהשעה היתה כבר די מאוחרת רצינו בזריזות יחסית להזמין. רוב המנות בתפריט חריפות, והעכברושית חיפשה מנה שהיא פחות. בסוף אחרי התלבטויות החלטנו לפתוח בסום טאם מלפפונים טבעוני (32 ש"ח), סלט פאפיה בגרסה הלא טבעונית (42), כשלמנות העיקריות הזמנו העכברושית ואני לחלוק – קארי ירוק טבעוני (68), בון דאו פו (58) ובאו מי טופו (52) צמחוני רק בשבילה. הראשוני והפלפלית הזמינו לחלוק ביניהם את המרק פו והקארי הבורמזי (62).

בגזרת השתייה הזמין הראשוני בקבוק סינגה (28), כשהזמנתי בנוסף לנו לנסות קוקטייל ספייסי קולדה (38) – אותו דבר כמו פינה קולדה רק עם טוויסט של צ'ילי. זה היה מתקתק, טעים ולא חריף (אולי רק טיפה דליל), כך שהבנות הזמינו ממנו שתי מנות נוספות.

לא עבר זמן רב מדי עד שהמנות הראשונות הגיעו. הסום טאם מלפפונים היתה מנה חריפה וטעימה, כשלא נשמעו הערות מיוחדות לגבי הסלט פאפיה לטובה או לרעה.

גם המנות העיקריות לא התעכבו יותר מדי. המנה של העכברושית – באו מי טופו, היתה בעצם בגט עם טופו וכל מיני בפנים, אך היתה חריפה מדי בשבילה, כך שאחרי ביס או שניים עליה היא ויתרה.

הקארי הירוק הטבעוני לא היתה חריפה דווקא, אבל גם לא מיוחדת מדי.

הבון דאו פו, פרוסות טופו עם איטריות אורז ועוד, היתה גם היא די סתמית, בלי יותר מדי טופו, וחריפה מדי לעכברושית. בעקבות כל החריפות היא ביקשה מהמלצר חתיכת בגט קטנה בלי כלום כדי להרגיע אותה. אך זה אמר משום מה שהדבר לא אפשרי (למרות שכאמור יש מנה עם בגט בתפריט), והציע שתזמין אורז כתחליף.

המנות של הפלפלית והראשוני גם לא הלהיבו במיוחד. בעוד הקארי הבורמזי היה להם טעים, מרק הפו היה חסר טעמים, למרות שהוסיפו לו תיבול רב מהצנצנות שהוגשו עימו יחדיו, כך שהמנה הוחזרה ולא נלקחה אחרת במקומה (גם בחשבון היא לא הופיעה).

מה שדווקא היה טוב במיוחד הוא הפסקול שהתנגן ברקע – אוסף שירי ראפ והיפ הופ טובים מתחילת שנות ה-90 (סנופ דוגי דוג ואחרים).

בעקבות חוסר ההתלהבות, הציע הראשוני שנזרום לקוקיז באלנבי לקינוח. אני בכל זאת החלטתי לנסות לפני את הקינוח קרם קוקוס (38), שהגיע עם הקראמבל הלא טבעוני בצד, והפתיע דווקא לטובה. רק לי לא היה ברור אם האננס החמות מתוק שהיה עליו היה טרי או מקופסא.

החשבון יצא 494 ש"ח לפני שירות – קצת הרבה לטעמינו יחסית לכמות ולאיכות.

אחרי ששילמנו המשכנו עלינו מנחלת בנימין לאלנבי אל הקוקיז שלא יכול לאכזב, כשבדרך היו הרחובות ומקומות הבילוי כולם מלאים.

לסיכום: קורה לפעמים שאני יוצא למקום שלא עושה לי חשק מיוחד לכתוב עליו בכלל. אם מדובר בבר אני ממלא את חובתי לציבור המבלים וכותב בכל זאת (אלא אם כבר רשמתי עליו לפני כן ולא השתנה יותר מדי), אך כשמדובר במסעדה קורה שאני מוותר על הביקורת – אולי סתם נפלנו על מנות לא טובות, או שבגלל שאני טבעוני אני מפספס את המנות הטובות.

במקרה זה המחיר אל מול התמורה שהתקבלה, כשגם הזוג הלא טבעוני הסכים לזאת, הצדיקו את הכתיבה (ובגלל זה הראשוני מתעקש עכשיו לבחור את המקום הבא). אם בא לכם משהו אסייתי טוב, אפשר למצוא מקומות יותר זולים, או יותר איכותיים במחירים דומים (טאיזו לדוגמא).

2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר במחירים כאלו אפשר לוותר