6 במאי – מה השתנה?

זמן: יום חמישי בלילה, נובמבר 2018

מיקום: בן עמי 13, כיכר דיזנגוף (מול קולנוע רב חן), תל אביב

רקע היסטורי: ה-6 במאי אחיו הצעיר של הבר הירושלמי 5 במאי (סינקו דה מאיו) משוק מחנה יהודה, נפתח לפני קצת פחות מ-5 שנים מול קולנוע רב חן, היכן ששכן לפני כן סניף של לה צ'מפה זכרונה לברכה.

הסיפור: עבר זמן רב מאז שיצאנו לדאבל דייט עם מיס מוואה והחייכן עד שסוף סוף הצלחנו לתאם ערב לצאת יחדיו. התלבטנו לגבי המקום בין הטחינייה, א-לה רמפה (שם הייתי לפני חודש והיה מוצלח), דייגו סאן (שנסגר באופן מפתיע) ואחרים, עד שבגלל אילוצי מיקום של מיס מוואה הפור נפל על ה-6 במאי בו ביקרנו לאחרונה לפני יותר משנתיים והיה זכור לי לטובה.

מכיוון שהמקום נמצא באזור דיזנגוף הזמנתי התקשרתי להזמין מקום בטלפון ליתר בטחון – דרך מענה אוטומטי מעניין שפשוט קולט את הפרטים ומאשר.

הגענו אל המקום לקראת 21:00 בערב, כשבדרך חלפתי ליד כיכר דיזנגוף המשופצת שבלילה עם התאורה והבניינים היפים שמסביב נראית דווקא די טוב (ראוי לציון גם לחיוב שביל האופניים שמקיף את הכיכר). ביום עדיין לא ביקרתי שם – מעניין איך זה נראה כשיש אוטובוסים ותחבורה רבה וכשהשמש קופחת (צל אין שם יותר מדי).

ל-6 במאי יש שלושה חלקים (כמו לכל דבר) – שולחנות בחוץ מתחת לכיפת השמיים מול קופות הקולנוע, שולחנות באזור מקורה וחלל פנימי שם נמצאים המטבח והבר – בו דאגתי שישריינו לנו את הפינה על מנת להימנע מעשן הסיגריות שבחוץ.

מכיוון שקצת התעכבתי, לקחתי לידי את תפריט האוכל והשתייה להשלים פערים. בגזרת האוכל יש סלטים, בורגרים, פיצות ועוד, כשבגזרת השתייה יש רק בירות סתמיות של טמפו, כמה קוקטיילים ועוד.

הבנות הזמינו סנגריה חמה (30 ₪), החייכן הלך על חצי בירה (משום מה לא חויבה בסוף בחשבון שמתי לב) ואני בלית ברירה הזמנתי אוזו לימונים (30) שמוכן במקום כך נאמר לי ע"י הברמן הצעיר (שלא כל כך התייחס אלינו באופן כללי).

בגזרת האוכל הם הזמינו די הרבה מנות – סלט בלאדי (39), סלט אבוקדו (39), 2 חצאי לאפה (8 כ"א), 2 בטטאז' (26 כ"א), 2 כרובית (29) ואני הוספתי לזה את הפיצה הטבעונית (39).

קיבלנו את השתייה די מהר, כשהאוזו לימונים שלי היה סביר ולא יותר. הרמנו לחיים והתחלנו להשלים פערים בכל התחומים.

המנות החלו גם לזרום לשולחן ולא אכזבו את הקהל הרעב שטרף אותן. גם הפיצה שהוגשה עם רוטב עגבניות וסחוג בקערית הפתיעה לטובה עם בצק קשה אך דקיק שאת מה שעליו הצליח להחזיק.

היה לנו נחמד עם האוכל והאווירה, קצת פחות עם העשן שהגיע מהחלק המקורה שבחוץ גם פנימה.

לקינוח הזמנו את העוגת בננה הטבעונית, שהוגשה עם מייפל וטחינה גולמית. גם היא היתה טובה לדעת הסועדים.

פתאום שמנו לב לשעה שבה החייכון ומיס מוואה כבר היו צריכים לעזוב. שילמנו את החשבון שיצא 358 ₪. את החשבון הגבוה יותר הם כבר שילמו קודם לכן על השופינג, אבל לפחות חסכו בכך שמצאו חניה סודית חינמית (לבינתיים) ממש ליד הכיכר המשופצת.

