הטחינייה – ההבדלים הקטנים

זמן: יום חמישי בלילה, דצמבר 2018

מיקום: לוינסקי 33, פינת המשביר, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני יותר מ-9 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי.

הסיפור: העכברושית ואני היינו בכלל מוזמנים לארוחת ערב אצל חבר שנאלץ לבטל, אך זה לא אומר שגם אנחנו צריכים לבטל, ולכן החלטנו בכל זאת לצאת לדייט.

החלטנו ללכת לטחינייה, שם כבר בילינו בהנאה יותר מפעם אחת ביחד וגם בנפרד, כשזו גם נבחרה כמקום החדש והמוצלח של עכברוש העיר בסיכום השנה שהיתה.

הצענו לפלפלית להצטרף אלינו, כשבצירוף מקרים גם בן זוגה הראשוני יצא לשם בלי קשר עם חברים (בשבילם הוא לא מתעצל).

הגענו למקום בסביבות 21:15. הבר היה די מלא. הראשוני כבר ישב בפינה אחת של הבר עם חבריו ואילו העכברושית והפלפלית, שהגיעו כמה דקות לפני התמקמו בפינה ליד – הבחירה היתה די ברורה.

משום מה, בניגוד לפעמיים הקודמות שהייתי שם, הצוות השתנה, כשיהונתן ברבי השף/בעלים לא היה נוכח, וכמו כן גם לא סופי המלצרית/ברמנית/מארחת הזכורה לטובה.

התפריט לא השתנה כך נראה. התלבטנו בינינו ועם הברמנית/מלצרית המקועקעת מה להזמין, כשהחלטנו בסוף להזמין כמה מנות ולחלוק – סטייק בטטה מתקתק בגרסה הטבעונית (38 ₪), מסיבה (36) עם הביצה בצד, טחינה בטטה כתומה (29) וסינייה דג (49) לפלפלית.

הטחינייה – תפריט אוכל

הטחינייה – תפריט שתייה

התחשק לי גם לשתות משהו, אך מכיוון שהבירות לא השתנו אף הן, הזמנתי גם הפעם קוקטייל – ירוק אסלי (38) על בסיס אוזו.

הווליום היה הפעם לא גבוה יחסית, ואנו פטפטנו בינינו כשתוך כדי צפינו בטבח והברמנית בקושי עומדים בצבר ההזמנות, כשמהתנור יצאו בטטות מרובות (חלקן קצת שרופות).

ראשונה הגיעה אלינו מנת הבטטה – רכה, מתוקה ונימוחה בשילוב טעמים מצוין עם הצ'ימיצו'ורי, טחינת וואסבי טיפונת חריפה והגבינה הטבעונית הרכה, כשזאת חוסלה במהרה.

שתי דקות לאחר מכן הגיעה הטחינה הכתומה (בטטה, דלעת) עם הפפריקה המעושנת, שמצריכה פיתה לניגוב איתה.

הפיתה המרובעת החמה והמיוחדת של המקום הגיעה עם מנת המסיבה, שהיתה אף היא טעימה, במיוחד הארטישוק שבתוכה.

גם מנת הסינייה דג של הפלפלית הגיעה, אך עליה איני יכול לחוות דעה.

העכברושית עדיין לא שבעה, ומכיוון שהתלהבה מהסטייק בטטה, החלטנו להזמין עוד מנה. עד שהמנה תגיע (לוקח זמן לצלות את הבטטה בתנור) קפצתי בינתיים לבדוק מה קורה עם הראשוני וחבורתו שכבר היו אחרי הקינוח וניכר היה שנהנו מערב מוצלח.

לבסוף כשהגיעה מנת הבטטה, התברר שהטבח טעה ולא הכין אותה בגרסה הטבעונית אלא הרגילה. אני כבר הייתי שבע אז העכברושית והפלפלית החליטו אותה להשאיר וחיסלו אותה במהרה.

לקינוח היה די ברור מה הן יזמינו – את הקראק פאי (42), אותו הן אהבו מאוד בפעם שעברה לפני חצי שנה, אני ויתרתי הפעם.

