ניו יורק 2019 (חלק ב') – משוטטים בעיר וברחבי הכפר

בהמשך לפוסט הקודם על הביקור בניו יורק מחודש מאי 2019 הנה חלק ב' והפעם חוויות ממנהטן. שוב יצא ארוך קצת אבל עדיין שווה (כולל ביקור באחד מברי הקוקטיילים הנחשבים בעיר ובעולם ובפאב הותיק בניו יורק).

אחרי המסע לצפון וגיחה נוספת לאירוע משפחתי בניו ג'רזי חזרתי לעיר וקבעתי עם המתאמן הלוגם במוצאי יום ראשון.

קבענו באזור האיסט וילאג' בסביבות 21:30. הייתי מורעב והמתאמן כבר חיכה לי במקום טבעוני שקראתי עליו אך לא התלהב מהתפריט שם. בעוד אני צועד לעברו נתקלתי במקום טבעוני אחר – VSpot, ב-St. Marks Place, שמבוסס על אוכל לטיני, ידידותי לנמנעים מגלוטן, סויה וכו', ואפילו גם כשר הסתבר בדיעבד. החלטתי להתיישב שם ולקרוא לו להצטרף אליי.

עד שהוא יגיע עיינתי בתפריט העשיר שמכיל מגוון מאכלים מפתים. הזמנתי במהירות (המקום נסגר ב-22:00) את הבוריטו וגם 3 אמפנדס. כעבור כמה דקות הוא הצטרף אליי ושכנעתי אותו להזמין את הסיידר האורגני של סמואל סמית' הבריטי (אותו העכברושית שתתה בלונדון).

עד שהאוכל יגיע השלמנו קצת פערים וצפינו בסלולרי בלייב באיכות מעולה בטורונטו מנצחים את מילווקי בשתי הארכות. הבוריטו והאמפנדס היו טעימים ומשביעים ולא ויתרתי גם על קינוח שהומלץ לי ע"י המלצרית והיה גם הוא נחמד.

חשבנו לאן להמשיך משם. בגלל הרעב שכחתי את המקומות שרציתי לבדוק שם באזור וחצינו רגלית את הוילאג' לצד המערבי. חשבנו ללכת ל Arts & Crafts אבל זה היה די ריק, אז הלכנו במקום זאת למה שהפך להיות ברירת המחדל שלנו באזור הווסט וילאג' ה-Blind Tiger, שם ישבנו על הבר ושתינו בירות טובות מהמבחר האיכותי בהנאה.

כשיצאנו התחיל לרדת גשם והמתאמן היה צריך לפרוש, אך סיכמנו שננסה להיפגש גם למחרת בערב.

בערב שלאחר מכן הייתי במסעדה איטלקית נחמדה באפר ווסט סייד עם קרובי משפחה, אך לא ויתרתי על המפגש עם המתאמן הלוגם. הפעם קבענו להיפגש בבר הקוקטיילים Death & Company באיסט וילאג', שנחשב אחד מהטובים בעולם בדירוגים מסוימים. אחרי מסע לא קצר בתחבורה הציבורית וברגל הגעתי אל הבר, אותו יהיה לכם קשה לזהות מהרחוב (Speakeasy), חוץ מדלת שחורה ושומר בכניסה.

המתאמן כבר שמר לנו מקום ברשימה וכעבור כמה דקות התפנה בפנים מקום לשניים. הבר לא גדול במיוחד, התאורה די עמומה, כשאותנו הושיבו בפינה הרחוקה בצד ליד המטבח והמדרגות לקומה התחתונה (שירותים ומחסן).

בר הקוקטיילים המפורסם, שמוציא גם ספר קוקטיילים שזוכה לשבחים, מציע תפריט עשיר בקוקטיילים מורכבים, כ-30 במספר (אחרי שצמצמו מ-50 שהיו פעם), Shaken or Stirred, ברמות שונות של מחירים די גבוהים (מ-17 עד 33 דולר), בירות בוטיק ייחודיות, יינות ומשקאות חריפים רבים נוספים. יש גם תפריט אוכל מצומצם בו אפילו יש מנות ידידיות לטבעונים.

