אבוקדה – האם זה כבר בשל?

זמן: יום חמישי בלילה, דצבמבר 2018

מיקום: לילינבלום 39, תל אביב

רקע היסטורי: אבוקדה Avocada הינה מסעדה שמוקדשת לאבוקדו, כמוה יש כבר כמה בעולם (טוקיו, אמסטרדם, ניו יורק ועוד). המסעדה נפתחה לפני כחודש, כשעל התפריט אחראי השף טל דדון שבעברו זכאים, ננוצ'קה ואנסטסיה, אך הפעם המקום הוא לא טבעוני בלבד.

הסיפור: כשהייתי צעיר יותר ממש לא אהבתי אבוקדו, רק בצורתו כמרכיב בגווקאמולי אולי. אך עם השנים הטעמים משתנים והיום אני דווקא אוהב אותו וכמוני גם העכברושית, לכן כשנפתח האבוקדה היה זה רק טבעי שנצא לשם לדייט זוגי בהקדם.

הלכנו ברחובות ההומים של תל אביב בלילות חמישי, כשהגענו אל המקום לקראת 21:30. המסעדה היתה מלאה (אי אפשר להזמין מקום מראש), אז התיישבנו בינתיים בשולחן קטן בחוץ ועיינו בתפריטים עד שיתפנה לנו מקום על הבר בפנים.

לאבוקדה יש שני תפריטי אוכל – אחד ללא מוצרים מהחי (כלומר טבעוני) ואחד רגיל שכן כולל כאלו לחלשים. כל אחד מהם מכיל שתי מנות ראשונות, שלוש-ארבעה מנות עיקריות וקינוח אחד או שניים. חוץ מזה יש גם תפריט ספיישלים וכמובן גם תפריט משקאות עם יינות, קוקטיילים מעניינים ואפילו כמה בירות מהחבית.

אבוקדה – תפריט ללא מוצרים מהחי

אבוקדה – תפריט

אבוקדה – תפריט ספיישלים

התלבטנו והתייעצנו עם המלצרית מה להזמין (אגב גם לפה הקידמה הגיע בצורת טאבלטים – כבר מקום שלישי בעיר בחודש האחרון שבכך נתקלתי). בסוף בחרנו מהספיישלים את הברוסקטת פטריות (57 ₪) והסביצ'ה (48) ששתיהן טבעוניות. ומהתפריט הרגיל (הטבעוני) את הראשונה (24) וחצי מנה מגי ושרי (34). בדיוק שסיימנו את ההזמנה על הבר מקום התפנה (וטוב שכך, כי היה פחות נעים עם המעשנים בחוץ), אז עברנו פנימה והשלמנו את ההזמנה של המשקאות דרך הברמן – דאקירי אננס (42) לעכברושית, גרין ליף (44) בשבילי.

האווירה בפנים היתה קלילה ונעימה, כשדי הרבה מלצריות יחסית, עם סוודרים די דומים כולן, באו והלכו כל הזמן. הברמנים נראו די דומים עם הזקנים, ודווקא במטבח היה דווקא צוות מגוון לחלוטין.

עברו פחות מ-10 דקות עד שהמנות התחילו להגיע לשולחן. ראשונה הגיעה דווקא מנת הברוסטקת פטריות – כשמה כן היא, ברוסקטה ועליה טחינה, הרבה סוגי פטריות טעימות עשויות היטב וחתיכות אבוקדו כמובן. מנה שממנה העכברושית התלהבה – המוצלחת ביותר לטעמי וטעמה. איתה הגיע גם הדאקירי של העכברושית שהיה מתקתק וחמצמץ בדיוק כמו שהיא אוהבת.

אחריה הגיעה חצי מנת המגי ושרי – מיקס של עגבניות, עם חתיכת אבוקדו גדולה בפנים, שומשום שחור, בצל וקצת עלים, ששחו ברוטב טחינה ומקדמיה דליל. העכברושית לא התלהבה מההמנה, כשהיה אפשר להפחית או לשנות את הרוטב למשהו ע"ב שמן זית, בלסמי, חרדל ולימון שהיה עובד טוב יותר לדעתי.