החשבון יצא 280 ₪, אך תוקן לאחר מכן ע"י הברמנית/מלצרית, שהבטיחה קודם לכן שמנת הבטטה הנוספת לא תחויב, ל-242 ₪ בלבד.

לסיכום: הבילוי בטחינייה עדיין מוצלח מבחינת האוכל והאווירה, אבל זוהי דוגמא טובה לכך שלפעמים ההבדלים הקטנים כמו הנוכחות ו/או השירות של הבעלים/שף (מפתיע שבחמישי הוא לא היה שם), מארחת/מלצרית (או מלצר) מוצלחת, משדרגים את החוויה.

מודעות פרסומת

הטחינייה – כולם אוהבים טחינה?

זמן: יום שני בלילה, יוני 2018

מיקום: לויסנקי 33, שוק לוינסקי, פלורנטין, תל אביב

רקע היסטורי: הטחינייה נפתחה לפני קצת יותר מ-3 חודשים ע"י יהונתן ברבי (ליליות) ואייל לוי, כסוג של בר קונספט על בסיס האהבה לטחינה, ברחוב/שוק לוינסקי.

הסיפור: את הטחינייה ראיתי ממש כשנפתחה (וגם ראיתי לא מעט יח"צ), וכחובב טחינה חיפשתי הזדמנות טובה להגיע למקום אך עד כה זה לא יצא. והנה קבענו לדאבל דייט עם הראשוני והפלפלית לכבוד יום הולדתה העגול גם כן (יש פה מגמה מדאיגה), אז הצעתי שנלך לשם, כשהכנתי גם אופציות גיבוי במגירה.

העכברושית ואני הגענו אל הטחינייה קצת אחרי 21:00, וכבר היתה שם אווירת מסיבה עם מוסיקה יוונית שמחה (הסתבר שגם יהונתן הבעלים/שף חגג יום הולדת, עם או בלי קשר).

במקום בר מלבני עם הרבה מקומות ישיבה (מזכיר את ימי הפיק אפ) ובתוכו חלל גדול שם מכינים את המנות והמשקאות עם גרפיטי על הקירות. כשיש גם דלפק מוגבה שפונה אל הרחוב עם כמה מקומות ישיבה – שם חיכינו בינתיים עד שתתפנה על הבר לנו פינה מתאימה.

 

המארחת/ברמנית/מלצרית (סופיה) קיבלה את פנינו בצורה מקצועית ושירותית, כשעד שיצטרפו אלינו הראשוני והפלפלית, שאלה אותנו והמליצה לגבי המשקאות להם אין תפריט. בגזרת הבירות יש גולדסטאר ומכבי מחוזקת מהחבית, וכמו כן בירות יווניות, קפרסיאיות שונות בבקבוקים. היא המליצה על קוקטייל ע"ב אוזו, רוזטה, לימונענע ועוד, והעכברושית זרמה איתה כשביקשה שזה יהיה מספיק מתוק, ואילו אני זרמתי עם ההמלצה לבירה קפריסאית בבקבוק.

כעבור כמה דקות הגיעה השתייה. העכברושית אהבה מאוד את הקוקטייל שלה, כשהבירה שלי היתה עוד לאגר קלילה.

אלינו הצטרפו בדיוק גם הזוג הנוסף, ובחלוף שתיים שלוש דקות נוספות עברנו אל הפינה של הבר. המלצרית פנתה אלינו שוב, הפעם עם הסבר מעמיק על תפריט האוכל שמבוסס מין הסתם על טחינה, ובו יש שלל מנות טבעוניות, צמחוניות וגם כאלו עם דגים.

הזמנו כמה מנות לחלוק בינינו. טבעוניות: טחינת ערמונים טבעונית (29), טחינה כתומה מדלעת ובטטה (29), טרטר חציל וקינואה טבעוני (28), וגם כאלו שלא: המסיבה (36), סינייה דגים (42), וסטייק בטטה עם גבינה (38).

הראשוני הזמין את אותה הבירה שלקחתי אני ואילו הפלפלית הלכה על הקוקטייל כמו של העכברושית רק פחות מתוק ויותר חמוץ, כשבמהלך ההכנה הביאה לה הברמנית מספר פעמים טעימות לצורך קבלת משוב עד התאמתו המלאה לחיכה.