לסיכום: ה-6 במאי נשאר מקום חביב, אבל כבר פחות מלהיב. האוכל פשוט ודי טעים (אבל המחירים כבר לא ממש זולים), כשבבירות והאלכוהול הם לא מבריקים, ולא מובן למה גם מי שיושב בחלל המקורה או לפחות על הבר בפנים צריך "ליהנות" מהריח שנשאר על השיער והבגדים.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר,  מכיוון שבאזור יש היצע ברים די נרחב כדאי שיתאמצו קצת יותר

מודעות פרסומת

אריס בר – בין לבין

מסע לאורך השנים על דיזנגוף – חלק ב'

זמן: יום רביעי בלילה, אפריל 2018

מיקום: דיזנגוף 226 (ליד פינת ז'בוטינסקי), תל אביב

רקע היסטורי: אריס בר (Aris bar), נפתח לפני כ-5 חודשים במקום המייט דיזנגוף שפעל שם יותר מעשור.

הסיפור: אז אחרי שסיימנו להרגיש צעירים וחמוצים בדיזי פרישדון, המשכנו נטול הכינוי, לפטי ואני צפונה על דיזנגוף ליעד הבא שלנו. ככל שעולים צפונה על הרחוב, ובמיוחד כשעוברים את שדרות בן גוריון, הברים פונים לאוכולוסיה קצת יותר מבוגרת (30-40).

תכננתי במקור להגיע למקום שנמצא ליד נורדאו, שם כל כמה חודשים נפתח בר אחר, אך פתאום הגענו לאיפה שהיה המייט הותיק וגילינו שעכשיו יש במקומו מקום אחר שנראה חביב – Aris, אז התיישבנו בשולחן פנוי בחוץ על הרחוב.

השם אמנם יווני, אבל התפריט מכיל כיתוב וברכות בערבית (מה שגרם לנטול הכינוי להעיר הערות). מגוון הבירות סביר – גם כאן יש נציגות לבירות בוטיק (מלכה, נגב), אך שוב הגדלים לא ברורים, גדול/קטן ששקולים לכמעט חצי או כמעט שליש לדברי המלצרית (כמובן שמלמטה ולא מלמעלה), וגם המחירים לא מפתים.

נטול הכינוי הזמין גולדסטאר אנפילטרד גדול (30 ש"ח), אני הזמנתי מלכה אדמונית גדולה (36) וחומוס אגדה שעשוי מעדשים (25), ולפטי שהתלבט טעם את הנגב אואזיס והמלכה ולבסוף הזמין נגב קטן בלבד (29), הגיל עושה את שלו.

עד שיגיעו הבירות והאוכל קפצתי לשירותים בפנים, כשבדרך התרשמתי מהחלק הפנימי בו אין כבר שולחן סנוקר, וגם החדר הנוסף מצד שמאל אינו בשימוש.

לא עבר זמן רב מהרגע שחזרתי לשולחן עד שקיבלנו את הבירות שהוגשו בכוסות מעוצבות עם עיגול מסביב, כך שקשה היה להעריך כמה הם באמת קרובות לחצי או לשליש. לפחות הן היו טריות וטעימות שלא כמו בדיזי פרישדון.

מנת החומוס עדשים, שהוגשה עם פיתה חמה מהמיקרוגל (אולי זה הפך אותה לכשרה לפסח?), לא היתה גדולה אך היתה שונה וחביבה.

ישבנו כך שעה קלה, עד שהגיעה השעה להמשיך ליעד הבא. אך לפטי הזקן כבר שפך מנוע, אז החלטנו לוותר לו הפעם, ולהשלים את הסבב בפעם הבאה.

לסיכום: אריס הוא בר שמייצג נאמנה את מיקומו על הרחוב ובציר הזמן – בין לבין, עם קונספט מזרח תיכוני בערך שכזה, ובלי לחרוג יותר מדי מהסטנדרט.

2.5-3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אם אתם בסביבה אפשר לבקר, אם לא אפשר לוותר

דיזי פרישדון – הצעירים והחמוצים

דיזנגוף – מסע לאורך השנים (חלק א')

זמן: יום רביעי בערב, אפריל 2018

מיקום: דיזנגוף 121 (בין פרישמן לגורדון), תל אביב

רקע היסטורי: בר הדיזי פרישדון (Dizzy Frishdon) נפתח בתחילת שנת 2010, במתחם כיכר דיזנגוף ז"ל והסביבה שבדיוק בימים ההם החל לקום לתחייה, כשמאז נפתחו על הרחוב עוד ברים רבים שהצטרפו לחגיגה.