הזמנו שנינו סיבוב ראשון של קוקטיילים, כשאני הלכתי על Tripwire, על בסיס סינגל מאלט 12 שנה ורום. המתאמן הזמין קוקטייל אחר וגם משהו לנשנש – באנס טבעוני שהיו ממש טעימים. מכיוון שהקוקטייל היה מעורבב הורגש בו בעיקר טעמו של הסינגל מאלט האיכותי והחזק.

המשכנו לסיבוב שני של קוקטיילים. הפעם בחרתי בקוקטייל מעורבב – Planet Caravan, על בסיס Scotch, שהורגש קצת פחות מהקוקטייל הקודם – גם כן מצוין.

בין לבין קפצתי גם לשירותים, שעליהם שווה לכתוב בגלל הקטורת, העץ והתאורה העמומה, שנותנים הרגשה כאילו באתם למסאג'.

המתאמן המשיך לבדו לקוקטייל שלישי, ולאחר מכן סיימנו והמשכנו אל היעד הבא בפרופיל שונה לחלוטין.

בדרך גיליתי סניף של VanLeeuwen, גלידריית בוטיק לה יש גם מבחר גלידות טבעוניות (10 טעמים שונים). אז עצרנו לגלידה, שאכן היתה טעימה מאוד.

הפעם נשארנו באזור האיסט וילאג' ונכנסו אל פאב אירי McSorley's Old Ale House, שהינו הפאב הותיק בניו יורק (משנת 1854), עליו שמעתי מהבוס האירי שלי לשעבר כשיצאנו יחדיו לשתות.

במקום מגישים רק בירה כהה או בהירה (וקצת נשנושי פאב), כשאת הבירה מגישים בשתי כוסות (ביחד אמור להיות פינט). אני הלכתי על הכהה, המתאמן על הבהירה, כשהבירה היתה לא רעה, אך חוץ מזה אין שם משהו מיוחד יתר על המידה.

השעה היתה כבר אחרי חצות כשסיימנו את הערב רווי האלכוהול (כולל שתי כוסות יין עוד במסעדה לפני כן) ונפרדנו לשלום ברחובות הריקים בלילה בניו יורק.

במהלך הימים יצא לי פחות להתמקד במסעדות טבעוניות חדשות הפעם. אכלתי כמה וכמה פעמים בשני הסניפים של Peacefood Cafe באפר ווסט סייד ובוילאג' בהם ניסיתי מגוון מנות כשלא נרשמה שום אכזבה. מומלצים במיוחד – הקיש הטבעוני המצוין, מרק ברוקולי מוקרם (אם יש), Green Power Smoothie, והמוס שוקולד על בסיס אבוקדו שהוא גם רואו.

וכמובן אם אתם כבר שם אל תוותרו על טיול או ריצה (עדיף לא אחרי יותר מדי אוכל ואלכוהול בלילה שלפני) בסנטרל פארק.

 

מודעות פרסומת

הטחינייה – ההבדלים הקטנים

זמן: יום חמישי בלילה, דצמבר 2018

מיקום: לוינסקי 33, פינת המשביר, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני יותר מ-9 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי.

הסיפור: העכברושית ואני היינו בכלל מוזמנים לארוחת ערב אצל חבר שנאלץ לבטל, אך זה לא אומר שגם אנחנו צריכים לבטל, ולכן החלטנו בכל זאת לצאת לדייט.

החלטנו ללכת לטחינייה, שם כבר בילינו בהנאה יותר מפעם אחת ביחד וגם בנפרד, כשזו גם נבחרה כמקום החדש והמוצלח של עכברוש העיר בסיכום השנה שהיתה.

הצענו לפלפלית להצטרף אלינו, כשבצירוף מקרים גם בן זוגה הראשוני יצא לשם בלי קשר עם חברים (בשבילם הוא לא מתעצל).