עוד כמה דקות חלפו וגם הקוקטייל שלי הגיע והיה נחמד, ואיתו גם יתר המנות.

ראשונה – לחם מחמצת ולחם לבן קלוי עם קצף (?) עגבניות וטחינה אבוקדו (העכברושית פחות אהבה), שעליה אין יותר מדי מה לכתוב.

סביצ'ה – קינואה שחורה עם חתיכות אבוקדו, אננס, פפאיה, עלים, ששחו בקרם מקדמיה עם רטבים חמוצים. מנה מתוקה חמוצה ודי טעימה, אך שוב קצת יותר מדי רוטב דליל, שרובו נשאר בצלחת.

לקינוח העכברושית הזמינה את הפנקייק (36), שאינו טבעוני, אך איתו באה גלידה אמריקאית עם אבוקדו שדווקא כן. הגלידה הגיעה די מהר והיתה קלילה, מתוקה וטעימה. הפנקייק התעכב קצת, אך הגיע לבסוף והיה די גדול וחביב – העכברושית כבר אכלה יותר טעימים ומפנקים, כשהרוטב הדרים ורימונים היה לדבריה טעים.

החשבון יצא 280 ₪, לא נורא יחסית.

לסיכום: לאבוקדה יש קונספט מעניין ומרענן, במיוחד למי שאבוקדו אוהב. האווירה והשירות טובים, כשיש מנות יותר מוצלחות, אך יש גם כאלו שקצת פחות מלהיבות.

מכיוון שיש כבר מקום מוצלח לא הרחק משם עם קונספט של טחינה (הטחינייה), אפשר לשלב אותה בצורה קצת פחות דומיננטית בתפריט.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר לאבוקדה – אפשר לבקר, ממליץ לחכות עוד קצת עד שיבשיל לגמרי

מודעות פרסומת

גוגיס אנד ביונד – הפעם לא עושים בושות

זמן: יום רביעי בלילה, דצבמבר 2018

מיקום: רמב"ם 14, תל אביב

רקע היסטורי: בר הגוגיס Gugys Public House, נפתח לפני כ-4 חודשים במבנה היפה ברחוב רמב"ם, היכן ששכנה בעבר מסעדת כרמלה בנחלה, ע"י גור ירמיהו, האיש והחד קרן, מדריך טיולים בחו"ל ובתל אביב בין היתר, שבעברו גם מסעדת הופונו-פונו.

הסיפור: האורח מחו"ל איתו היה לי עד לא מזמן קשר מקצועי הגיע לביקור בארץ והפעם הציע שניפגש באופן חברי. אחרי הבושות בארגז בפעם שעברה, הצעתי שניפגש בגוגיס בו עדיין לא ביקרתי אמנם, אך ממה שראיתי בתמונות ובפרסומים נראה די מעניין, ואם לא יש באזור שוק הכרמל-נחלת בנימין-אלנבי, אופציות אחרות וראויות גם כן.

הגעתי אל המקום כמה דקות אחרי 21:00 כשהוא כבר חיכה לי על הבר עם חצי אלכסנדר גרין ביד. המקום אכן מעניין לא רק בתמונות – מקום צבעוני עם בובות, רובוטים ועוד, והיצע בירות יפה מאוד מהחבית במחירים משתלמים ביותר (20 ₪ לחצי) ועוד בקבוקים שלא תמצאו בכל מקום אחר.

גוגיס – תפריט בירות

הצטרפתי אליו עם חצי אלכסנדר גרין גם כן (20) והזמנתי מהברמנית את הטורטיה ירקות עם טחינה (32) הטבעונית שיהיה משהו לנשנש.

מסביב המבלים נראו בחלקם תיירים וחלקם מקומיים, כשהבעלים גור הסתובב ביניהם בלבוש ססגוני ועושה שמח -מפריח בועות, מדביק מדבקות ועוד.