הסיפור: הפעם הגיע תורו של לפטי לחגוג יום הולדת עגול. אחרי התגובה של החייכן לגבי החגיגות של הזקנים בנורמה ג'ין, הצעתי (או יותר נכון החלטתי), שהפעם, נחזור כמה שנים אחורה בזמן ונצא לדיזנגוף לסבב ברים כמו בימים כשהיינו צעירים.

משום מה גם הפעם הגענו נטול הכינוי ואני בדיוק בזמן שקבענו (21:20) עם לפטי לדיזנגוף פינת פרישמן. הרחוב שקק חיים, כשלא ניכרה ההשפעה של פסח על אי אילו מהברים.

היעד הראשון היה הדיזי פרישדון. ההתחלה לא בישרה טובות – המקום היה די מלא / מוזמן מראש. כשאחד מבעלי התפקידים הציע לנו להיכנס בינתיים ולעמוד, דאג נטול הכינוי לעשות פדיחות ולספר לו בקול כמה אנחנו זקנים, ושבגילנו אנחנו רק יושבים.

המתנו למארחת, שאמרה לנו שיש הרבה חגיגות ימי הולדת וערב מוזיקה שחורה, אז יש מקום רק בפנים, לנו זה התאים. עברנו את השולחנות שבחוץ, הברזלים והנדנדות במפלס הביניים, אל המפלס הנמוך יותר שם יש בר מלבני גדול (שריד מימי הפיק אפ העליזים) ואזורי ישיבה כאלו ואחרים בצדדים.

התיישבנו ליד דרגש על הקיר במפלס התחתון שהיה עדיין די ריק. באופן מפתיע למרות שהעלנו את ממוצע הגילאים לא היינו הכי זקנים שם, כשעל הבר ישבו שני בחורים יותר מבוגרים (עם הג'קט של הארלי דיוווידסון וכו'), והיו בסביבה עוד כמה להם כבר האפירו/הלבינו השערות שעל הראש.

מלצרית צעירה ונחמדה בשם עונג הגישה לנו את תפריטי האוכל והמשקאות. הבירות היו יחסית מגוונות מהצפוי (וויינשטפן, ויטוס, נגב, סטלה, טובורג, קרלסברג, מרדסו), אך המחירים והגדלים של הכוסות ( 29-35 ש"ח ל-400 וקצת מ"ל, לפחות הגינס בגדלים תקניים) לא ממש הלהיבו. נטול הכינוי ולפטי הזמינו שניהם וויינשטפן (35) ואני הזמנתי נגב "אדומה" – כלומר אמבר אייל (35), וגם פלטת ירקות (35), הם כיאה לזקנים כבר אכלו בבית לפני, כשהמלצרית דאגה גם לקחת מאיתנו כרטיס אשראי לפיקדון.

אפשר לקרוא לנו חמוצים, אבל לפחות שהבירות לא יהיו חמוצות (ועם ריח מוזר) כמו הוויינשטפן שקיבלו נטול הכינוי ולפטי. פנינו למלצרית שבדקה עם האחראי, שאמר לה שזו חבית חדשה והציע למזוג להם מהחבית שלמעלה (חד גדיא חד גדיא). ליתר ביטחון הם ביקשו טעימה לפני, וכשגם זו לא היתה טובה משום מה (או אולי אלו בלוטות הטעם שלהם שהשתנו עם השנים?), הם טעמו את הויטוס, שהיתה בסדר והזמינו בסוף ממנה. גם הנגב שלי לא היתה בדיוק טרייה, אבל התפשרתי כבר במקום לעבור גם כן את אותה סאגה.

המקום התמלא די במהירות מסביבנו, בהרבה בנות צעירות בעיקר, להן לא היתה בעיה לעמוד וגם קצת לרקוד, כשהסתבר שהגזרה הגבוהה של הג'ינס עד הפופיק חזרה לאופנה. אני בינתיים הייתי תקוע עם פלטת ירקות גדולה ביד, כשלא היה לי ממש איפה להניח אותה.

הדי ג'יי שאייש את העמדה באמת תיקלט מוזיקה שחורה, שירים טובים ומוכרים משנות ה-90 (סנופ שעוד היה דוגי דוג, No Diggity ועוד), חבל שהוא שחט אותם לחלוטין עם המקצב המהיר.