הגענו למקום בסביבות 21:15. הבר היה די מלא. הראשוני כבר ישב בפינה אחת של הבר עם חבריו ואילו העכברושית והפלפלית, שהגיעו כמה דקות לפני התמקמו בפינה ליד – הבחירה היתה די ברורה.

משום מה, בניגוד לפעמיים הקודמות שהייתי שם, הצוות השתנה, כשיהונתן ברבי השף/בעלים לא היה נוכח, וכמו כן גם לא סופי המלצרית/ברמנית/מארחת הזכורה לטובה.

התפריט לא השתנה כך נראה. התלבטנו בינינו ועם הברמנית/מלצרית המקועקעת מה להזמין, כשהחלטנו בסוף להזמין כמה מנות ולחלוק – סטייק בטטה מתקתק בגרסה הטבעונית (38 ₪), מסיבה (36) עם הביצה בצד, טחינה בטטה כתומה (29) וסינייה דג (49) לפלפלית.

הטחינייה – תפריט אוכל

הטחינייה – תפריט שתייה

התחשק לי גם לשתות משהו, אך מכיוון שהבירות לא השתנו אף הן, הזמנתי גם הפעם קוקטייל – ירוק אסלי (38) על בסיס אוזו.

הווליום היה הפעם לא גבוה יחסית, ואנו פטפטנו בינינו כשתוך כדי צפינו בטבח והברמנית בקושי עומדים בצבר ההזמנות, כשמהתנור יצאו בטטות מרובות (חלקן קצת שרופות).

ראשונה הגיעה אלינו מנת הבטטה – רכה, מתוקה ונימוחה בשילוב טעמים מצוין עם הצ'ימיצו'ורי, טחינת וואסבי טיפונת חריפה והגבינה הטבעונית הרכה, כשזאת חוסלה במהרה.

שתי דקות לאחר מכן הגיעה הטחינה הכתומה (בטטה, דלעת) עם הפפריקה המעושנת, שמצריכה פיתה לניגוב איתה.

הפיתה המרובעת החמה והמיוחדת של המקום הגיעה עם מנת המסיבה, שהיתה אף היא טעימה, במיוחד הארטישוק שבתוכה.

גם מנת הסינייה דג של הפלפלית הגיעה, אך עליה איני יכול לחוות דעה.

העכברושית עדיין לא שבעה, ומכיוון שהתלהבה מהסטייק בטטה, החלטנו להזמין עוד מנה. עד שהמנה תגיע (לוקח זמן לצלות את הבטטה בתנור) קפצתי בינתיים לבדוק מה קורה עם הראשוני וחבורתו שכבר היו אחרי הקינוח וניכר היה שנהנו מערב מוצלח.

לבסוף כשהגיעה מנת הבטטה, התברר שהטבח טעה ולא הכין אותה בגרסה הטבעונית אלא הרגילה. אני כבר הייתי שבע אז העכברושית והפלפלית החליטו אותה להשאיר וחיסלו אותה במהרה.

לקינוח היה די ברור מה הן יזמינו – את הקראק פאי (42), אותו הן אהבו מאוד בפעם שעברה לפני חצי שנה, אני ויתרתי הפעם.

החשבון יצא 280 ₪, אך תוקן לאחר מכן ע"י הברמנית/מלצרית, שהבטיחה קודם לכן שמנת הבטטה הנוספת לא תחויב, ל-242 ₪ בלבד.

לסיכום: הבילוי בטחינייה עדיין מוצלח מבחינת האוכל והאווירה, אבל זוהי דוגמא טובה לכך שלפעמים ההבדלים הקטנים כמו הנוכחות ו/או השירות של הבעלים/שף (מפתיע שבחמישי הוא לא היה שם), מארחת/מלצרית (או מלצר) מוצלחת, משדרגים את החוויה.

ביר בזאר בשוק הפשפשים – האם דווקא הוא יצליח בניגוד לגלגולים הקודמים?