המנות החלו לזרום אל הבר, מנות הטחינה הוגשו עם פיתה מיוחדת של המקום – מרובעת עם תרד, וכל אלה שאני טעמתי היו מצוינות, שגם העכברושית שפחות מתלהבת מטחינה אהבה. גם טרטר החציל קינואה היה טעים, אם כי טיפה פיקנטי (בגלל הסחוג). הראשוני והפלפלית אהבו אף הם את המנות שלהם, כשבין לבין קיבלנו צ'ייסר פינוק של עראק הבית.

למרות שהמקום לא היה מלא, היתה בו אווירה שמחה, בשלב מסוים הצטרפו למבלים גם שלושה שבאבניקים. המקום אמנם כשר (חלבי/דגים ולא פתוח בשבת), ואני בעד חיה ותן לחיות (במיוחד לחיות) אבל היה קצת משעשע/מוזר לראות אותם מזמינים מהמלצרית שלבשה מכנסוני טייץ קצרים והרבה קעקועים.

השעה היתה רק 22:30 אבל אורחים נוספים הגיעו – הפקחים, שעקב תלונות אחד השכנים, הגיעו וביקשו להחליש את המוסיקה (שבאמת היתה חזקה). הראשוני והפלפלית הזמינו מנות נוספות – סביצ'ה (39) ועוד סינייה (42), וחיסלו גם אותם.

היינו בשלבי סיום כשאל המקום נכנסנו 3 נשים עם לבוש יחסית מינימלי וחושפני שבאו לחגוג עם השף/בעלים, לא נצפתה שום תרעומת מהשבאבניקים, אולי זה יכול להיות פורמט מצליח לתוכנית ריאלטי שידוכים.

לקינוח הזמנתי אני את המלבי הטבעוני (26), שאמנם נקרא כך אבל עשוי מקציפת קוקוס עם טחינה גולמית מעל, זה היה קצת דחוס וכבד מדי בשבילי. השאר הזמינו בהמלצת המלצרית את הקראק פאי (42) ופשוט עפו עליו.

עם החשבון (477 ש"ח לפני שירות), קיבלנו עוד צ'ייסר עראק פינוק ע"ח הבית, ונפרדנו לשלום מהמלצרית, הראשוני והפלפלית שבעים, שמחים ומרוצים.

לסיכום: אמנם נראה שכמעט כולם אוהבים טחינה, אך גם מי שפחות יהנה ממנה בטחינייה. אפשר תמיד פה ושם לשפר (במיוחד בגזרת הבירות), אבל שווה להגיע בשביל המטעמים, השירות והאווירה.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

ביחד עם הבילוי המוצלח שבוע לפני כן בטנאת, כיף לגלות בכל פעם מקומות חדשים או ישנים באזור שוק לוינסקי שעדיין לא הוצף במבלי המיינסטרים.

ארה"ב 2017 (חלק ב') – עולים צפונה – מבשלות, בירות ועוד הפתעות

חלק א' – ניו יורק, הקל והמוכר

חלק ב' – עולם צפונה – מבשלות בירות ועוד

אז אחרי שהות קצרה בניו יורק, עליתי צפונה לבוסטון, שם נפגשתי עם הבעז"ב, שהגיע אף הוא במיוחד. לא התעכבנו ונסענו ישר צפונה עד שהגענו לפורטלנד, מיין – בה פורחת סצינת מבשלות הבוטיק -microbreweries, ואנו הגענו לאחת מהן – Allagash.

במרכז המבקרים של המבשלה יש פאב נחמד, שם מגישים טעימות בירה בחינם, ואפשר גם לרכוש מרצ'נדייס ולערוך סיור במבשלה.

 

על הסיור ויתרנו, אבל על הבירה לא, וקיבלנו 4 כוסות כל אחד עם בירות שונות של המבשלה, כפי שניתן לראות בתמונות. היינו צריכים לאכול גם משהו  אז הלכנו למשאית האוכל הקוריאני – מקסיקני שהיתה בחוץ, שם קנינו קערות אורז עם כל מיני תוספות שהיו סבירות.