לפני ששילמנו את החשבון והמשכנו ליעד הבא, החלטנו כבר מה יהיה המקצוע שלנו עוד 30 שנה בפנסיה – צלמי מבלים בבר, מעניין אם יש בזה גם שכר.

לסיכום: הדיזי פרישדון עדיין מהווה אטרקציה טובה לצעירים שיוצאים לדיזנגוף – מלא, אופנתי ורועש. אני באופן אישי, מוכן לעמוד ולשתות בברים, אבל כבר עברתי את הגיל שבו אני מוכן להתפשר על האיכות בשביל זה.

2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר, אם לא באתם לראות ולהיראות או להרגיש צעירים אפשר לוותר

ביר גארדן – צמוד לכיכר הרוסה ובלי גינה, אבל עדיין מספק את הסחורה?

ראו בתחתית הרשומה גם את סקר הברים של דיזנגוף – את מי מהם (או אחרים שאינם מופיעים) אתם מעדיפים?

זמן: יום שלישי בערב, אוקטובר 2017

מיקום: ריינס 2, פינת כיכר דיזנגוף ז"ל, תל אביב

רקע היסטורי: הביר גארדן (Beer Garden) בריינס – דיזנגוף (להבדיל מזה שבשרונה), נפתח לפני כ-4 שנים היכן ששכנו לפניו פיק אפ ברים ידועים – ההמינגווי, קולנוע אקופק והאוורבוך, למי מכם שבילה בהם בעבר (עכברוש העיר לדוגמא), מכיר וזוכר.

הסיפור: כמדי כמה חודשים הגיע הזמן למפגש בשעה השמחה עם החברים לעבודה. אני העדפתי שנצא לאחד מהמקומות החדשים המוצלחים בדרום העיר, אך הם חיפשו משהו יותר במרכז, אז בחרתי בביר גארדן שזכרתי שיש לו הפי האוור טוב ונמצא באזור המבוקש.

הגעתי אל הבר קצת אחרי 19:00, למרות אזור ההרס/בנייה שמסביב (כיכר דיזנגוף ז"ל כאמור) והשעה המוקדמת, היה המקום כבר די מלא, כשלא מעט שולחנות אף היו מוזמנים. לשמחתי כעבור מספר דקות סידרה לי המארחת ספסל ל-6 בפנים ליד החלון.

למי שלא מכיר את הביר גארדן, הוא לא ממש עונה להגדרה הטיפוסית. אין שם חצר או משהו כזה, אבל כן יש עץ מלאכותי גדול במרכז החלל של הבר, כשמסביב ובחוץ פזורים שולחנות ארוכים עם ספסלים כמו במקור, ותפריט בירות נאה שמגיעות גם בליטר או בקנקן (1.8 ליטר), אוכל שמתאים לקונספט בגדול, והפי האוור משתלם – 50% הנחה עד 20:30 על הכל.

חיכיתי שהחברים יגיעו אך אלו התעכבו (עשו שופינג ב Story הסתבר), אז הזמנתי לי בינתיים חצי ביר גארדן בלונד אייל שמיוצרת ע"י מבשלת "נגב" (34 ש"ח לחצי, 17 ש"ח בהפי האוור) אותה לגמתי בהנאה לאיטי.

לשמחתי ולמזלם לא הספקתי לסיים את הבירה לפני שהם הצטרפו אליי ופתחנו שולחן עם עוד בירות, יין, ואוכל, כשאני חלקתי את המנה של הבטטה (34 שהפך ל-17) עם אחת החברות וחוץ מזה הזמנתי גם את הסינייה כרובית (42 שהפך ל-21).

המקום היה מלא לגמרי, בקהל תל אביבי טיפוסי ברובו אך לא רק, כשאנו נהנינו מהשתייה, מהאוכל, מהחברה ומהאווירה התוססת שמסביב. אלינו הצטרף גם אורח בהפתעה שפעם היה חבר קבוע בפורום, כשאת החברים בשולחן (בתוספת הפתעה נוספת) זה הלהיב.

המשכתי לסיבוב נוסף, הפעם מר יותר – חצי גינס (36 שהפך ל-18), שלא נמזגה לגמרי כמו שצריך אבל עדיין הרוותה את צמאוני.