זמן: יום ראשון בלילה, נובמבר 2018

מיקום: עולי ציון 7, שוק הפשפשים, יפו-תל אביב

רקע היסטורי: הביר בזאר Beer Bazaar ממשיכים במגמת ההתרחבות בשווקים עם סניף שישי (שניים בשוק הכרמל,אחד בשוק בלוינסקי, אחד במחנה יהודה, ואחד פחות קשור מול הבימה) במספר של מבשלת הבוטיק הישראלית, הפעם בשוק הפשפשים היכן ששכן בשנה האחרונה המוטל (של קבוצת האימפריאל והפונדק דה לוקס הסמוך שגם נסגר) ועוד מקומות בהם גם הסניף השני של השטרן1 ז"ל שהיה מחלוצי ברי הבירות האיכותיות בעיר (ביחד עם הנורמן והנורמה ג'ין).

הסיפור: הפעם אני הצעתי ספונטנית לכוכב העולה (שעוד מעט יורד) לצאת לבירה, כשהחלטנו לבדוק את הסניף החדש של הביר בזאר בפשפשים שנפתח לפני כשבועיים שלושה.

הגענו אל אזור השוק, שלא היה מפוצץ כבימי חמישי, חגים וכדומה, בסביבות 21:00, וצעדנו אל הביר בזאר, שם כבר חיכו לנו שני חברים של הכוכב העולה שהיו לפני כן במיין בזאר בסמוך לשם.

המקום די מזמין – מספר שולחנות על הרחוב, כשבפנים יש בר מול מבחר ברזי הבירה (13), ודיספליי מרשים של בקבוקי בירות בוטיק ישראליות (כ-100) על הקיר השני.

מה שמשמח בביר בזאר החדש הוא שמעבר לבירות של המבשלה עצמה, יש גם 6 בירות אחרות (בסניפים האחרים זה פחות) – כשהכוכב ואני בחרנו להזמין את האלכסנדר מיקלר גרין גולד (הוא חצי – 29 ₪, ואני שליש -24 ₪).

חברינו לשולחן התעניינו לגבי הוויטני, אך זו משום מה אזלה, אז הם הזמינו שניהם חצי דודש'ך שאמורה להיות אמבר אייל בהגדרתה, אך לא בדיוק כזו בהוויתה.

מכיוון שלא אכלנו לפני עיינו גם בתפריט האוכל המגוון יחסית (וגם כשר). הוא הזמין כריך בשרי ואני הסתפקתי במנת צ"פס קטנה בתיבול בירה (18). ההזמנה אגב נרשמת בטאבלט ייעודי – יפה לראות שגם בישראל מתקדמים.

הבירה היתה טובה כרגיל. הכריך של הכוכב היה סביר, רק חבל שהוגש עם תפוצ'יפס משקית. גם הצ'יפס שלי נראה היה מהקפאה בשקית, ובנוסף נגמר גם הקטשופ זמנית.

אלינו הצטרף גם איש חשוב בהחלט, שהזמין גם הוא בירה וכריך. אני בינתיים הזמנתי שליש דארק מאטר של השכן לסיבוב שני (24), והכוכב לקח בקבוק הולי פרוט (26) של האלכסנדר מיקלר גם כן (תזכורת לעצמי – לא לטעום ממנה יחד עם הדארק מאטר).

נהנינו מהחברה ומהאוויר הנעים (מה עושים כשגשום וקר?), כשברקע ניגנו הביטלס ולידינו חלפו מדי כמה דקות חבורות של תיירות ותיירים.

החלטתי לנסות את הקינוח הטבעוני – פאי סמורס (28) שנראה מעניין – שכבות של שוקולד מריר, קרם לוטוס ופירורי ביסקוויט (בלי המרשמלו).

לקינוח לקח זמן להגיע. וכשהגיע לא היה ברור מה הוא בדיוק – מעין שכבת קרם ושוקולד צ'יפס שנאפו יותר מדי זמן בתוך מחבת בתנור.