השעה היתה עדיין שעת אחה"צ מוקדמת יחסית, אז נסענו לתוך העיירה אל Rising Tide Brewery. הבירה שם לא היתה בחינם, אבל בכל זאת הזמנו 4 בירות לטעימות, אותן חלקנו הפעם.

 

ליד המבשלה יש גם מרכז מבקרים של מזקקת אלכוהול מקומית – Maine Craft Distilling. הבעז"ב רצה להיכנס אז זרמתי. שוחחנו שם עם בחור צעיר שהסביר לנו קצת על המזקקה ועל בעיות המיסוי במדינה, טעמנו דגימות מכמה משקאות חזקים, והבעז"ב הזמין גם את הגרסה שלהם לבלאדי מרי.

השעה היתה אמנם רק קצת אחרי 5 אחה"צ, אך אחרי כל הטעימות הבנו שיש לנו כ-3 שעות נסיעה בגשם ליעד הבא, שאליו רצינו להגיע לפני החשכה, אז יצאנו לדרך. כשאני, שלא הייתי כבר תחת השפעת אלכוהול נהגתי, אל דאגה.

אחרי נהיגה רצופה וארוכה, הגענו בסביבות 20:30 אל העיירה בר הרבור, שנמצאת ב-Mount Desert Island, שם תכננו לטייל באכדיה נשיונל בפארק.

אחרי שהתמקמנו, יצאנו אל העיירה הקטנה בגשם, רק כדי לגלות שמרבית המקומות המומלצים לאכול בהם, מפסיקים להגיש אוכל ב-21:00, אז נאצלנו להסתפק באוכל בבר מקומי, שלא היו הרבה דברים טובים לרשום עליו.

בערב השני בבר הרבור לא חזרנו על אותה טעות והלכנו לאכול בשעה מוקדמת יותר ב Side Street Cafe. מהאוכל הטבעוני שם לא התלהבתי במיוחד (לפחות היה שם משהו). אך מה שנחמד שם (וגם בבר האירי בו הלכנו לראות אח"כ את המשחק) הוא מבחר הבירות מהחבית, לפחות כעשר במספר. כשרובן בירות בוטיק מקומיות (מהעיירה, ממדינת מיין או ממדינות אחרות באזור) ולא ממש מוכרות (חוץ מ Allagash ו Rising Tide אותן כבר יצא לנו להכיר קודם לכן), ואנו דאגנו להכיר עוד כמה מהן (אני למשל שתיתי בין היתר Blueberry Ale של מבשלה מקומית מהעיירה).

בין לבין מזג האוויר האיר לנו פנים ואנו טיילנו יומיים בפארק אקדיה המרשים. מה שאותי עוד יותר הרשים, זה שלמרות שבשנה יש בו המוני מטיילים, לא תמצאו בטבע זבל ושאריות של מבקרים, לצערי שלא כמו במדינתנו בה יש מקומות יפים אך בכולם תמצאו ניירות טואלט, מגבונים, שקיות ריקות של במבה וכדומה, בקבוקים ומה לא – הטבע במיטבו.

אחרי שסיימנו לטפס אל ההר הגבוה באי וחזרנו לרכב בדרך לא דרך, התחלנו לנסוע בחזרה דרומה לעבר פורטלנד שם תכננו לישון בלילה. בדרך עצרנו בקמדן – עוד עיירה קטנה נחמדה. שם אכלנו ארוחת צהרים מאוחרת במסעדה אסייאתית איכותית – Long Grain, בה יש הרבה אופציות טבעוניות (וגם כאלו שלו), וקציצות אורז מטוגנות מעולות.

המשכנו דרומה עד שהגענו לפורטלנד. לאחר שהתמקמנו במלון, יצאנו לבדוק כמה ברים בעיר, בה יש לא מעט כאלו יחסית לגודלה (כ-60 אלף תושבים, אם כי באזור המטרופוליטן שלה יש הרבה יותר).

הראשון היה ה The Thirsty Pig – בר בירות ונקניקיות, שמציע בירות מקומיות ואיכותיות ממיין. המקום שנסגר ב-22:00 באמצע השבוע היה די ריק, אבל זה לא הפריע לנו ליהנות מבירה איכותית (אני הזמנתי את ה Mason's Hipster Apocalypse) ואפילו מנקניקיה טבעונית טעימה עם כל התוספות כמו שאפשר לראות בתמונה.