התחלנו מוקדם אז גם סיימנו מוקדם יחסית, כשלקראת 21:30 שילמנו את החשבון (312 ש"ח לכולנו), וקפצנו לקינוח בקוקיז.

לסיכום: השם אולי קצת פחות קשור, אבל הביר גארדן מספק את הסחורה באוכל, בשתייה ובאווירה, וגם במחיר בשעה השמחה.

3.5-4 כוכבים בסולם עכברוש העיר – מומלץ לבקר בשעות ההפי האוור, כדאי גם אחרי (רצוי להזמין מקום מראש)

 

סנטרו קפה – מרכזי, מרכזי מדי

זמן: מוצ"ש, אפריל 2017

מיקום: דיזנגוף 69, פינת טשרניחובסקי (מול דיזנגוף סנטר), תל אביב

רקע היסטורי: הסנטרו קפה (Centro Café) נפתח לפני כחצי שנה ברחוב דיזנגוף מול הסנטר היכן ששכן לפני כן סניף של טל בייגלס (עוד יש כמה כאלו), ע"י האחים אבידן, להם רקורד מרשים בתחום חיי הלילה בעיר – מולדת, מלכי, טיילור מייד, רום סרוויס, קונסיירז', כששני האחרונים אף הם על דיזנגוף. המקום פועל כבית קפה-בר-ביסטרו-מסעדה, שאמור היה לעבוד 24 שעות ביממה, אך אני לא בטוח שאכן כך.

הסיפור: העכברושית ואני יצאנו לדייט מאוחר יחסית וחיפשנו מקום לאכול בו משהו לא כבד מדי, כשהצעתי שנבדוק את הסנטרו קפה.

הגענו אל הצומת המרכזית מול הסנטר בסביבות 22:30. המקום, שרובו כולל מקומות ישיבה על הרחוב היה די מלא, אבל לא היה תור, אז חיכינו למארחת שהציעה לנו לחכות. כעבור 2 דקות היא הציעה לנו לשבת על הבר, ואנו הסכמו. בדרכינו פנימה אל המקום חלפנו על פני השולחנות הרבים עם קהל מבלים לא אחיד (מבוגרים, צעירים), שנראה היה ברובו (לי לפחות) לא מקומי.

נכנסנו פנימה אל אזור הבר המעוצב אך הלא גדול במיוחד, שם קיבלה את פנינו ברמנית שהגישה לנו את התפריטים.

תפריט האוכל כולל מגוון רב (מדי) של מאכלים – סלטים, פסטות, בשרים ועוד (כשיש גם ארוחות בוקר בשעות המתאימות). יש גם תפריט קוקטיילים לא גדול במיוחד, עם שמות מתרבות הפופ ורכיבים לא מסובכים יותר מדי.

כאמור חיפשנו משהו קל יחסית. העכברושית הזמינה סלט פנצנלה (47 ש"ח), ואני הזמנתי את הסלט עגבניות (49) אחרי שהתלבטתי קלות. בגזרת השתייה הזמינה העכברושית את הגאנז & רוזס (48) ואני את הברוס וויין (44).

בעוד אנו משוחחים וממתינים לאוכל ולמשקאות, התרשמנו מהסביבה ומההכנה של הקוקטיילים ע"י הברמנים. כיאה למקום מעוצב שכזה, גם הכוסות בהם מוגשים הקוקטיילים מותאמים לשמות – כוס לגו, עם כנפי עטלף, בתוך בבושקה גדולה, עם אקדח מעוצב ועוד.

האוכל והקוקטיילים הוגשו לנו די מהר יחסית. הסלטים היו לא רעים, עם רכיבים טריים ואיכותיים (עדשים מונבטות, ברוקולי, שרי בשלי), אך די יקרים יחסית לגודלם. הקוקטיילים אמנם הוגשו בכוסות המעוצבות, אך אלו התבררו כמסורבלות ולא נוחות לאחיזה. כשהקוקטייל של העכברושית הרגיש כמו שייק תות בננה, וגם שלי לא ממש הרשים.

לעכברושית התחשק גם קינוח, ומכיוון שלא היה משהו טבעוני, הזמינה לבד את הנמסיס (44), עוגת שוקולד עשירה וטעימה לדבריה, רק גדולה מדי לאדם אחד, אפילו אם הוא אוהב ממש שוקולד.

שילמנו את החשבון (232 ש"ח) ויצאנו מהמקום בסביבות 23:30, כשזה היה עדיין די מלא, אולי אפילו באותם אנשים שהיו כשהגענו.