את החשבון שילמנו גם ישירות דרך האייפד (הקידמה כבר כאן). כשלקחנו גם שישיית 6 מיקס טובה הביתה (79) – עם נגב IPA, הולי פרוט, דארק מאטר ובאסטרס לעכברושית (שימו לב שצריך לקנות לפני 23:00 לפי החוק).

בדרך הביתה חלפנו גם ליד קן הקוקייה, שם שוחחנו קצת עם המארחת הנחמדה, כשהמקום נרשם כאופציה לעתיד ברשימה.

לסיכום: הביר בזאר ממשיכים באותה הנוסחא שכנראה עובדת בהצלחה. בתוספת המבורכת בשוק הפשפשים מרווח נקי ונעים (יותר מהמקום שוק הכרמל כשמנקים), היצע הבירות מהחבית גדול יותר מהסניפים האחרים, לא חסרים בקבוקים (כמו בלוינסקי), רק האוכל אולי דורש שיפור אבל בשביל זה יש בסביבה גם מקומות אחרים.

מעניין יהיה לראות כיצד המקום ישרוד בחודשי החורף הקרים – האם המבנה של ההוצאות התפעוליות שמתבססות על הבירות של המבשלה יספיק גם כשיהיו פחות תיירים ומבלים, או שהוא ילך בדרכם של הגלגולים הקודמים.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

הטחינייה – כנראה שכולם אוהבים טחינה!

זמן: יום חמישי בלילה, יולי 2018

מיקום: לוינסקי 33 פינת המשביר, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני כ-4 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי

הסיפור: הפעם עברו רק 4 חודשים מהמפגש הקודם עם החולוני, המלומד והירושלמי, כשגם הפעם שמנו פעמנו לכיוון אזור שוק לוינסקי ללא יעד מוגדר.

בעוד המלומד מתעכב, החולוני והירושלמי היו רעבים, אז הצעתי את הטחינייה, בה נהנינו מאוד בפעם שעברה, והם זרמו בשמחה.

נכנסנו אל הבר שהיה עדיין ריק יחסית, כשהפעם התיישבנו בפנים באחת הפינות של הבר. סופיה המלצרית/ברמנית/מארחת מהפעם שעברה, קיבלה את פנינו גם הפעם והגישה לנו את התפריט הקבוע. זה מחולק למנות ניגוב, מנות טבעוניות, צמחוניות, דגים, משקאות, וקינוחים.

התייעצנו בינינו וגם עם סופיה והזמנו כמה מנות לחלוק – מסיבה עם הביצה בצד (36 ש"ח), באבא גנוש (26), סטייק בטטה מתקתק עם הגבינה בצד (38), וסלט מלפפון עם קולורבי ועוד (36). בנוסף הם הזמינו לחלוק ביניהם את הקבב פטריות על טחינת עמבה (33) ואת המוסקה האיטלקית (44).

בגזרת השתייה הלכו שניהם על גולדסטאר (25 ש"ח ל-350 מ"ל), ואני שהעדפתי לא להזמין אותה או מכבי הזמנתי קוקטייל ורוד מגניב על בסיס אוזו (38) בלי הגבינה הבולגרית.

הקוקטייל היה מתוק ומגניב, ובעוד אנו מחכים לאוכל דאג הירושלמי לשטוף ידיים בכיור של הבר לידינו.

לא עבר זמן לפני שהמנות החלו לזרום אלינו אל הבר. מהמנות שאכלתי המוצלחת ביותר היתה הסטייק בטטה המתקתק בזכות השילוב עם הטחינת אבוקדו והווסאבי החריף.

סלט המלפפונים היה טרי ומרענן אבל לא ריגש במיוחד.

הבאבא גנוש היה נחמד.

והמסיבה בלי הביצה החליקה היטב עם הפיתה המרובעת המיוחדת של המקום.

עם הארוחה פינקה אותנו סופי בצ'ייסר עראק תוצרת הבית.