 

 

לאחר מכן המשכנו לבר בסמטה ממול – Novare Res Bier Cafe. מקום גדול עם דק חיצוני, בו יש תפריט עשיר ביותר של בירות איכותיות מהחבית – למעלה מ-30, כשמתוכן 13 הן תוצרת מקומית, והיה די מלא יחסית ללילה רגיל באמצע השבוע. הבעז"ב הזמין בירה מיוחדת של המקום, בעוד שאני הלכתי על ה Allagash. הבירות היו טובות אך נרשמו קצת תקלות עם המזון (מנות שאזלו) וגם בסוף עם החשבון (המלצרית התבלבלה בינינו לשולחן אחר)

בבוקר שלאחר מכן עשינו את דרכינו בגשם בחזרה לבוסטון. בגלל היום הגשום ומזג האוויר הקר לא יצא לנו להסתובב בעיר יותר מדי.

כן הספקנו לאכול עסקית צהרים טעימה ומשתלמת במסעדת My Thai Vegan Cafe. כשאפילו הבעז"ב נהנה מהמנה שהזמין עם תחליף בקר מהצומח, אמר שזה כמעט אותו דבר והוא לא היה מרגיש בהבדל, אולי רק בגלל שזה אולי טיפה פחות כבד. הזמנו גם 2 עוגות שנראו טוב לקינוח. הציפוי שלהם היה טעים, אבל הן היו יבשות בפנים, ובדיעבד אפשר היה לוותר עליהן.

גולת הכותרת בבוסטון לא היתה המפגש האקראי והמהיר עם צ'ארלס בארקלי במעלית, אלא העובדה שיצא לי לפגוש את שאקיל אוניל בכניסה למלון, ללחוץ את ידו, ואפילו להצטלם איתו בזריזות בהסכמתו.

לפני משחק 5 של גמר המזרח – בוסטון מול קליבלנד, נכנסו לכמה ברים ליד האולם. גם בהם ניתן היה למצוא בירות מקומיות בתוספת מהסטנדרטיות (גינס – שעכשיו הפכה גם לטבעונית ולכן יכולתי לשתות ממנה, סמואל אדאמס וכו'), ואכלנו ארוחת ערב ברשת מקסיקנית לא מי יודע מה.

המשחק עצמו היה די חד צדדי (נגמר 30 הפרש), אך לפחות זכינו לראות את השחקן מס' 1 בעולם כרגע, ומהטופ 5 בכל הזמנים (לברון).

בשורה התחתונה: יש הרבה מה לעשות, לראות ולשתות במדינת מיין והסביבה. לחובבי הבירות לא כדאי לפספס את פורטלנד, כשגם לבוסטון כדאי להקדיש יומיים שלושה.

ארה"ב 2017 – ברים, בירות, קוקטיילים, אוכל טבעוני ועוד (חלק א') – ניו יורק, הקל והמוכר

כמובטח – סדרת פוסטים על חוויות והמלצות בצפון מזרח ארה"ב.

חלק א': ניו יורק – הקל והמוכר

לפני שנוסעים לניו יורק כדאי לעשות קצת עבודת הכנה. אפילו אם אתם מכירים קצת את העיר, עדיין שלל המקומות והאפשרויות עלולים לסחרר אתכם ובסוף עוד תמצאו את עצמכם אוכלים באפלבי או משהו כזה בלית ברירה…

הגעתי לניו יורק מוקדם בבוקר יום ראשון. אחרי צעידה על גשר ברוקלין, נכנסתי למנהטן המנומנמת והרגועה יחסית לימי השבוע הרגילים.

הלכתי בסוהו, כשהשעה היתה כבר אחרי 11:00 והייתי קצת רעב.

החלטתי לעצור ב By Chloe ברחוב לאפייט – סניף של רשת המזללות הטבעונית של השפית-סלב קלואי. המקום צבעוני ונחמד, כשההזמנה מתבצעת מהדלפק. בתפריט שעל הלוח יש הרבה אופציות מעניינות אך אני רציתי רק משהו קטן יחסית אז הזמנתי את  Quinoa Hash Browns, מנה קטנה ונחמדה (נטולת גלוטן גם) בטעם מעושן במקצת שמוגשת עם "שמנת" חמוצה טעימה. כמו כן לקחתי מיץ בריא בבקבוק, כשלא שמתי לב למחיר המופקע (10 דולר ל-350 מ"ל) רק אחרי שכבר שילמתי בקופה. לקחתי לדרך גם עוגיית שוקולד צ'יפס נטולת גלוטן, שקצת התפרקה לה. בדיעבד הייתי צריך ללכת על הקאפקייס (שמהם הגיעה לקלואי התהילה).

בשורה התחתונה: מהתרשמות קצרה זהו מקום נחמד עם אופציות מעניינות, מתאים יותר לאכול משהו על הדרך, במיוחד שיש סניפים שפזורים בכמה מקומות.

לאחר מכן המשכתי אל וושינגטון סקוור פארק, שם היו אנשים רבים שטיילו, הסתלבטו על הדשא במזג האוויר הנעים, ונהנו ממגוון הופעות רחוב (כלי נשיפה, ריקודים אפריקאים, פסנתרן) שהיו במקום. אליי הצטרף המתאמן הלוגם (לשעבר האצן הלוגם), ואנו החלטנו ללכת לשתות בירה טובה ב Blind Tiger Ale House המפורסם והמצוין בווסט וילאג' בו בילינו גם בשנה שעברה.

הפאב, שמציע כ-30 בירות בוטיק מתחלפות ממדינות שונות ומכל הסוגים, היה יחסית ריק לשנה שעברה, אולי בגלל שהשעה היתה עדיין מוקדמת יחסית לסופשבוע. התיישבנו הפעם על הבר והזמנו לנו בירה טובה מהברמנית המבינה והנחמדה. אני הזמנתי את Troegs Hopback Amber מפנסילבניה שלא היתה כבדה מדי. מפאת השעה המוקדמת והעובדה שהייתי אחרי טיסה, החלטתי להסתפק הפעם רק בה (כשהלוגם לא ויתר על בירה שנייה).

  

בשורה התחתונה: הפאב הוא אחד המקומות המומלצים בעיר לבירות בוטיק. אם אתם בעניין זה ביקור חובה.

השעה היתה כבר לקראת 13:30 כשהחלטנו למצוא מקום לצהרים, ושוב הלכנו על משהו מוכר וטוב, Peacefood Cafe, הפעם לא באפר ווסט אלא בדאונטאון בסניף הקרוב. המקום היה די מלא בקהל מגוון מאוד (גילאים, מינים, זוגות מעורבים) אך לא נאלצנו לחכות לשולחן.

הבעיה בתפריט הטבעוני העשיר היא שפשוט קשה להחליט מה להזמין. אני הזמנתי את הצ'יזבורגר הטבעוני, המתאמן הלוגם את קיש דלעת קשיו מתפריט הבראנץ', וכמנת פתיחה לקחנו טמאלס (עלי תירס ממולאים בקמח תירס) עם עגבניות חתוכות.

עקב העומס במקום לאוכל לקח קצת זמן עד שהגיע לשולחן. כמו בפעם שעברה לא היו נפילות כשהמנות היו טעימות ומשביעות.

לא ויתרנו על קינוח, כשחשבנו לנסות הפעם משהו אחר מעוגת מוס האבוקדו שוקולד המשובחת שאכלנו בפעם שעברה. התלבטנו עם המלצר לגבי העוגות המפתות, אותן ניתן לראות בויטרינה. שלא בדיוק בהמלצתו (למרות שכך הוא משום מה חשב), הזמנו בסוף עוגת "גבינה" קוקוס, שהיתה נחמדה אבל קצת לימונית מדי לטעמי.

בשורה התחתונה: מקום חובה לטבעונים (לא משנה מי מהסניפים). גם צמחונים או סתם קרניסטים יהנו במקום, כך יעיד בוודאי המתאמן הלוגם, ועוד חברים וחברות להם המלצתי שם לאכול. לחובבי השוקולד – אל תפספסו את עוגת המוס.

חלק ב' ובו מבשלות בוטיק ועוד בקרוב….