לסיכום: אין ספק שהסנטרו קפה הוא מקום מרכזי, מרכזי מדי לטעמי. תפריט גדול ויקר מדי, קוקטיילים פשוטים, כשעיצוב הכוסות המיוחדות לא ממש מוסיף, אווירה קצת סתמית, ככה זה כשפונים לקהל הרחב והמיינסטרימי (ראו ערך יאיר לפיד).

2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לוותר, אלא אם אתם תיירים מחוץ לעיר שבאו לבקר ולא מצאתם משהו טוב יותר

למה רוטינה?

לכבוד החג ורגע לפני שחוזרים לשגרה (רוטינה) עכברוש העיר מארח שוב בשמחה את טל The_mark הידועה

״הרוטינה״ מתחילה איתי ברגל ימין ומתמקמת  בלב ההתרחשות התל אביבית, משקיפה על התלכדות הרחובות פרישמן ודיזנגוף. כשמשקללים בעד ונגד מבינים שהרוטינה יכולה להיטמע די מהר בשגרתנו הצנועה.

את המרחב האישי שלי כנראה אף פעם לא אקבל בתל אביב, אבל לפחות מקום לחלץ את העצמות העייפות מחנייה ומדילוג בין ברים עמוסים לעילא, פלוס תפריט אטרקטיבי גם לחיך וגם לכיס.

(חוץ מחומוס-כמהין, הישמרו לנפשותיכם. שבעה חברים שונים שנכחו במקום העידו על טעם של סוליית נעליים שהומסה).

תשמעו, יוקר המחיה זו לא מילה גיסה, אבל בתל אביב לא החליטו על משנה סדורה: התל אביבים  זועקים לפרקים בסיסמאות שמבקשות להוזיל את יוקר המחירים ובו בעת מופצצים כל בר-מסעדה-ביסטרו-מטעמת-שף חיה ומצויה.

אז גם אני, עד לרגע בו נפלתי בחיק הרוטינה (שהיא לא אלא זמנית עד שתיסגר ואאלץ למצוא לי חדשה) מצאתי את עצמי יושבת על פרזול ממתכת או מעץ שנקרא כיסא, משלמת שלוש ספרות על כרובית בטחינה וקוקטייל יפה לסלפי אך חסר מעוף בטעם ובסטלה.

הרוטינה מבינה את הרצון הטבעי-ביולוגי שלנו לנשנש, בלי שיעמיקו לנו עוד החורים בכיסים. הדילים שלהם מוצגים בתפריט בבירור ולא בכוכביות מתחכמות ומציעים ארבע מנות ב109 שקלים, משמע 27₪ בממוצע לכל מנה. משהגיעו המנות והיו לשביעות רצוננו – כרובית מטוגנת (קשה לפשל) אנטיפסטי (נשמע בינוני, הביצוע משוגע), סלט ירוק עם פקאן ופטה (הגברים עפו, ובצדק) המבוגר באן (טרנדי ומוצלח) הזמנו עוד זוג מנות (שגם הן מקבלות מחיר מבצע, בעלות של ₪59) ואחריהן עוד זוג.

כמו ישראלים טובים ביקשנו להפוך את שני הזוגות לרביעייה, והנה שמונה אנשים התחלקו בחשבון של 350 ₪ בלבד (שמגלם בתוכו עוד 30-40₪ על שליש בירה מהחבית לאלה שחשקו).

כמובן שהכל מתקזז עם החנייה שעולה לנו כמו חצי סטייק פילה, אבל לפחות הרגשנו שלא עושקים אותנו בכל מקום.

לסיכום – המיקום מתאים, האוכל טעים, ושום תלונות על הבירות ושאר החריפים. מה גם שגילינו שהם מארחים הרצאות מעניינות ועושים מיני פעילויות לקראת החגים.

מנגד, החנייה בעייתית וסופה בחניונים (בקומה -4 בכבשן מהגיהינום) ומרחב המחייה גבולי; אם אתם לא רוצים בכל נשימה להרגיש את הגב של השכן שלכם, תבקשו שיושיבו אתכם בחוץ כמו בני אדם.