אחרי שכבר סיימנו לאכול הצטרף אלינו המלומד בכבודו ובעצמו והזמין אף הוא גולדסטאר (25), פיתה קומפלט (18), ובהמלצת הירושלמי והחולני את הקבב פטריות גם (33), והיה אף הוא מרוצה.

הבר היה כבר כמעט מלא לגמרי. כשאחרי עוד צ'ייסר ע"ח הבית בחרנו על הקינוח שם לוותר, ולהמשיך למקום אחר. אמנם הפעם לא היו שבאבניקים כמו בפעם שעברה, אבל כן היו כמה חובשי כיפה. ביציאה הבנו שזאת מכיוון שלמקום יש תעודת השגחה (לא כשרות חס וחלילה – במושג הזה אסור להשתמש).

החשבון יצא לארבעתנו – 399 ש"ח בלבד, אז עיגלנו אותו עם הטיפ על השירות המוצלח למעלה.

משם המשכנו רגלית לעבר פלורנטין לגלידה באניטה, כשבדרך כל המקומות היו עמוסים ומלאים, אפילו הביר סטיישן להפתעתי.

באניטה היו מלא אנשים, כשכל אחד מאיתנו לקח לו גלידה. הירושלמי שלקח 4 טעמים, התלהב במיוחד, כשבמשך שבוע אחרי לא הפסיק להזכיר לנו שהגלידה היתה לו ממש טעימה.

לסיכום: אחרי הביקור השני, הפעם עם חברים אחרים, אפשר לקבוע כנראה שכולם אוהבים טחינה. עם מנות יצירתיות, שירות ברמה ואווירה שמחה, בטחינייה מספקים את הסחורה. עוד שיפור בגזרת הבירה והשתייה וגיבורים יעופו גם בשבילה.

4 כוכבים בסולם עכברוש העיר מומלץ לבקר

הטחינייה – כולם אוהבים טחינה?

זמן: יום שני בלילה, יוני 2018

מיקום: לויסנקי 33, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני קצת יותר מ-3 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי.

הסיפור: את הטחינייה ראיתי ממש כשנפתחה (וגם ראיתי לא מעט יח"צ), וכחובב טחינה חיפשתי הזדמנות טובה להגיע למקום אך עד כה זה לא יצא. והנה קבענו לדאבל דייט עם הראשוני והפלפלית לכבוד יום הולדתה העגול גם כן (יש פה מגמה מדאיגה), אז הצעתי שנלך לשם, כשהכנתי גם אופציות גיבוי במגירה.

העכברושית ואני הגענו אל הטחינייה קצת אחרי 21:00, וכבר היתה שם אווירת מסיבה עם מוסיקה יוונית שמחה (הסתבר שגם יהונתן הבעלים/שף חגג יום הולדת, עם או בלי קשר).

במקום בר מלבני עם הרבה מקומות ישיבה (מזכיר את ימי הפיק אפ) ובתוכו חלל גדול שם מכינים את המנות והמשקאות עם גרפיטי על הקירות. כשיש גם דלפק מוגבה שפונה אל הרחוב עם כמה מקומות ישיבה – שם חיכינו בינתיים עד שתתפנה על הבר לנו פינה מתאימה.

 

המארחת/ברמנית/מלצרית (סופיה) קיבלה את פנינו בצורה מקצועית ושירותית, כשעד שיצטרפו אלינו הראשוני והפלפלית, שאלה אותנו והמליצה לגבי המשקאות להם אין תפריט. בגזרת הבירות יש גולדסטאר ומכבי מחוזקת מהחבית, וכמו כן בירות יווניות, קפרסיאיות שונות בבקבוקים. היא המליצה על קוקטייל ע"ב אוזו, רוזטה, לימונענע ועוד, והעכברושית זרמה איתה כשביקשה שזה יהיה מספיק מתוק, ואילו אני זרמתי עם ההמלצה לבירה קפריסאית בבקבוק.

כעבור כמה דקות הגיעה השתייה. העכברושית אהבה מאוד את הקוקטייל שלה, כשהבירה שלי היתה עוד לאגר קלילה.