התעדכנו אחד עם השני, שתינו את הבירה הקרה והטעימה ונשנשנו מהאוכל הסביר. היה די נחמד, עד שלקראת 22:00 עם השמחה והאווירה הבנו שמאפשרים גם במקום לעשן חופשי בפנים, ולכן אחרי שהאורח סיים את הבירה הנוספת שהזמין, שילמנו את החשבון (יותר נכון הוא שילם) והמשכנו הלאה רגלית.

חלפנו ליד בית העמודים הסמוך, והראתי לו מלמטה גם את הנסיך, כשמשם עלינו במדרחוב לכיוון כיכר מגן דוד וסמטת הלל הזקן, שם בין המנזר לסלון ברלין נעלם לי פתאום בניין כשבמקומו הופיע לו חניון.

החלטתי שנבדוק את הנורמן, ממנו די ברחתי בפעם האחרונה בגלל סיבה דומה. חוץ מזה שנוספו עוד אורות וקצת מקומות בחוץ על הסימטה, לא הרבה השתנה בנורמן – עדיין אותו מקום אינטימי, עם מבחר וויסקי ובירות מרשים, כשמהחבית יש את הבלגיות הקבועות – מרדסו, לה שוף, צ'רי שוף, שימאי, סן ברנרדוס, בל פילס גם ישראלית אחת – מלכה אדמונית.

התיישבנו בפנים על הבר, שהיה ריק חוץ מאיתנו. האורח היה פחות בעניין של הבירות הבלגיות אך כן טעם ואהב את המלכה, שמשום מה מוגדרת על הברז וגם ע"י הברמנית כ Pale Ale, למרות שלדעתנו היא יותר Amber Ale. הזמנו שנינו חצי (36) ושתינו בלי שמישהו מסביבו הפעם יעשן. בהזדמנות זו הוא סיפר לי שהמשפחה של אישתו מפעילה את הבר הותיק בניו יורק (משנת 1854) – McSorley's Old Ale House, בר אירי ליד הוילג', בו מגישים רק שני סוגי בירות (כהה ובהירה), כשאפשר להזמין בירות רק בזוגות ולשלם רק במזומן, ואני אמרתי שאבדוק אותו בביקורי הבא שם.

משם המשכנו ליעד נוסף ואחרון בשוק הכרמל, כשבדרך חלפנו ליד כמה מקומות שעדיין לא יצא לי לבלות בהם – איסטנבול, היום טוב קפה והליבר בר, עד שהגענו אל הביר בזאר, שם ישבנו על הבר. הוא שתה חצי בינדי (29) , בגלל שחוץ מהפרשר דרופ לא היו בירות אחרות מהחבית שהם לא של הביר בזאר, הזמנתי אני את ההולי פרוט של אלכסנדר ומיקלר בבקבוק (26), כשגם הוא אהב את הריח והטעם שלה.

הולי פרוט – אלכסנדר מיקלר

לסיכום: הגוגיס הוא מקום שונה, צבעוני ומעניין, כשמגוון הבירות הנאה ומחירים מהזולים בעיר רק מוסיפים. חבל רק שעשן הסיגריות נכפה על כל המבלים.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר לגוגיס – אפשר לבקר, אם מתחילים לעשן בפנים אפשר לעבור לשבת בחוץ או לחתוך למקום אחר

3 כוכבים גם לנורמן – אפשר לבקר, עשן אמנם אין, אבל את מחירי הבירות, בהתחשב בהיצע שבסביבה כדאי קצת למטה לעדכן

3.5 כוכבים לביר בזאר – כדאי לבקר, כשכדאי גם שההיצע מהחבית יכלול עוד בירות של מבשלות אחרות (כמו בסניף החדש בשוק הפשפשים) אחרת יש בסביבה עוד אופציות

2018 – סיכום השנה של עכברוש העיר

השנה עוד לא נגמרה, אך בכל זאת הנה סיכום קצר של מה שהיה לנו בעכברוש העיר במהלכה – רשומות נצפות, טרנדים, מקומות וברים נבחרים ומאכזבים, שעות שמחות ועוד.

השנה עכברוש העיר חגג עשור לפעילותו – בלוג הברים הותיק בעיר. סה"כ פורסמו עד כה קצת יותר מ-30 רשומות, כשהנצפות ביותר (גם כאלו שלא פורסמו השנה) היו:

פורט סעיד – שווה לחכות בתור?