 

8.7 בסולם The_mark

 

 

 

ג'ונס בר – בחזרה למציאות

ויש גם שני סקרים בסוף לגבי ברי קוקטיילים בעיר בכלל, וברים בדיזנגוף

זמן: יום רביעי בערב, יוני 2016

מיקום: דיזנגוף 190, תל אביב

רקע היסטורי: בר הקוקטיילים הג'ונס (Johns Bar) נפתח לפני קצת פחות מחודשיים והינו אחיו הצעיר והגלוי של בר הקוקטיילים הלילי הג'ספר ג'ונס ששוכן בתוך הפסאז'.

הסיפור: אחרי שהתאוששתי קצת מהביקור בארה"ב ומהג'ט לג, הגיע הזמן לחזור למציאות אז הזמנתי את העכברושית לדייט – לג'ונס החדש, האח הצעיר של הג'ספר – שזכור היה לנו לטובה מהביקור הקודם בו.

מכיוון שמדובר במקום חדש הזמנתי ליתר ביטחון מקום מראש בטלפון (0528515574)

. בסביבות השעה 21:00 נכנסנו לבר וזכינו לקבלת פנים אישית וחגיגית מהצוות. המקום עצמו לא גדול במיוחד אך מזמין, בר ארוך כשמאחוריו הברמנים המוקפדים כמובן ודיספליי המשקאות, כשבצידו הרחוק ליד עמדת ה-DJ, גם עמדה קרה להכנת מנות.

התיישבנו במרכז הבר, כשאחד הברמנים הציג את עצמו, וסיפר לנו שלקראת אליפות ישראל לברמנים/מיקסולוגים, הם מארחים בכל ערב ברמן אחר שמתחרה בתחרות ומכין את הקוקטיילים המיוחדים שלו. הפעם היה זה תאי קובלר מהגטסבי, שהציע תפריט של 4 קוקטיילים.

20160608_213309

חוץ מזה יש גם תפריט קוקטיילים של המקום, שמכיל מגוון קוקטיילים בצבעים ואחרים, בתמחור לא יקר יחסית (44 ש"ח), וגם תפריט אוכל מצומצם יחסית.

תפריט קוקטיילים ג'ונס 20160608_213812

החלטנו לנסות את הקוקטיילים המיוחדים של תאי קובלר – Bare Necessities לעכברושית, ו Eternal Sunshine of Spotless Mind בשבילי. הזמנו גם שתי מנות לנשנש סשימי חציל (31) לחלוק (הקובנייה הטבעונית לא היתה זמינה משום מה), וקפרזה גרואייר (31) לעכברושית.

תאי הברמן, חבוש בכובע ועם זקן מעוצב, הכין לנגד עינינו את הקוקטיילים בצורה מקצועית ומדויקת, כולל כל השקשוקים ההכרחים עם המרפקים.

20160608_213549

בהתחלה קצת התבלבלנו בין הקוקטיילים שקיבלנו – חשבנו שזה עם הטעם המעושן יותר הוא השמש נצחית בראש צלול בגלל שברכיבים היה כתוב Smoke & Mirrors, אך הברמן הסביר לנו שזהו רק שם של ליקר ביתי אותו רוקח תאי, והטעם המעושן הוא בכלל בגלל הטקילה של דון חוליו.

20160608_214258

הקוקטייל של העכברושית היה כאמור בטעם מעושן ודווקא הקוקטייל שלי היה יותר מתוק ולטעמה, אז חלקנו בינינו את שניהם – לגימה לגימה.

הסשימי חציל היה נחמד וטעים, וקצת חריף בגלל הסרירצ'ה, אך לא ממש משביע. העכברושית נהנתה מהמנה שלה, אף כי גם היא לא היתה גדולה ומשביעה.

20160608_215411

בעוד אנו נהנים מהמשקאות מהאווירה ומהמוסיקה הקצבית ברקע, חזרנו למציאות היום יומית בישראל ותל אביב, עם ידיעה על הפיגוע בשרונה (שם אמורה גם להתקיים אליפות הברמנים).

עקב כך וגם בגלל הג'ט לג, ויתרנו על סיבוב נוסף, שילמנו את החשבון ונפרדנו עם צ'ייסר מהברמן לשלום.

20160608_222532

על הקינוח ב-Cookeez דווקא לא ויתרנו, וממנו בהליכה על דיזנגוף אכלנו.

לסיכום: הג'ונס שומר על הסטנדרטים הגבוהים של הג'ספר ושל שאר ברי הקוקטיילים המשובחים בעיר, כשגם המחירים לא יקרים, אם כי מומלץ לא להגיע רעבים.

 3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר