6 במאי – מה השתנה?

זמן: יום חמישי בלילה, נובמבר 2018

מיקום: בן עמי 13, כיכר דיזנגוף (מול קולנוע רב חן), תל אביב

רקע היסטורי: ה-6 במאי אחיו הצעיר של הבר הירושלמי 5 במאי (סינקו דה מאיו) משוק מחנה יהודה, נפתח לפני קצת פחות מ-5 שנים מול קולנוע רב חן, היכן ששכן לפני כן סניף של לה צ'מפה זכרונה לברכה.

הסיפור: עבר זמן רב מאז שיצאנו לדאבל דייט עם מיס מוואה והחייכן עד שסוף סוף הצלחנו לתאם ערב לצאת יחדיו. התלבטנו לגבי המקום בין הטחינייה, א-לה רמפה (שם הייתי לפני חודש והיה מוצלח), דייגו סאן (שנסגר באופן מפתיע) ואחרים, עד שבגלל אילוצי מיקום של מיס מוואה הפור נפל על ה-6 במאי בו ביקרנו לאחרונה לפני יותר משנתיים והיה זכור לי לטובה.

מכיוון שהמקום נמצא באזור דיזנגוף הזמנתי התקשרתי להזמין מקום בטלפון ליתר בטחון – דרך מענה אוטומטי מעניין שפשוט קולט את הפרטים ומאשר.

הגענו אל המקום לקראת 21:00 בערב, כשבדרך חלפתי ליד כיכר דיזנגוף המשופצת שבלילה עם התאורה והבניינים היפים שמסביב נראית דווקא די טוב (ראוי לציון גם לחיוב שביל האופניים שמקיף את הכיכר). ביום עדיין לא ביקרתי שם – מעניין איך זה נראה כשיש אוטובוסים ותחבורה רבה וכשהשמש קופחת (צל אין שם יותר מדי).

ל-6 במאי יש שלושה חלקים (כמו לכל דבר) – שולחנות בחוץ מתחת לכיפת השמיים מול קופות הקולנוע, שולחנות באזור מקורה וחלל פנימי שם נמצאים המטבח והבר – בו דאגתי שישריינו לנו את הפינה על מנת להימנע מעשן הסיגריות שבחוץ.

מכיוון שקצת התעכבתי, לקחתי לידי את תפריט האוכל והשתייה להשלים פערים. בגזרת האוכל יש סלטים, בורגרים, פיצות ועוד, כשבגזרת השתייה יש רק בירות סתמיות של טמפו, כמה קוקטיילים ועוד.

הבנות הזמינו סנגריה חמה (30 ₪), החייכן הלך על חצי בירה (משום מה לא חויבה בסוף בחשבון שמתי לב) ואני בלית ברירה הזמנתי אוזו לימונים (30) שמוכן במקום כך נאמר לי ע"י הברמן הצעיר (שלא כל כך התייחס אלינו באופן כללי).

בגזרת האוכל הם הזמינו די הרבה מנות – סלט בלאדי (39), סלט אבוקדו (39), 2 חצאי לאפה (8 כ"א), 2 בטטאז' (26 כ"א), 2 כרובית (29) ואני הוספתי לזה את הפיצה הטבעונית (39).

קיבלנו את השתייה די מהר, כשהאוזו לימונים שלי היה סביר ולא יותר. הרמנו לחיים והתחלנו להשלים פערים בכל התחומים.

המנות החלו גם לזרום לשולחן ולא אכזבו את הקהל הרעב שטרף אותן. גם הפיצה שהוגשה עם רוטב עגבניות וסחוג בקערית הפתיעה לטובה עם בצק קשה אך דקיק שאת מה שעליו הצליח להחזיק.

היה לנו נחמד עם האוכל והאווירה, קצת פחות עם העשן שהגיע מהחלק המקורה שבחוץ גם פנימה.

לקינוח הזמנו את העוגת בננה הטבעונית, שהוגשה עם מייפל וטחינה גולמית. גם היא היתה טובה לדעת הסועדים.

פתאום שמנו לב לשעה שבה החייכון ומיס מוואה כבר היו צריכים לעזוב. שילמנו את החשבון שיצא 358 ₪. את החשבון הגבוה יותר הם כבר שילמו קודם לכן על השופינג, אבל לפחות חסכו בכך שמצאו חניה סודית חינמית (לבינתיים) ממש ליד הכיכר המשופצת.

לסיכום: ה-6 במאי נשאר מקום חביב, אבל כבר פחות מלהיב. האוכל פשוט ודי טעים (אבל המחירים כבר לא ממש זולים), כשבבירות והאלכוהול הם לא מבריקים, ולא מובן למה גם מי שיושב בחלל המקורה או לפחות על הבר בפנים צריך "ליהנות" מהריח שנשאר על השיער והבגדים.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר,  מכיוון שבאזור יש היצע ברים די נרחב כדאי שיתאמצו קצת יותר

מודעות פרסומת

אפרים – הטורטלים באים?

חיפשתם ומצאתם את האפרים. יש עוד הרבה מקומות אחרים וטובים – רק בעכברוש העיר, בלוג הברים העצמאי הותיק בתל אביב כבר למעלה מ-10 שנים.

זמן: מוצ"ש, סוף אוגוסט 2018 (ביקורת כפולה)

מיקום: בני אפרים 280 פינת משה סנה – צומת הפיל (או איך שזה נקרא בלועזית – Elephant Square)

רקע היסטורי: בר האוכל אפרים נפתח לפני כחודש במתחם המסחרי שבצומת הפיל בצפון העיר ע"י קבוצת שותפים בהם הבעלים של חומוס כספי המוצלח שהתפשט כבר לכל העיר.

הסיפור: תל אביב היא עיר חיה ובועטת, עם מגוון מקומות תרבות ובילוי, אך לצערי זה לא מספיק. ברגע שחוצים את דרך נמיר מזרחה (ואפילו לפני), או את הירקון צפונה, העיר הופכת לשכונות שינה, שאולי מטופחות ונחמדות ביום, אבל בלילה אין בהן כמעט מה לעשות.

את כמות הברים או הפאבים בשכונות אלו (למעט אזור התעשיה ברמת החי"ל שהוא סתם עוד מתחם), אפשר לספור על יד אחת במקרה הטוב (ראש פינה, הקופסא הם היחידים שקופצים לי לראש כרגע), וזה חבל, כי אם יפתחו משהו טוב בטוח שיבוא קהל. לכן, שמחתי לראות שבצומת הפיל עומד להיפתח בר בשם אפרים, שאולי יחיה קצת את האזור בלילות.

לא ידעתי שהמקום כבר נפתח עד שלקראת סוף אוגוסט, הציע חבר מקבוצת בורגנים מהאזור, שניפגש שם כולנו לבירה.

הגענו לשם במוצ"ש קצת אחרי שהבר נפתח (21:00), אז גם גיליתי שמשפחת חומוס כספי הם אלו שמנהלים אותו. הבר חשוך יחסית, מרווח ומעוצב בצורה מזמינה בפנים (יש גם שולחנות בחוץ) והיה די מלא, כשלמרות שלא הזמנו מקום, מצאו לנו שולחן מוגבה קטן לשלושה בצידו הבר.

ביקשנו לידינו את התפריטים. בגזרת האוכל יש מגוון די רחב (אבל לא הרבה אופציות טבעוניות), כשבגזרת השתייה יש את נציגי מב"י הקבועים מהחבית למעט גינס (סטלה, טובורג, וויינשטפן) במחיר סביר למיקום, עוד מספר בירות בוטיק בבקבוק, קוקטיילים ומשקאות סטנדרטים אחרים (כרגע אין הפי האוור עדיין באמצע השבוע, אולי בהמשך יהיה).

הזמנו שלושתנו חצי מהחבית (סטלה – 34 ש"ח), כשאני הייתי גם רעב אז הזמנתי את הסלט פאקוש ללא לבנה (35) בגרסה טבעונית, וחוץ מזה הזמנו לנשנש גם את חמוצי הבית (12).

עד שיגיעו האוכל והשתייה, ניצלתי את הזמן להתרשמות מהסביבה. קהל המבלים נראה מבוסס מאוד כשרובו לא ממש צעיר (50+), בעוד שהמלצרים והמלצריות צעירים מהם בערך בחצי. המוסיקה התנגנה בווליום די גבוה, כשהקו המוזיקלי היה מזרחי/יווני מוכר בעיקר משנות ה-80 וה-90 (מריומה, מה הדאווין), אך גם שירים עדכניים (היא רק רוצה לרקוד).

החמוצים היו חריפים למדי, כשבסלט חוץ מהעדשים הדומיננטים והטחינה, השאר היה די חסר, וגם התמחור לגודל היה קצת ביוקר. בשלב זה הצטרף אלינו עוד חבר, אז עברנו לשולחן אחר.

אחרי 22:30 החל המקום כבר להתרוקן. דווקא אז התחלף הקו המוזיקלי למסיבתי יותר אך עדיין לא קשור (סטטיק ובן אל וגם שירים לועזיים עדכניים יחסית), כשהמלצרים הצעירים התחילו קצת לפזז.

נשארנו עוד זמן מה עם חבר נוסף שהצטרף לחבורה עד שלקראת 23:30 חתכנו משם.

התלבטתי אם לכתוב את הביקורת על סמך הביקור הנ"ל, אך מכיוון שקבענו שם שוב עם יתר החבורה במוצ"ש שלאחר מכן, החלטתי לחכות ולהפוך אותה לביקורת כפולה.

וכך, שבוע לאחר מכן, חזרנו שוב, בחבורה גדולה יותר, עם מקום שהוזמן מראש. לא רק שלא השתנה משהו מהפעם שעברה, אפילו השירים שהתנגנו נשארו כמעט אחד לאחד אותו הדבר, זה לא הפריע לנו ליהנות מהבירה ומהחברה (הפעם דאגתי לאכול כבר מראש בבית).

לסיכום: בסה"כ זה דבר מאוד חיובי שנפתח בר חדש באזור מנומנם זה שבצפון העיר. אין ספק שכספי מקצוענים ויודעים להפעיל את המקום כהלכה, אך כרגע זה נראה שהם פונים בעיקר לטורטלים וחבריהם (שכנראה צריכים שירים מקפיצים או סתם בווליום גבוה כדי להרגיש צעירים).

2.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר אפשר לוותר, אלא אם אתם בגיל המתאים או גרים בטווח הליכה רגלית ואין לכם כח לחפש משהו אחר