בגזרת הבירות אמנם לא נפתחו יותר מדי ברי בירות חדשים חוץ מהלאגר אנד אייל והחדש של הביר בזאר בפשפשים (שזה עדיין יפה), אבל גם באלו והותיקים יותר עשינו כמה וכמה וכמה סיבובים (ועוד כמה נוספים).

ביר בזאר – שוק הפשפשים

האוכל הטבעוני הוא כבר מזמן לא טרנד. ננוצ'קה אמנם נסגרה אבל בילינו יפה בבאנה (כמו תמיד), Opa, טנאת ומקומות טובים נוספים שלא כתבתי עליהם (אנסטסיה, הרצוג, אלגריה), כשרק סולטנה לדעתי לא הצדיקה את ההייפ.

Opa

לא היינו יותר מדי בברי קוקטיילים השנה, אבל גם כאן זו לא רק מגמה. רוב הברים הותיקים והטובים שורדים כיש גם קצת תחלופה.

בילינו בשני מוסדות מהותיקים בעיר – עמירם והנורמה ג'ין, כשסקרנו גם כמה מקומות צעירים ופופולרים – דיזי פרישדון (שם הרגשנו פחות שייכים), והספיק איזי וסורה מארה (באדיבות טל The_mark), וניצלנו את השעות השמחות בין היתר בשם טוב ובאבני (למרות ששם הם כבר פחות).

גינס בעמירם למבוגרים

דיזי פרישדון – לצעירים

המקום החדש המוצלחהטחינייה. אווירה וקהל מעורב, אוכל טעים, שירות מזמין, כששדרוג קטן בגזרת הבירה היה יכול להיות מדהים.

קהל מעורב בטחינייה

הבר המאכזבהארגז. איך יכול להיות שהבירות נגמרות בתקופת המונדיאל?

הארגז – חם, ואין בירות להתקרר

המקום המענייןאברהם (הוסטל) בר.  5 סוגי שפירא מהחבית, תפריט אוכל מגוון והרבה אירועים ותיירים מכל העולם.

שפירא באברהם הוסטל בר

אין ספק שלתל אביב יש הרבה מה להציע (כשאפילו לנתניה יש)

 

 

 

2018 – עוד מעט מסכמים את השנה

בלי ששמנו לב אנחנו כבר בדצמבר, 2018 עוד מעט נגמרת, ואפילו יש קצת חורף בחוץ – זמן טוב להתחיל לחשוב על סיכום השנה.

מה היו הרשומות הנצפות של השנה? הבר המלהיב? טרנדים חדשים, אלו שהם כבר לא טרנד, או אלו שדווקא נעלמו?

מה דעתכם?

המשך בקרוב…

 

ביר שופ – גם בנתניה זה עובד

זמן: יום חמישי בלילה, נובמבר 2018

מיקום: הבונים 2, אזור התעשיה נתניה

רקע היסטורי: ביר שופ Beer Shop – האח הגדול והסניף המקורי של הביר שופ, להם סניף נוסף ביהודה הלוי בתל אביב בו יצא לי לבלות רבות.

הסיפור: רגע לפני שהכוכב העולה יורד הוא קבע לבירה אחרונה בהחלט עם המכור המשותף שלנו בביר שופ. מכיוון ששניהם באו מאזור השרון הם החליטו לנסוע בסניף בנתניה, ולא הייתי בטוח שאצטרף עקב השעה המאוחרת וסידורים שהיו לי לפני (ובגלל שזה נתניה).

כשסיימתי את הסידורים בדיוק קיבלתי מהם הודעה שהם הגיעו אז דיברנו, ולמרות שזה נתניה החלטתי להצטרף (מה לא עושים בשביל הכוכב העולה).

הגעתי ממש ב-22:00 אל המקום, שהיה מלא בפנים ובחוץ. כמו בסניף בתל אביב יש בר לא גדול בפנים ושולחנות עץ עם ספסלים בחוץ. תפריט הבירות כולל 30 בירות שונות מהחבית במחירים זולים (בלי אלו השחוקות של טמפו/מב"י) ויש גם קצת אוכל ונשנושים. כשאפשר גם למלא ולקחת הביתה מהחבית בקבוקים.

הם ישבו כבר בחוץ בצד עם בירה ביד, כשהמכור חיכה לנקניקיה שהזמין וטרם הגיעה. בשולחן שלידם ישבה חבורת בחורים שעישנו משהו שנראה כמו נרגילה אלקטרונית שהעלתה לאוויר ענני עשן לבן, כאילו מישהו מכבה שריפה רק בלי הריח המסריח שנלווה אליה.

נכנסתי פנימה להזמין בירה גם כן, כשהתלבטתי טיפה בין הדובים לשפירא IPA והחלטתי הפעם ללכת על השניה מביניהם (23 ₪ לחצי).

ישבנו בחוץ ושתינו את הבירות בהנאה, כשהנקניקיה המובטחת עדיין לא הגיעה. זאת למרות שהמכור הזכיר זאת שוב ושוב בכל פעם שמישהו מעובדי המקום אלינו ניגש.

לבסוף הגיעה גם הנקניקיה, והמשכנו ללגום לאיטנו מהבירות באוויר הקריר של הסתיו, עד שבסביבות 23:30 שילמנו והלכנו משם.

לסיכום: הסניף בנתניה די דומה לסניף ביהודה הלוי, רק שהוא בנתניה. מבחר הבירות עדיין מרשים (למרות שכבר יש פחות בירות בוטיק ולצערי משום מה הפסיקו לעבוד עם מבשלת אלכסנדר שלה יש כמה בירות שאני אוהב), המחירים אטרקטיבים ביותר, וגם האווירה מתאימה לביר גארדן.

אם אתם מהסביבה או עוברים ליד בדרך לאנשהו בהחלט כדאי לבקר

ביר בזאר בשוק הפשפשים – האם דווקא הוא יצליח בניגוד לגלגולים הקודמים?

זמן: יום ראשון בלילה, נובמבר 2018

מיקום: עולי ציון 7, שוק הפשפשים, יפו-תל אביב

רקע היסטורי: הביר בזאר Beer Bazaar ממשיכים במגמת ההתרחבות בשווקים עם סניף שישי (שניים בשוק הכרמל,אחד בשוק בלוינסקי, אחד במחנה יהודה, ואחד פחות קשור מול הבימה) במספר של מבשלת הבוטיק הישראלית, הפעם בשוק הפשפשים היכן ששכן בשנה האחרונה המוטל (של קבוצת האימפריאל והפונדק דה לוקס הסמוך שגם נסגר) ועוד מקומות בהם גם הסניף השני של השטרן1 ז"ל שהיה מחלוצי ברי הבירות האיכותיות בעיר (ביחד עם הנורמן והנורמה ג'ין).

הסיפור: הפעם אני הצעתי ספונטנית לכוכב העולה (שעוד מעט יורד) לצאת לבירה, כשהחלטנו לבדוק את הסניף החדש של הביר בזאר בפשפשים שנפתח לפני כשבועיים שלושה.

הגענו אל אזור השוק, שלא היה מפוצץ כבימי חמישי, חגים וכדומה, בסביבות 21:00, וצעדנו אל הביר בזאר, שם כבר חיכו לנו שני חברים של הכוכב העולה שהיו לפני כן במיין בזאר בסמוך לשם.

המקום די מזמין – מספר שולחנות על הרחוב, כשבפנים יש בר מול מבחר ברזי הבירה (13), ודיספליי מרשים של בקבוקי בירות בוטיק ישראליות (כ-100) על הקיר השני.

מה שמשמח בביר בזאר החדש הוא שמעבר לבירות של המבשלה עצמה, יש גם 6 בירות אחרות (בסניפים האחרים זה פחות) – כשהכוכב ואני בחרנו להזמין את האלכסנדר מיקלר גרין גולד (הוא חצי – 29 ₪, ואני שליש -24 ₪).

חברינו לשולחן התעניינו לגבי הוויטני, אך זו משום מה אזלה, אז הם הזמינו שניהם חצי דודש'ך שאמורה להיות אמבר אייל בהגדרתה, אך לא בדיוק כזו בהוויתה.

מכיוון שלא אכלנו לפני עיינו גם בתפריט האוכל המגוון יחסית (וגם כשר). הוא הזמין כריך בשרי ואני הסתפקתי במנת צ"פס קטנה בתיבול בירה (18). ההזמנה אגב נרשמת בטאבלט ייעודי – יפה לראות שגם בישראל מתקדמים.

הבירה היתה טובה כרגיל. הכריך של הכוכב היה סביר, רק חבל שהוגש עם תפוצ'יפס משקית. גם הצ'יפס שלי נראה היה מהקפאה בשקית, ובנוסף נגמר גם הקטשופ זמנית.

אלינו הצטרף גם איש חשוב בהחלט, שהזמין גם הוא בירה וכריך. אני בינתיים הזמנתי שליש דארק מאטר של השכן לסיבוב שני (24), והכוכב לקח בקבוק הולי פרוט (26) של האלכסנדר מיקלר גם כן (תזכורת לעצמי – לא לטעום ממנה יחד עם הדארק מאטר).

נהנינו מהחברה ומהאוויר הנעים (מה עושים כשגשום וקר?), כשברקע ניגנו הביטלס ולידינו חלפו מדי כמה דקות חבורות של תיירות ותיירים.

החלטתי לנסות את הקינוח הטבעוני – פאי סמורס (28) שנראה מעניין – שכבות של שוקולד מריר, קרם לוטוס ופירורי ביסקוויט (בלי המרשמלו).

לקינוח לקח זמן להגיע. וכשהגיע לא היה ברור מה הוא בדיוק – מעין שכבת קרם ושוקולד צ'יפס שנאפו יותר מדי זמן בתוך מחבת בתנור.

את החשבון שילמנו גם ישירות דרך האייפד (הקידמה כבר כאן). כשלקחנו גם שישיית 6 מיקס טובה הביתה (79) – עם נגב IPA, הולי פרוט, דארק מאטר ובאסטרס לעכברושית (שימו לב שצריך לקנות לפני 23:00 לפי החוק).

בדרך הביתה חלפנו גם ליד קן הקוקייה, שם שוחחנו קצת עם המארחת הנחמדה, כשהמקום נרשם כאופציה לעתיד ברשימה.

לסיכום: הביר בזאר ממשיכים באותה הנוסחא שכנראה עובדת בהצלחה. בתוספת המבורכת בשוק הפשפשים מרווח נקי ונעים (יותר מהמקום שוק הכרמל כשמנקים), היצע הבירות מהחבית גדול יותר מהסניפים האחרים, לא חסרים בקבוקים (כמו בלוינסקי), רק האוכל אולי דורש שיפור אבל בשביל זה יש בסביבה גם מקומות אחרים.

מעניין יהיה לראות כיצד המקום ישרוד בחודשי החורף הקרים – האם המבנה של ההוצאות התפעוליות שמתבססות על הבירות של המבשלה יספיק גם כשיהיו פחות תיירים ומבלים, או שהוא ילך בדרכם של הגלגולים הקודמים.

3.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר – כדאי לבקר

6 במאי – מה השתנה?

זמן: יום חמישי בלילה, נובמבר 2018

מיקום: בן עמי 13, כיכר דיזנגוף (מול קולנוע רב חן), תל אביב

רקע היסטורי: ה-6 במאי אחיו הצעיר של הבר הירושלמי 5 במאי (סינקו דה מאיו) משוק מחנה יהודה, נפתח לפני קצת פחות מ-5 שנים מול קולנוע רב חן, היכן ששכן לפני כן סניף של לה צ'מפה זכרונה לברכה.

הסיפור: עבר זמן רב מאז שיצאנו לדאבל דייט עם מיס מוואה והחייכן עד שסוף סוף הצלחנו לתאם ערב לצאת יחדיו. התלבטנו לגבי המקום בין הטחינייה, א-לה רמפה (שם הייתי לפני חודש והיה מוצלח), דייגו סאן (שנסגר באופן מפתיע) ואחרים, עד שבגלל אילוצי מיקום של מיס מוואה הפור נפל על ה-6 במאי בו ביקרנו לאחרונה לפני יותר משנתיים והיה זכור לי לטובה.

מכיוון שהמקום נמצא באזור דיזנגוף הזמנתי התקשרתי להזמין מקום בטלפון ליתר בטחון – דרך מענה אוטומטי מעניין שפשוט קולט את הפרטים ומאשר.

הגענו אל המקום לקראת 21:00 בערב, כשבדרך חלפתי ליד כיכר דיזנגוף המשופצת שבלילה עם התאורה והבניינים היפים שמסביב נראית דווקא די טוב (ראוי לציון גם לחיוב שביל האופניים שמקיף את הכיכר). ביום עדיין לא ביקרתי שם – מעניין איך זה נראה כשיש אוטובוסים ותחבורה רבה וכשהשמש קופחת (צל אין שם יותר מדי).

ל-6 במאי יש שלושה חלקים (כמו לכל דבר) – שולחנות בחוץ מתחת לכיפת השמיים מול קופות הקולנוע, שולחנות באזור מקורה וחלל פנימי שם נמצאים המטבח והבר – בו דאגתי שישריינו לנו את הפינה על מנת להימנע מעשן הסיגריות שבחוץ.

מכיוון שקצת התעכבתי, לקחתי לידי את תפריט האוכל והשתייה להשלים פערים. בגזרת האוכל יש סלטים, בורגרים, פיצות ועוד, כשבגזרת השתייה יש רק בירות סתמיות של טמפו, כמה קוקטיילים ועוד.

הבנות הזמינו סנגריה חמה (30 ₪), החייכן הלך על חצי בירה (משום מה לא חויבה בסוף בחשבון שמתי לב) ואני בלית ברירה הזמנתי אוזו לימונים (30) שמוכן במקום כך נאמר לי ע"י הברמן הצעיר (שלא כל כך התייחס אלינו באופן כללי).

בגזרת האוכל הם הזמינו די הרבה מנות – סלט בלאדי (39), סלט אבוקדו (39), 2 חצאי לאפה (8 כ"א), 2 בטטאז' (26 כ"א), 2 כרובית (29) ואני הוספתי לזה את הפיצה הטבעונית (39).

קיבלנו את השתייה די מהר, כשהאוזו לימונים שלי היה סביר ולא יותר. הרמנו לחיים והתחלנו להשלים פערים בכל התחומים.

המנות החלו גם לזרום לשולחן ולא אכזבו את הקהל הרעב שטרף אותן. גם הפיצה שהוגשה עם רוטב עגבניות וסחוג בקערית הפתיעה לטובה עם בצק קשה אך דקיק שאת מה שעליו הצליח להחזיק.

היה לנו נחמד עם האוכל והאווירה, קצת פחות עם העשן שהגיע מהחלק המקורה שבחוץ גם פנימה.

לקינוח הזמנו את העוגת בננה הטבעונית, שהוגשה עם מייפל וטחינה גולמית. גם היא היתה טובה לדעת הסועדים.

פתאום שמנו לב לשעה שבה החייכון ומיס מוואה כבר היו צריכים לעזוב. שילמנו את החשבון שיצא 358 ₪. את החשבון הגבוה יותר הם כבר שילמו קודם לכן על השופינג, אבל לפחות חסכו בכך שמצאו חניה סודית חינמית (לבינתיים) ממש ליד הכיכר המשופצת.

לסיכום: ה-6 במאי נשאר מקום חביב, אבל כבר פחות מלהיב. האוכל פשוט ודי טעים (אבל המחירים כבר לא ממש זולים), כשבבירות והאלכוהול הם לא מבריקים, ולא מובן למה גם מי שיושב בחלל המקורה או לפחות על הבר בפנים צריך "ליהנות" מהריח שנשאר על השיער והבגדים.

3 כוכבים בסולם עכברוש העיר – אפשר לבקר,  מכיוון שבאזור יש היצע ברים די נרחב כדאי שיתאמצו קצת יותר