אלינו הצטרפו בדיוק גם הזוג הנוסף, ובחלוף שתיים שלוש דקות נוספות עברנו אל הפינה של הבר. המלצרית פנתה אלינו שוב, הפעם עם הסבר מעמיק על תפריט האוכל שמבוסס מין הסתם על טחינה, ובו יש שלל מנות טבעוניות, צמחוניות וגם כאלו עם דגים.

הזמנו כמה מנות לחלוק בינינו. טבעוניות: טחינת ערמונים טבעונית (29), טחינה כתומה מדלעת ובטטה (29), טרטר חציל וקינואה טבעוני (28), וגם כאלו שלא: המסיבה (36), סינייה דגים (42), וסטייק בטטה עם גבינה (38).

הראשוני הזמין את אותה הבירה שלקחתי אני ואילו הפלפלית הלכה על הקוקטייל כמו של העכברושית רק פחות מתוק ויותר חמוץ, כשבמהלך ההכנה הביאה לה הברמנית מספר פעמים טעימות לצורך קבלת משוב עד התאמתו המלאה לחיכה.

המנות החלו לזרום אל הבר, מנות הטחינה הוגשו עם פיתה מיוחדת של המקום – מרובעת עם תרד, וכל אלה שאני טעמתי היו מצוינות, שגם העכברושית שפחות מתלהבת מטחינה אהבה. גם טרטר החציל קינואה היה טעים, אם כי טיפה פיקנטי (בגלל הסחוג). הראשוני והפלפלית אהבו אף הם את המנות שלהם, כשבין לבין קיבלנו צ'ייסר פינוק של עראק הבית.

למרות שהמקום לא היה מלא, היתה בו אווירה שמחה, בשלב מסוים הצטרפו למבלים גם שלושה שבאבניקים. המקום אמנם כשר (חלבי/דגים ולא פתוח בשבת), ואני בעד חיה ותן לחיות (במיוחד לחיות) אבל היה קצת משעשע/מוזר לראות אותם מזמינים מהמלצרית שלבשה מכנסוני טייץ קצרים והרבה קעקועים.

השעה היתה רק 22:30 אבל אורחים נוספים הגיעו – הפקחים, שעקב תלונות אחד השכנים, הגיעו וביקשו להחליש את המוסיקה (שבאמת היתה חזקה). הראשוני והפלפלית הזמינו מנות נוספות – סביצ'ה (39) ועוד סינייה (42), וחיסלו גם אותם.

היינו בשלבי סיום כשאל המקום נכנסנו 3 נשים עם לבוש יחסית מינימלי וחושפני שבאו לחגוג עם השף/בעלים, לא נצפתה שום תרעומת מהשבאבניקים, אולי זה יכול להיות פורמט מצליח לתוכנית ריאלטי שידוכים.

לקינוח הזמנתי אני את המלבי הטבעוני (26), שאמנם נקרא כך אבל עשוי מקציפת קוקוס עם טחינה גולמית מעל, זה היה קצת דחוס וכבד מדי בשבילי. השאר הזמינו בהמלצת המלצרית את הקראק פאי (42) ופשוט עפו עליו.

עם החשבון (477 ש"ח לפני שירות), קיבלנו עוד צ'ייסר עראק פינוק ע"ח הבית, ונפרדנו לשלום מהמלצרית, הראשוני והפלפלית שבעים, שמחים ומרוצים.

לסיכום: אמנם נראה שכמעט כולם אוהבים טחינה, אך גם מי שפחות יהנה ממנה בטחינייה. אפשר תמיד פה ושם לשפר (במיוחד בגזרת הבירות), אבל שווה להגיע בשביל המטעמים, השירות והאווירה.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

ביחד עם הבילוי המוצלח שבוע לפני כן בטנאת, כיף לגלות בכל פעם מקומות חדשים או ישנים באזור שוק לוינסקי שעדיין לא הוצף במבלי המיינסטרים.